חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 3 (2018) (6112) ג' שבט תשע"ח

עלון 3 (2018) (6112) ג' שבט תשע"ח 19.1.2018
  
תַּיָּירִים / יהודה עמיחי

בִּקּוּרֵי אבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,
יוֹשְׁבִים בְּיַד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכּותֶל הַמַּערָבִי
וְצוֹחקִים מֵאחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,
מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל
וּבְקֶבֶר הֶרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמושֶׁת,
בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ
וְחוֹשְׁקִים בִּקְשִׁיחוּת נַערוֹתֵינוּ
וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם
לְיִבּוּשׁ מָהִיר
בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.
  
פַּעַם יָשַבְתִּי עַל מַדְרְגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻודַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִיש הַזֶּה עִם
הַסַּלִּים? קְצַת יָמִינָה מֵראשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצַת יָמִינָה מֵראשׁוֹ". "אבָל הוּא זַז, הוּא זַז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יָגִידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לא חָשׁוּב: אבָל לְיָדָהּ, קְצַת שְׂמאלָה
וּלְמָטָה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָנָה פֵּירוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.
  
 גשם גשם בוא
  
מאמר מערכת
  
המועדון לחבר. בתמונה למעלה משנת 1945, ובתמונה למטה משנת 2018.
כמו חוט עדין שמחבר את כל חלקי החיים פה – את העבר שבו עיקר הפנאי היה משותף וההווה שבו הפנאי מופרט לחלקים; את האנשים, האירועים, השמחות, האסונות, הויכוחים, המסיבות... – לריקמה אחת, שהכל בה ארוג זה בזה. כל אחת ואחד מאיתנו זוכר ממנו רגע מיוחד: סרט בלתי נשכח, חג שמח, הצגה חד פעמית, טקס ברית מרגש, מסיבת יומולדת אחרונה, שיחת קיבוץ קשה, קבלת שבת יפה, התכנסות המומה בסיומה של לוויה, תערוכת נעליים... בייגלה, ופלה, ארטיק, מיץ, קפה, עיתון, משחק, יצירה...
השיפוץ שלו וההתחדשות, הם באותה מידה גם התחלה וגם המשך של מסורת ארוכה. עוד נמשכת השרשרת...
העלון השבוע, עם סיום השיפוץ ולקראת הפתיחה המחודשת בסוף החודש, הוא חגיגת נוסטלגיה למועדון לחבר. התחלתי ממנו אלון שהוא ספר היסטוריה מדבר, עם השלמה של אבנר ארבל, והמשכתי לאימהות המועדון לאורך השנים: שמחה אלון, הדס מור ומרים שינפלד. מעט מהווית חיים שלמה של שנים רבות (75 שנה) שהיא רק בתחילתה...
תודה לשלומית דקל ותמי מור בארכיון, על התמונות והעלונים, שאיתרו לצורך העלון השבוע, כמו בהרבה פעמים קודמות.

עוד בעלון השבוע, שיחה מרתקת עם גיל אלון על פעילותו בצוות חילוץ.
גם גיל הוא בן לקבוצת "אמירים", כמו מספר מרואיינים בולטים בעלונים האחרונים. וזה, חשוב להבהיר, רק משום שהיו בקבוצה הזו באופן יוצא מהכלל הרבה אנשים משכמם ומעלה, ויעידו על כך הרבה מדרכות בקיבוץ הנושאות את החותמת המוצדקת: "יחי אמירים"...

במהלך השבוע הזה פירפר המחשב של העלון את פירפוריו האחרונים, ולבסוף הוחלף באחד חדש ונוצץ. הזדמנות להודות לאוריין גנדלמן, אבי בן אדיבה ו-לב, שטיפלו בבעיה במהירות ובמקצועיות, בלי שהעבודה על העלון תשובש.
עקב החלפת המחשב, אולי תחושו בשינוי בעיצוב הכותרות המסורתיות (חסרים כאן גופנים אחדים), ואני מקווה שיימצא לעניין הזה תרופה במהרה.

הציורים להלן: שמואל כץ מתוך הספר "ארץ הקיבוצים"

סיגל דקל

        

אבל איפה ייפגש בינתיים החוג החדש לחקר שאלות המרכסיזם?

"מתוך חבלי יצירה קשים הולך וקם בית התרבות. ועדת הבניין של הבית סיכמה את העבודה שנעשתה עד כאן וכן עיבדה את פרטי ההוצאות לעתיד, וביחד עם ועדת התרבות הוחלט להציע לוועדת המשק כמה וכמה הצעות בדבר המשך העבודה. מתוך הסיכומים הנ"ל מתברר כי עד ל- 1.3.1940 הגיעו ההוצאות ל- 90.755 לירות ארצ-ישראליות, מזה: 17 לא"י למלט, 43.500 לא"י לברזל, 18 לא"י לחצץ וזיפזיף, 12.265 לא"י הוצאות שונות, 24 לא"י שכר הובלות.
עד לסיום הבניין יש עוד הוצאה של 68.500 לא"י, אולם בסכום זה כלולה כבר התייקרות בחומרים אשר חלה מחדש בזמן האחרון (ההתייקרות מגיעה ל-23 לא"י). עיקר ההוצאה העומדת לפנינו היא לנגרות (30 לא"י), טיח (10 לא"י), ריצוף (15 לא"י) ועוד.
משום העלייה במחירים, בעיקר במחיר העצים, יש הכרח להחיש במידת האפשרות את עבודות הנגרות. הוועדה מציעה על כן לגשת מיד (בעזרת החומרים מהלוואת "ניר") להכנת החלונות והדלתות. ההוצאה למטרה זו מגיעה ל- 18 לא"י ...(לא קריא)... נדחה שוב את העבודה, הרי כבר היום ההתייקרות היא ב- 150% ועלינו להוציא 18 לא"י במקום 7 לא"י (לכל עבודות הנגרות נצטרך להוציא 30 לא"י במקום 12 לא"י מקודם). בדיון בוועדת המשק כדאי וכדאי להתחשב עם המצב ההולך ומחמיר, ואם נתגלתה הזדמנות ("ניר") להחשת הבניה וע"י כך הגשמת החלטת השיחה בשאלת בית תרבות – טוב כי תתקבל הצעת הוועדה.
זוהי פרשת ההוצאות הכספיות והתוכניות לזמן הקרוב. אך עם זאת יש לציין, כי לא נפתרה עדיין שאלת העבודה, התלויה אך ורק בחברים. עד כאן הושקעו בבניין בית התרבות 270 ימי עבודה. נמסרו ע"י החברים 92 י"ע, מזה 4 חברים מסרו 2 י"ע, ו- 11 ימים הושקעו ע"י חברים מהגרעין הקודם אשר חי אצלנו. ההחלטה על שני ימי גיוס לבניית בית התרבות מחייבת. אל נקל בהחלטותינו, נעז נא במידת יכולתנו לקידום העבודה ולסיומה המהיר !"
(מתוך עלון עין-שמר 8.3.1940, שנה שניה, מס' 15)
*עלוני 1942 לא נמצאו, ויתכן לפי מצוקת המערכת העולה מהעלונים של 1941 וגם הפסקות של חודשים בהוצאת העלון עקב תקלות במכונת הכתיבה, שבאותה שנה לא יצאו עלונים לאורך זמן. בכל אופן, בעוד הידיעות על המלחמה באירופה מגיעות מעט-מעט, וההכנות להגעת המלחמה גם לארץ ישראל מעלות הילוך, מתמקדים העלונים בפרטי פרטים של ענייני המשק (מידע על כל פרה בשמה שנולדה או מתה), דיווחים ברמת תוצאות בדיקות הדם והשתן של כל חולה, אבל על בניית בית התרבות וחנוכתו – גורנישט. החוג בכותרת ומצוקתו – היו היו ומוזכרים בעלון, ואינם פרי דמיוני.

מספר מנו אלון:
באוגוסט 1938 התרחש בעין-שמר האירוע הקשה ביותר שאירע בקיבוץ מעולם. הזמן הוא שיא תקופת המאורעות בארץ, כשמידי יום מתרחש רצח במקום כלשהו. עם השנים האירוע הזה נשכח כמעט, כי הנפגעים העיקריים בו היו שני חברים רווקים, שלא השאירו אחריהם בנים ומשפחות שיזכירו את אשר קרה:
חוליה של כ- 3 מפגעים, שיצאה מכפר ליד קיבוץ המעפיל, טיפסה על חומת הקיבוץ מצד מערב, ופתחה בירי לתוך צריף חדר האוכל. באותה שעה התכנסו חברים רבים בחדר האוכל להקשיב לרדיו. בגלל הימים המתוחים, שמרו על הקיבוץ באותו זמן מידי לילה כ- 20 חברים (מתוך סה"כ 130-140 חברים), חלקם היו נוטרים במשטרה הבריטית. החוליה חדרה את מעטפת השמירה, ירתה לתוך חדר אוכל וזרקה לתוכו רימון. דוד שניידר נהרג במקום. דב הנדל נפצע קשה ונפטר בדרך לבית החולים. הרימון פגע לקלמן סיטנר בעין ולא התפוצץ. יומיים-שלושה נשאר הרימון מונח בחדר האוכל. אז הגיע קצין בריטי, ירה בו וניסה לפוצץ אותו ללא הצלחה. אחריו הגיע איש מארגון "ההגנה", הרים את הרימון בידו, שם אותו בכיס מכנסיו והלך.
לזכרם של דב ודוד נבנה בשנת 1941 בית התרבות.
במבנה המקורי לא היו שירותים ומטבח. הוא כלל אולם מרכזי אחד ששימש כחדר קריאה, והסתיים מצד דרום בחלק המוגבה, ומצד מזרח במקום בו עמד אחר כך קיר האבנים.
בחדר זה התקיימו כל האירועים. את הסרט הראשון בחיי ראיתי שם, כשהייתי בן 5. בסרט הזה ראו מה קורה בגופו של אדם חולה, כשהכדוריות הלבנות והאדומות נלחמות במחלה...
על המרפסת הצפונית הגדולה, היו עושים הצגות. המרפסת היתה הבמה, והקהל היה יושב על הדשא. בשנת 1958 עשו שם את סדר פסח. ירד גשם בפסח של אותה שנה, אבל החברים זוכרים בעיקר את שני האורחים המכובדים שהביא צבי לוריא:
נחום גולדמן – יו"ר הסוכנות היהודית, ופרופ' רפאל מאהלר – היסטוריון ידוע.
בשנת 1965, אחרי הרבה דיבורים, עשו במועדון שיפוץ גדול. בשיפוץ הזה נבנה קיר האבנים (שעוצב ע"י רודה ריילינגר מקיבוץ הזורע, שעיצב גם את אנדרטת הכנפיים לזכר אמנון חרודי וחנן בוך) ונוספו השירותים והמטבח. החלק המוגבה, שהיה במקור סנדלריה

זמנית ואחר כך ספריה (עם כניסה נפרדת מצד צפון), צורף גם הוא למועדון. לאה מור היתה אם הבית הראשונה, אברהם בן מיור היה המנכ"ל.
בשנת 1966 נערכה חנוכת בית גדולה, הציבו מכונת אספרסו, הוסיפו הרבה משחקי שולחן (לאיסר ספקטור וחַיֵיק איתן היה משחק קבוע) ועיתונים. באותו זמן קיבל כל חבר עיתון "על המשמר", אבל במועדון היו גם "ידיעות אחרונות", "מעריב" וגולת הכותרת: "העולם הזה". ב"עולם הזה" ראינו (בשער האחורי) בפעם הראשונה בחיינו בחורות ערומות. זאת היתה סנסציה אדירה. העיתונים האלו היו כל כך מבוקשים, שהיה עליהם תור קריאה, והם אובטחו בקלסרים כבדים עם ברגים, כדי שלא ייעלמו.
מידי ערב אחרי הארוחה בחדר האוכל, היו החברים עוברים למועדון.
בשנת 1968 התחילה הטלוויזיה הישראלית לשדר, ושנה אחר כך קנה הקיבוץ 3 טלוויזיות שהוצבו במועדון, על גג בית הביטחון ובחדר האוכל.

אבנר ארבל מספר על חלקו של גג המועדון:
אני וקבוצתי "שקד", היינו עושים במועדון שיעורי ריתמיקה עם בתיה סוזין. בקבוצת "זית" מתחתינו היו שני פרחחים: אבשלום גינת ז"ל ומרדכי שפר (בעל שני פרסים על ביטחון ישראל). יום אחד בעודנו עושים תרגילי ריתמיקה, עלו שני הפרחחים על גג המועדון (לא יודע איך, אולי דרך העצים בחורשה) עם אקדח פקקים, השתחלו דרך החלון וירו פנימה. היתה בומבה רצינית וכולנו ברחנו לתעלות ליד החורשה, ושכבנו שם יחד עם בתיה, כי חשבנו שפרצה מלחמה. לאט-לאט קמנו ואז ראינו את שני הפרחחים בורחים והבנו מה קרה.

שמחה אלון עבדה במועדון כשלוש שנים, לפני כ- 40 שנה. היא החליפה את לאה מור בתפקיד. שמחה זוכרת את המועדון באותם ימים, גדוש אנשים, הומה חברים שבאו להיפגש, לדבר, להיות יחד... מאוד מתגעגעת ליחד הזה, שהיום קורה רק בקבלות שבת הנהדרות, וחבל שלא באים יותר חברים לקבלות שבת. יום-יום הגיעו אז כל העיתונים

ואנשים באו לקרוא. פעמיים בשבוע בין השעות 19:00-22:00 המועדון היה נפתח בערב עם כיבוד: וופלות, תה, קפה ולפעמים ארטיקים. אנשים רצו שייפתח בעוד ערבים, אבל זה היה בלתי אפשרי עבור שמחה שהיו לה אז ילדים קטנים. כשהיו משחקים בטלוויזיה, היו נשארים עד מאוחר, צועקים, מתלהבים, ושמחה היתה מוצאת בבוקר ערימות של קליפות גרעינים.
היו במועדון המון משחקי שולחן. היתה קבוצת ברידג' קבועה שכללה את איסר ספקטור, חַיֵיק איתן ואליהו כפיר. והיתה עוד קבוצה ששיחקה דמקה, והיו בה יוסף החייט ועוד.
שמחה זוכרת שהרבה מנורות נשרפו, היו נזילות והיה קשה להוציא את המים. בעזרת מתנדבת היו שתיהן מנקות ומסדרות, ושמחה היתה מעירה לחברים לא לשים רגליים על השולחנות והכיסאות.
ברחבה המזרחית של המועדון היו מתקיימים בקיץ הצגות סיום, סרטים, מופע של חווה אלברשטיין, תצוגת אופנה... החברים היו יושבים בחוץ ונהנים.

הדס מור עובדת במועדון לחבר מעל 20 שנה, עוד מימי גניה סל. זוכרת שבמבנה הישן היו סתימות בשירותים (כל יום שישי אחרי קבלת שבת...) ונזילות בהרבה מקומות. בקבלות שבת היתה מוציאה לכיבוד: ופלים, עוגיות, משהו מלוח, ולילדים בייגלה ובמבה. בשיחות קיבוץ היו לפעמים בוטנים. הכי מתגעגעת לפרלמנט של הוותיקים בימי ב', ד' בשעה 8:30 בבוקר. זוכרת קבלת שבת אחת שהיה גשם מאוד חזק ובאו בקושי 20 איש. אירוע מיוחד בשביל הדס שהתקיים במועדון, היו הבריתות של ים ואופק – אחייניה.

מרים שינפלד עובדת במועדון לחבר כעשור.
הפעילויות הקבועות במועדון הן שיחת קיבוץ וקבלת שבת. בנוסף מתקיימים בו אירועים משפחתיים, פרלמנט ארוחת הבוקר בחסות הרווחה, פעילות של החינוך, ערבי תרבות, כנסים של גורמי חוץ, מפגשים של ועדות, כינוסים של עמותת "אדמתי" שמטפלת באדמות הקיבוצים, מופעים לילדים של ליאור שלג-בורלס, צפייה במשחקי ספורט, פגישות של החבר'ה של אדם זרטל מסקר מנשה, כנסי מחזורים של הקבוצות השונות... כמעט כל יום יש פעילות במועדון והוא מאוד מבוקש.

המבנה הישן סבל בעיקר מחוסר נגישות של השירותים, סדקים, ומטבח לא מתאים. גם ההגברה הודבקה לרצפה באופן בעייתי.
הכיבוד במועדון בשיחות קיבוץ, כלל בייגלה, עוגיות, קפה, שתיה קרה. ובקבלות שבת: עוגה, חלה, דבש, יין וכיבוד לילדים.
הכי יחסר למרים קיר האבנים, שהיה סמל המקום, ונוצר על ידי קובה גבר ואברהם בן מיור.
וזו הזדמנות להודות לאנשים שעשו במלאכה של חידוש המועדון:
אוריין גנדלמן – מנהלת הקהילה שהובילה את השגת המימון.
אמיר תומר – שעודד והיה מעורב במבצע.
אביטל גבע – שסייע בקשר עם אילן שדה ראש המועצה וגיוס תמיכתו.
אילן שדה – שהשיג את המימון ואיפשר את הכל (ואולי גם את המשך השיפוץ בחוץ).
דורון אשד – על ניהול העבודה.
נוגה אבלגון, מרתה מור ואסנת לוטן – על התכנון, העיצוב והמחשבה ועל כל פרט.

לוח מודעות


משתתפים בצערה של רותי דגאי
על מות האב - דב גולדשטיין.
ההלוויה תתקיים ביום שישי 19.1.18 בשעה 13:00,
בקיבוץ מענית.
תנחומים למשפחה.

חדש: שעת ילדים ב"מקום של יוגה",
בימי שני בין השעות 16:15-17:15.
הורים וילדים בגיל הרך, מוזמנים לבלות שעה יפה בשבוע:
משחק חופשי במרחב, ושיעור יוגה לילדים עם רייצ'ל קדוש.
מחיר לכיסוי הוצאות: 10 ₪ למשפחה.


שיחה עם גיל אלון

גיל נולד בשנת 1964 בעין-שמר, להוריו דורית ויורם אלון. בחברת הילדים למד בקבוצת "אמירים", ובהמשך בקבוצת "רשף" ב"מבואות עירון". אחרי הצבא עבד בקיבוץ, הדריך טיולים ולמד כלכלה ומינהל-עסקים לתואר ראשון ושני.

וכאן אני מבקשת למרות התנגדותו של גיל, לקטוע את הדיווח היבש ולתאר את השיחה בינינו לפרטיה בקטע זה, שיותר מכל פרט ביוגרפי מלמדת על אישיותו המרגשת של גיל:
במה אתה עובד?
גיל: אני עובד ככלכלן.
איפה?
גיל: בבנק. פקיד.
(השיחה מופרעת, גיל מספר שבתו מעירה לו על דבריו)
מה מפריע לה שאמרת?
גיל: היא לא אוהבת שאני אומר שאני פקיד.
למה?
גיל: היא רוצה שאגיד שאני מנהל הסניף.


המשך הדיווח:
עובד כמנהל סניף בנק הפועלים בחיפה, מתגורר בישוב הקהילתי כמו¬ן, נשוי לתמי ניב-אלון ואבא של עומר, מאיה ושירה, ושל הכלבים: ג'ולי וסוקו.

שמעתי שאתה פעיל ביחידת חילוץ?
אני מתנדב ביחידת חילוץ גליל-כרמל, שאחראית על השטח שבין חדרה לגבול הצפון, כלומר כל צפון הארץ מלבד רמת הגולן. ביחידה כ- 100 מתנדבים, בגילאים שבין 30-70 שנה. יש בינינו 8 נשים, ואין שום הבדלה בין משימות הנשים לגברים. כולם ללא יוצא מהכלל, מהזוטר ועד המובילים – מתנדבים.

מה היקף הפעילות של מתנדב ביחידה?
מאוד משתנה. אנו יוצאים לפעולה על פי קריאה. בתקופת הטיולים של האביב והקיץ יש יותר פעילות. בתקופת "בין הזמנים" כשהחרדים יוצאים לשטח, הפעילות בשיאה. יכולות להיות שלוש קריאות ביום, ומצד שני יכולים להיות שבועיים של שקט. אפשר לומר שהעיקרון הוא שכשהמשפחה יוצאת לחתונה, חג, חופשה וכו' – אז תהיה קריאה.

מה ההכשרה שלך לתפקיד?
נחוץ כושר גופני סביר ויכולת ניווט. פעם בחודש היחידה עושה אימון למתנדבים, ובנוסף יש לנו שבועיים בשנה של אימון מרוכז.
היחידה מחולקת לצוותי עבודה:
צוות גלישה וטיפוס,
צוות מים זורמים - לטיפול במקרים של נלכדים בהצפות,
צוות סריקות – לסריקת שטחים בהליכה,
והצוות שלי לאיתור וטכנולוגיה – (צוות פחות פיזי שמתאים למתנדבים המבוגרים יותר) להפעלת טכנולוגיה של איכון טלפון, סריקת מחשב, שליחת מסוק, רחפן וכו'. לדוגמא מקרה של תייר בריטי שנעלם עכשיו בהר הנגב. יצא לטייל באופניים ונעלם. התחלנו להתקשר לחברים, לאכסניות, לנסות לאכן את הטלפון שלו... אגב, כל הציוד של היחידה, מלבד חולצות עם הלוגו, הוא פרטי של המתנדבים.
יום אחד התקשרה אלינו בחורה עיוורת וסיפרה שיצאה לטייל עם חבר שלה, שגם הוא כבד ראייה. לדבריה החבר נפל ומת, לכן הוא לא עונה לקריאותיה והיא לא יודעת איפה היא נמצאת. היא מבקשת שנמצא אותה ונחלץ אותה משם. היא לא הקשיבה ולא זוכרת לאן נסעו, רק יודעת שהיא גרה בחיפה והם נסעו ברכב 25 דקות בערך עד למסלול ההליכה. בינתיים החשכה מתחילה לרדת ומעוורת גם


אותנו, ואנחנו מקפיצים את כל המתנדבים כדי לפעול הכי מהר שאפשר. אבל מאיפה מתחילים? יש עשרות מסלולי הליכה ברדיוס של 25 דקות נסיעה מחיפה. לאחד האנשים בצוות האיתור עלה רעיון
כשהבחורה מספרת שהיא שומעת רכב עובר. הזעקנו מסוק שחג באזור, עד שהבחורה אמרה שהיא שומעת רעש של מסוק. מכאן החל פשוט משחק "חם-קר" שבו היא דיווחה לנו מתי רעש המסוק מתרחק ומתי מתקרב, עד שהמסוק נעמד בדיוק מעליה והגענו אליה ואל בן זוגה באמצעות כלב נחייה. בן הזוג, אגב, לא מת והוא חי ובועט.
מצד שני היה מקרה של הורים שהתקשרו וסיפרו שהם לא מצליחים ליצור קשר עם בתם, שיצאה לטייל בשביל ישראל עם חברה. הסיכום היה שכל יום לפנות ערב הן שולחות הודעה שהכל בסדר. אלא שהן לא שלחו הודעה ולא עונות לטלפון. יצאנו לחפש אותן, ומצאנו אותן אחרי שלוש שעות ישנות בשלווה.
פעם אחרת יצאנו לחלץ אבא ושני ילדים שקמו בשבת בבוקר, לא רצו להפריע לאמא לישון, אז בלי לומר לה דבר יצאו לטייל במערה. הילד מתקשר שאבא נפל, הוא לא רואה אותו והשיחה מתנתקת. מאוד קשה במצב כזה להתקשר לאמא שלא יודעת מכלום ולספר לה...



מי ה"קליינטים" שלכם?
מכל הסוגים: טיולי בית ספר, טיולים פרטיים וגם מתאבדים.
יום אחד קיבלנו קריאה ממשטרת עכו, על אישה שהשאירה בבוקר את הילדים בגן ולא הגיעה לאסוף אותם. בעברה ניסיון אובדני. אחד מחברי הצוות פרץ למחשב שלה, ומצא חומר על התאבדויות ואיך מקשים על המחפשים למצוא אותך... באינטואיציה לא מוסברת, הוא מצא בין המון התמונות במחשב שלה, תמונה אחת שלתחושתו היתה בעלת משמעות. הוא שלח לנו את התמונה ואמר: תנסו לזהות את המקום הזה. בתמונה ראו רק הר, לכאורה בלי אף פרט מאפיין. הבנות שלי זיהו את המקום מיד, ושם היה הרכב ובתוכו גופתה.
יש לנו 7-10 מקרים של מוות בשנה.

מה הגורמים העיקריים לתאונות?
חשוב להדגיש שלרוב לא מדובר במקרי מוות. בישראל יש כ- 5 מקרי מוות של מטיילים בשנה, וזה לא הרבה. לרוב מדובר בשבר ברגל, כתוצאה מרגע של חוסר תשומת לב או שמישהו מדרדר אבן...
בטיולי בית ספר, לרוב הנפגעים הם לא הילדים אלא המורות וההורים המלווים.
אם מדובר באדם כבד, אנחנו באים הרבה אנשים ומתחלפים בסחיבה. יש לנו אלונקה עם רתמות שמתלבשות על הכתף כמו תרמיל. אם השביל צר אז אחד סוחב מקדימה ואחד מאחורה, ומתחלפים כל מספר דקות. אם השביל מאפשר, אז נרתמים לאלונקה עוד אנשים מהצדדים, והמשקל מתחלק. פעם היה לנו מקרה של יום חם מאוד ופצוע ששקל מעל 120 קילו. אחרי מספר ניסיונות הבנו שזה בלתי אפשרי, והזמנתי מסוק. לפעמים גם מסוק קטן לא מצליח...

האם יש אירוע מיוחד בחייך שלדעתך הביא אותך לפעילות הזאת?
הכרתי את יחידות החילוץ הראשוניות כשרק החלו לקום, עוד כשהדרכתי טיולים ונעזרנו בחילוץ. בשבילי זה פשוט כיף: זה במקום מילואים, אני אוהב לטייל, להכיר מקומות חדשים, נהנה מהחברה, אוהב את האימונים של הסנפלינג והאתגר...

ספר על היישוב שבו אתה מתגורר?
כמון הוא ישוב קהילתי, שיש בו כ- 130 משפחות. כשהכרתי את תמי היא גרה ביישוב צורית השכן. כשהחלטנו לעבור מ-צורית, מצאנו את המקום הזה שהוא צנוע יותר והבתים קטנים ושפויים יותר.

גיל ואני עוד המשכנו לדבר בנושא הבתים המופרזים הנהוגים היום, אבל נדמה לי שזהו מקום מתאים לסיים בו, שהרי היותו של גיל אדם צנוע ונדיר כל כך, ניכר כבר בתחילת השיחה...

מאת הכתבים הצעירים: נעמה אייזן, אביגיל כץ דגאי ועומר יגודה
שלום ילדי עין שמר! השבוע חשבנו להכין לכם דף בנושא רוגע.
אז הכנו לכם פעילויות נחמדות, שיעזרו לכם לחשוב על דרכים יצירתיות להירגע.
10 דרכים להירגע
-לעשות יוגה
-ללכת לטיול ברגל
-לישון
-להכין שייק עם הפירות שהכי אהובים עליכם
-להקשיב למוסיקה מרגיעה
-לצייר את העין שלכם מקרוב
-לחפש ברחבי הקיבוץ נוצה צבעונית, פקק כחול ועלה אדום
-לעשות מדיטציה
ולבסוף צביעת המנדלה שנמצאת לפניכם:

כפיים מדור תרבות וספורט
מס' 3 סיכום
בחמישי קיימנו את הערב השלישי בסדרת המפגשים של "טד עין שמר". אולם ההרצאות היה עמוס לעייפה בסטודנטים סקרנים, אשר הקשיבו רוב קשב, העירו ואף שאלו שאלות. המרצה הראשון היה אורן תירוש, אשר בהרצאתו סקר את תחום היצירה הדוקומנטרית בקולנוע, מראשית המאה שעברה ועד למאה הנוכחית שלנו. שנייה אחריו עלתה עלוית מרקם, אשר סיפרה על עצמה ועל שנות התבגרותה והתעצבותה בפתיחות רבה, דרך טקסטים אשר השפיעו עליה כמו הספר "פו הדב" ושירי משוררים. שלישי התייצב איתן בן מיור, שהראה כיצד התייחסו בעבר לסוגי השומן באוכל ומדוע מי שבעבר סומן כאויב, נחשב כעת לחבר לגיטימי בכל תפריט.
תודתנו נתונה לגלי יגודה על הפרסום, לאנשי הקראסט על האירוח, ולקובי גרוסמן על ההנחיה והעזרה בהפקה.
גל ונועם גרוסמן, תרבות עין שמר