חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 7 (2018) (6116) א' אדר תשע"ח

הֶסְפֵּד / עלי אלון

 
עלי אלון
5.1.1935-10.2.2018


אֲנָשִׁים צְנוּעִים בֶּאֱמֶת
גַּם מוֹתָם חֲרִישִׁי,
כִּמְעַט כְּמִתְנַצֵּל: אָנָּא,
סִלְחוּ לִי עַל הַטִּרְחָה,
לֹא יָכֹלְתִּי אַחֶרֶת.

אֲנָשִׁים צְנוּעִים מֵתִים בְּשֶׁקֶט,
כִּמְעַט בִּנְשִׁיקָה.
הַרְחֵק מִמִּלִּים.
הֵם אֵינָם נִלְקָחִים לַשָׁמַיִם
בְּמֶרְכָּבוֹת שֶׁל אֵש.


אֲנָשִׁים צְנוּעִים נוֹתְנִים אֶת לִבָּם בִּשְׁתִיקָה.
הֵם אֵינָם סוֹחֲבִים עַל גַבָּם אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ.
גַּם אִשָּׁה וִילָדִים הֵם מַשָּׂא כָּבֵד מִדַּי
לְלֵב אוֹהֵב.

רוּחַ חֲרִישִׁית מְנִיעָה אֶת עֲצֵי הָאֱגוֹז.
רֵיחַ דֶּשֶׁא קָצוּר.
בְּרָכָה לַדֶּרֶךְ.
אֲנָשִׁים צְנוּעִים בֶּאֱמֶת נִשָּׂאִים אֶל בֵּית-עוֹלָמָם
לְהַרְהֵר בֵּין הָעֵצִים הֵגְּבוֹהִים
בְּשֶּׁקֶט עַל יַקִּירֵיהֶם.




קדיש לאנשי עין שמר /  עלי אלון

יִתְגַּדֵל וְיִתְקַדֵּש הָאָדָם בְּחַיָיו וּבְמוֹתוֹ,
בְּשִֹמְחָתוֹ, בְּסִבְלוֹ וּבְעֲמָלוֹ.

תִּתְבָּרֵךְ וְתִשְתַּבֵּחַ עֵין-שֶמֶר בְּאוֹהֲבֶיהַ
אֲשֶר נַתְנוּ חֵילָם לְלֹא חָסוֹך
וּגְמוּלָם – טַעַם חַיֵיהֶם וְעֲמָלָם.

וְאִם תַּמּוּ חַיִים שֶל טַעַם – לֹא יִפָּקֵד זֵכֶר פוֹעָלָם.
כִּי דֶרֶך יְשָרִים לֹא תֹאבַד
וְתוֹחֶלֶת מַעֲשֵׂיהֶם תַּעֲמוֹד לָעָד.

יִנְבּוֹט הַזֶרַע אֲשֶר זַרְעוּ,
הָעֵץ יַעֲשֶׂה פְּרִי, הַבַּיִת יְשַׁגְשֵׁג
יֶהֲמֶה חַיִים וְיַרְבֶּה דוֹרוֹת.

אבא אהוב שלנו,
אַדְמַת עֵין-שֶמֶר אוֹסֶפֶת אוֹתך הַיּוֹם
בְּעֶצֶב וּבְאַהֲבָה אֶל חֵיקָה.
יִמְתְקוּ לך רִגְבֵי עֲפָרָה.

יִהְיוּ חייך וּמעשיך צְרוּרִים בִּצְרוֹר חַיֵינוּ
לִנְחָמָה וּלְתִקְוָוה.



בחורשת האקליפטוסים שורות-שורות של קברים, שווים בצורתם.
וכשיסתיימו "כל ימי הבלנו" –  יבוא היום ונשכב כמו אז בבית התינוקות ובבית-הילדים, צד בצד, שורות-שורות בין האיקליפטוסים, ונמשיך לשוחח בינינו על אהבת חיינו הגדולה: האדמה הזאת בה נולדנו, בה גדלנו והיינו לאנשים, לבעלים, להורים ולסבים, בה הבאנו את הורינו לקבורה ובה קברונו ילדינו.
ביחד נולדנו וביחד ישבנו בשורה על הסירים,
ביחד צחקנו, ביחד ירינו-ובכינו וביחד אנו שוכבים בשורת הקברים;
ביחד אהבנו את המקום הזה ואנשיו בברית לחיים ולמוות, שנמשכת בקבר עכשיו.
ביחד נשכב כמו אז, בקברים הדומים למיטות, באותו בית-קברות בו טמונים הורינו בין האקליפטוסים עבותי-הגזע וגבוהי-הצמרות,
ונמשיך מקבר לקבר, כמו אז ממיטה למיטה,
לשוחח על הכפר שלנו ולומר הלל
למקום הזה בו נולדנו וגדלנו ואת אדמתו
אנו נושקים עכשיו בפה מלא.
החורשה הומה כמו שיחת-הקיבוץ, ששפתה הפכה עכשיו לאוושת עלים וציוץ ציפורים.
כל הקיבוץ של היום יעבור לחיות בבית-הקברות. הדור הראשון ישכב ב"שיכון הוותיקים" ולידם, ב"שכונת הצעירים" (ילדים לנצח...) נשכב אנחנו, הזקנים-הילדים, בני הדור השני, זוגות-זוגות כמו בתיבת נוח נצחית – כל גיבורי "הקומדיה האנושית" הצנועה שלנו.
"אלמוני כעלה בסתיו,
רושם רשומות מקומי, עֵד מאוהָב
אשר גם הוא וגם גוויליו
יצהיבו, יתכסו באבק העב..."
זאת האדמה, זה המקום שנתן לי את הזכות הגדולה לאהוב אותו. "טבור עולמי". כתבתי לו שירים פשוטים, שירי אהבה, שירי הלל. "תהילים על הדשא הגדול". קצרה ידי. לעולם לא אוכל לגמול לו כראוי לו. לא חוננתי בכישרון גדול. אבל השתדלתי ככל יכולתי להכיר לו תודה.

עלי אלון


*"מוסיקה: שיא האושר והיופי. (חלילה להיות עצובים!) שהרי היו לי חיים נפלאים, וכמו בסרט "חלומות" של קוראסאווה, למות זקן זה לא אבל.
הכבשים ירעו לבטח מתוך הקנטטות החילוניות של באך-המלחין האהוב עלי".

--------------------------------

אבא, אתה נאסף עכשיו אל "דור הנפילים" של הקיבוץ (כמו שכינית אותם), שכל כך הערצת. הפכת להיות נפיל כמוהם. אתה משאיר מאחוריך מורשת עצומה של אהבה למקום, לאדמה, ולשורשים.
אבא, כאמן של מילים, כמשורר המקומי, כמספיד המקומי, ידעת יפה כמה הן חסרות הבעה ומוגבלות. ביקשת לא "להספיד" בלוויה שלך. לא רצית הלוויה שבלונית ומשמימה, לא רצית אווירת נכאים, אלא חגיגה של אושר... תסלח לי שאני גונב כמה מילים בכל זאת... ולפנים משורת הדין קיבלו את הזכות עוד מספר חברים.
ביקשת לפנות לצלילים (שמתחילים במקום שבו נגמרות המילים). ביקשת את "שיר השירים" של חייך, שנצרב בך בילדות כשאמא רחלקה הייתה שרה לך כשיר ערש, אותו שרת לנו, ואנו שרים לילדינו.
אבא, גדלת חסוך אהבת אם. קיבלת בירושה את החסך הזה מאמא, שגדלה חסוכת אהבה בבית היתומים. את חסרון האהבה הזה הפכת למנוף עוצמתי, ולימדת אותנו איך לאהוב את מקום הולדתנו - טבור העולם שלנו. איך לאהוב את האדמה והשמיים, את לחמו המתוק, ומימיו המתוקים. המצאת את הדת הזאת והיית הכהן הגדול שלה.
אבא אני אוהב אותך כל כך..., וכך גם אמא, ליאור, יוני והגר. אוהבים אותך כל כך, גם נכדיך שקשורים אליך בחבל הטבור, שהשקעת בהם את נשמתך.
שכב אבא,
שכב במנוחה,
בתוך האדמה
שכל כך אהבת.
הפרה אותה בגופך
ובנשמתך, התמזג בה. כל חייך אהבת וכתבת עליה, היא תהיה לך נוחה עכשיו.

ניר אלון

לסבא שלימד אותי הכל, לימד אותי מה זה טבע, לימד אותי לטייל.
אני כל כך אוהב אותך, אתה האיש הכי רגיש והכי חכם שפגשתי בחיים שלי.
היה לי סבא טוב ואוהב, תמיד הבנת אותי... היינו מאוד קשורים.
אני זוכר איך מילאת לי אמבטיית בוץ בגינה שלך והייתי מתפלש בבוץ, תמיד שיחקת איתי, עשית איתי מדורות.
אתה ממש היית ילד בן 70, היית בכושר טוב, טיילת איתנו במדבר, עשית ריצות בוקר...
אני כל כך אוהב אותך! אתה כמו אבא שלי, גידלת אותי כל החיים.
אוהב אותך מאוד מאוד, גל אלון



סבא,
מוזר להספיד אותך – מצד אחד יש כ"כ הרבה להגיד לך ועליך, ומצד שני, מרגיש לי ששום דבר לא יהיה מספיק טוב.
למרות שתמיד כשצחקנו על ההלוויה שלך (שלא היה לנו ספק שרחוקה עוד עשרות שנים), אמרת: "אל תדברו אליי בגוף ראשון, הרי המתים לא יכולים לשמוע", אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר איתך בפעם האחרונה.
אבל קודם, חשוב לי לספר קצת מה זה היה בשבילנו להיות נכדים של סבא עלי:
סבא היה האדם שהכי הערצנו ושהכי השפיע עלינו בעיצובנו כבוגרים. היינו מצפים למפגשים איתו ועם סבתא, ומתרגשים לקראתם ימים מראש. כשהיו באים לבארי, לא היינו עוזבים אותו לשנייה, בין אם לשחק מונופול על הרצפה בסלון, סימני דרך, טיולים וכל דבר שסבא רק הצליח להמציא. וכשהתבגרנו, לשבת על כוס קפה עד 2 בלילה ולדבר על סרטים, ספרים, היסטוריה ובעיקר עלינו, על החיים שלנו, כשאין דבר שלא מעניין אותו, ולקבל ממנו עצות, פרספקטיבה ואת ההרגשה שתמיד הכול בסדר ואין מה לדאוג. ביקורים בעין-שמר היו ידועים כבילוי הכי כיף בחופשים, ובכל פעם שהיינו נכנסים בשער של הקיבוץ, היינו אומרים: "הגענו לגן עדן", כי זה מה שלבלות עם סבא וסבתא היה בשבילנו.
אז סבא, כמו שאמרנו לך בכל יום בשבועות האחרונים, היית הסבא הכי טוב שילד, נער או בחור צעיר יכול לבקש לעצמו. חשוב לי להגיד לך שלא אכזבת אותנו אף פעם, למרות שלא ניצחת את מתושלח. אני יודע שהיה לך קשה עם זה שהפסקת להיות עצמאי ונזקקת לעזרתנו, כ"כ לא רצית להטריח, ממש עד הסוף. אז תדע, סבא, שזו ממש לא הייתה טירחה ועשינו את זה באהבה גדולה.
אנחנו כבר מתגעגעים אליך כל-כך ומבטיחים להמשיך לעשות ולהתפתח כמו שאמרת לנו.
נאהב אותך תמיד, סבא עלי, הצעיר הנצחי.

הנכדים







שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.

אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה -
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.

(מילים: עמנואל  הרוסי)



לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.

בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.


עלי,
אני איתך מארץ רחוקה ומושלגת, ביום שבו המילים שעטפו אותך כל חייך, מנסות להידחף כדי לדבר איתך-עליך מחווירות ומיותמות.
אני מנסה לצמצם את המילים כדי נקודה (חלפי).
נפרדנו כשנרך דולק, והאמנתי שכל עוד הנר דולק יהיה בסדר... אבל משהו השתבש...
בכיתה י"א כתבתם אתה ויונה את "חולם לו כפרי":
"חולם לו כפרי, שוקט אל הליל, שדותיו בקמה רוגעים,
על רכס ההר רועה מחלל ושר לו שירי רועים.
כיבו את נרם, אפל חלונם, וסהר יאיר מעל..."
שיר שסיפר את סיפור כל חייך כבר אז.
היית רועה בנשמתך. כפרך, קיבוצך - היה טבור העולם, היה ביתך, יהיה ביתך לעד.
שנינו דיברנו על השיר שיהיה בהלוויה שלנו – "שכב בני שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה, על ידך יושבת אימך, שומרת מכל רע..."
אתה נאסף אל אדמת עין-שמר שעליה כתבת וחיית, שאימך כאן לידך שומרת עליך.
לא הכל הספקנו להגיד, ולא בהכל נגענו, נמשיך ונשלים את החסר.
שמחה שאיתך ליוותה באהבה, דאגה ומסירות...
יצירות חייך ממשיכות לספר את הסיפור, ובעיקר ילדיך והנכדים.

להתראות, מליק גור


עלי אלון היה המאהב הגדול של הקיבוץ שלנו. אהב את השדות, השבילים, את ותיקי המקום, וגם את הילדים שגדלו בשבילים של הקיבוץ. עלי היה איש תרבות, משורר מחונן, יצירתו הייתה כל-כך מקומית עד שהפכה לאוניברסלית. היעדרו בינינו יוצר חלל גדול שספק אם ניתן למלאו.
השמיים הרוחניים הנפרשים מעל "טבור העולם", מורידים היום דמעה שקופה של צער. וגם אני שהייתי חברו הקרוב של עלי במשך שנים רבות, מצרף את דמעותיי, דמעות של כאב והחמצה, על לכתו מאתנו והוא עוד מלא תוכניות לעתיד.   
כל אדם הוא יחיד ומיוחד. ייחודיותו של עלי תחסר מאוד למשפחתו, לחברים רבים, וגם לי באופן אישי. נזכור אותו ונזכיר את פועלו בשבילי הקיבוץ, במועדים חגיגיים ובחיי היום יום שלנו.
אבישי גרוסמן
















במועדון לחבר ראיתי אותו עם החליל. הוא חילל, וחלילו פרץ במילים כבדות. אך כשהן  פרצו כמילים של רועה עם חליל, הן היו למילים מרחפות ומחייכות. עלי היה רועה מנוסה בנשמות הכואבות. תחת שרביטו הן למדו לרקוד.
עלי המשחרר, המורד, השר, הקורא, האמן, היה איש האדמה. אני זוכר את שירתו  הקוראת תיגר. היא שחררה רבים מאתנו לחפש. לא ידענו אם שירתו הקלה או הכבידה. הוא היה איש עובד. לא מישקיסט. הומניסט אמיתי. לידו אין משקרים, לא כי אסור, אלא  כי עימו זה לא יצליח.
כבר מארגנים לו קבלת פנים שם למעלה. מקבלים את פניו אורפיאו היווני עם אשת לוט:  הוא הרשה להם להסתכל אחורה אל אהבתם. עלי המשורר היה ברגעים אלו להיסטוריון, המביא מן הגורן והיקב פרקי נדודים. גם יעקב אבינו מקבל את פניו עם בניו. יחד עם פרויד הוא סידר להם תיקון. מצטופפים שם שאר גיבורי כתיבתו של עלי, מן הפרעושים ועד הקרפדות, מן הברושים ועד הגיבור הגדול של כתיבתו המושרשת כל כך: הנביא  והחכם פרנץ קפקא. בעקבותיו הוא חיפש את אלוהיו, ולא היה מוכן לתחליפים שנולדים מעצימת עיניים.
אחרי כל אלה גיבוריו הספרותיים, עומדת מקהלת עין-שמר הסובבת את הספרייה הכבדה של סופריה והוגיה. זו עין-שמר של מעלה, על ותיקיה וצעיריה, שהרי עין-שמר בה חי עלי יום ולילה, היתה תמיד לא רק בית אלא מוקד לגעגועים, האיתקה האגדית עליה שר. זו מולדתו של אודיסאוס הנודד, שהיתה נמל הבית אליו חזר. עלי ידע נדודים מה הם. הרי הוא חלוץ לתרמילאי הקיבוץ. מתוך הגעגועים הללו, צמח דיוקנו של הקיבוץ שלא זז ממקומו. הוא נאחז בו כמזבח, שלא תמיד קיים את שבועותיו, אך תמיד הפעיל את שני  השומרים הטטארים, שני הדקלים השומרים על חצרה של עין-שמר הישנה. עלי גילה לנו שהם שומרים על המצפון הבלתי צפון של היחד. הוא הזכיר לנו כי הם העומדים אחרי  חוקו החמור של הקיבוץ, יוצקים לא פעם כאבים לתבניות קשוחות של שכחה ואושר סינטטי, במקום לשיר ניגון אמיתי.
עלי פרץ עם חליל הרועה שלו, ושחרר מעניבות חנק. הוא רקם רקמה שזורה מפסוקים ופיסות שדה, מברושים זקופים וקריקטורות עוקצניות, והכל מרוב אהבה.
עלי הגיח לעולמינו על קצות האצבעות של חכמה ויופי, כשהוא תובע תביעה בלתי אפשרית של נחמה ושל אמת. כדי לעשות זאת, הוא צלל לספר ולפולמוס, למילים הפשוטות  הקורעות מסכים ומסתלסלות לשמים ולארץ.
הוא יגיע לשמים כשהצליח לערער על הקדיש שכתב לזכר אמו, בקדיש המתוקן שייאמר על ידי בני משפחתו, וזאת על ידי הריקמה המיוחדת שרקם בעזרת חליל הרועים, שכבר לא מש מלבנו. הוא יצליח בכך בגלל אהבת משפחתו לה זכה.
מוקי צור

עלי היה חברי הטוב והיקר, הכרתיו במלחמת יום כיפור. עלי שימש כמפקד פלוגת הסריקות של יק"פ צפון (יחידת הקבורה הפיקודית של פיקוד צפון). הייתי  סגנו, וכשהשתחרר הייתי מחליפו בתפקיד. יק"פ כידוע, היא יחידה דתית, שמשרתים בה הרבה חרדים. אמנם שנינו כאילו הגענו מעולמות אחרים, אבל פעלנו רבות "בראש אחד", לא למעננו אלא למען כבוד האדם. מי שהביט בעלי, לא הבין איך היה מסוגל לבצע פעולות מאד קשות, שמעטים מסוגלים לעשותן לפי ההלכה היהודית. עלי היה שנים רבות מפקד, ותמיד חבר, וידע איך לחיות כחבר בין ידידים, ביחד עם חברים דתיים וחרדים. החברות לא נגמרה רק בצבא, אלא המשיכה גם במפגשים בקיבוץ ובין המשפחות. לעלי היו הרבה חברים מהפלוגה, ששמרו איתו על קשר שנים רבות.
מי שעמדה לצידו של עלי ועזרה לו רבות בדרך חייו, היא  אשתו, שידעה שלצידה חי אדם מיוחד במינו. עלי אמר לי: בלי אשתי לא הייתי יכול לחיות את חיי, וציין בפני שהכוח למאבק בקיבוץ לשם קבלת זמן למחשבה וכתיבה, היה בזכותה. "הסוד" של  עלי  היה הבנתו את סוד חיי האדם.
צורף אהרון




מאמר מערכת
חלקו הראשון של העלון, מוקדש לעלי אלון. אולי לא האוהב הגדול היחיד של עין-שמר, אבל ללא ספק זה ששר לה תמיד את הסרנדות הכי יפות, בעודו כורע על ברכיו. מותו של עלי וקולו שנדם, שהיו חלק בלתי נפרד ומרכזי במקום הזה, נדמים להתמוטטות עוד אחד מעמודי התווך של טבור העולם כפי שהכרנו אותו.
אם היה לעלון הקיבוץ דגל, הוא היה מוּרד השבוע לחצי התורן, לכבודו של אחד העורכים המיתולוגים שלו במשך יותר מעשור. המאמרים והשירים שכתב, יוסיפו ללוות את העלון עוד שנים רבות מאוד, נוגעים בלבבות, מעוררים געגועים ורלוונטיים תמיד. מזכירים אהבת מולדת ללא תנאי, מה היא.
לשמחה, ליאור, ניר, יוני, הגר, הנכדים וכל בני המשפחה הרחבה – תנחומים.
  ציור: איגנץ


חלקו השני של העלון, מוקדש ליום המשפחה שחל השבוע.
כל אחד מאיתנו אוהב לאכול דברים שונים – יש אנשים שלא יכולים להרגיש שבעים בלי לאכול בשר, ויש כאלו שרק המחשבה על פגיעה בבעלי חיים מעציבה אותם מאוד.
לכל אחד מאיתנו יש תחומי עניין שונים – אלו מכורים לפעילות ספורטיבית, ואלו מעדיפים צפייה בטלוויזיה.
גם בשאלות הקריטיות ביותר למדינת ישראל, יש לכל אחד מאיתנו עמדות שונות... אבל המגוון האינסופי בינינו בכל תחום, מסתיים באחת כאשר מגיעים לתחום המשפחה. כאן מצופה מכולנו להשתלב בדגם אחד בלבד: למצוא בן/בת זוג מבני המין השני, להתחתן איתו/ה פחות או יותר עד סוף שנות העשרים של חיינו, לחיות איתו/ה בשותפות מלאה תחת קורת גג אחת עד סוף ימינו, ולהוליד לכל הפחות שני ילדים. או בקיצור: להקים משפחה. והעובדה שאנחנו אנשים שונים בכל תחום אחר, והעובדה שהמון משפחות מתפרקות או ממשיכות להתקיים באומללות וחוסר תפקוד, והעובדה שליותר ויותר נשים יש כבר אפשרות לכלכל את עצמן בעצמן – הן ממש לא סיבה לשנות במשהו את הציפייה האחת הזו שאין בילתה.
לכבוד יום המשפחה, יצאתי לחפש את אלו שהצליחו להתגבר על הציפייה הזו, ולבנות לעצמם דגם משפחתי ייחודי. או בקיצור: משפחה אחרת. בעלון השבוע תוכלו למצוא שיחה עם שרה אבל שהיא אם חד הורית, נירה כהן שבחרה לא להוליד ילדים, וחגית בורלס שבמשפחתה אין בן זוג. הא כן, וגם התייחסות נדירה לנושא, של אחת עם 150 IQ, B.A, M.A,OCD  ובקיצור: פסי-כו-לו-גית, הגברת שרה נתניהו.


משפחת כהן
בתמונה הימנית, מימין לשמאל, יושבים: פינו, פרלה, אסף ונורית כהן.
עומדים: נטע, נירה, נווה, יגאל ואיציק כהן.
בתמונה השמאלית, מימין לשמאל: איציק, פרלה, נירה ופינו כהן.





משפחה אחרת – נירה כהן

מי במשפחה שלך?
האנשים שאני הכי אוהבת, סומכת ובוטחת בהם. יש את אבא/סבא פינו, אחים'שלי      נורית ואיציק, ויש את יגאל. איתם באים כווווול הילדים והנכדים שלהם. כולם, בסייעתא ד'שמייא, בשנה הבאה עם מנוי "אדום" לבלומפילד (גם רותם ואלון!)
כפי שניתן לראות, לא מדובר על "ועד עובדים מאורגן" עם יכולת להשפיע על הצבעות קלפי.

תמונת האושר הישראלית המקובלת, כולל אבא-אמא-ילדה-ילד-וכלב. איך הצלחת לוותר על להיות חלק מהתמונה הזו?
אני לא לגמרי מבינה את השאלה. על איזה אושר מדובר? שאין לי כלב? אפשר תמיד להכניס לתמונה בפוטושופ...

בין אם מבחירה ובין אם לא, אלו יתרונות יש במבנה המשפחה שלך
אני בעיקר מעריכה את המרווח.

ואלו חסרונות?
הגעגוע. אבל זה לא נורא גם להתגעגע קצת.

המשפחה הקלאסית מסתיימת פעמים רבות בגירושים או נמשכת באומללות של המשתתפים. מה דעתך על מבנה זה?
התשובה, אולי, נמצאת בציטוט לש"י עגנון: "ונדמה היה שכל הארץ אשר הלכתי בה וכל השבילים בהם עברתי אינם אלא פרוזדור לבית הזה".

מהו לדעתך מבנה המשפחה האידאלי? מצאת את מי לשאול ... 

מה את מאחלת לבני משפחתך בתחום המשפחה בעתיד?
נראה לי שההישג החשוב ביותר של כל תא משפחתי היא היכולת להמשיך לאהוב ולתמוך, גם אם מישהו או משהו מתפרק. ולכן מאחלת לבני משפחתי שגם אם יגיעו לנקודות שבר - שלא יאבדו זה את זה.

משפחה אחרת – שרה אבל

מי במשפחה שלך?
אני ובתי גילי, היום בת 33, נשואה ללוטם, אמא של סייפן בת שנה כמעט, וגרה בקיבוץ נגבה. כשילדתי את גילי, לא היתה בקיבוץ משפחה כמונו, של אמא ובת בלבד, וזה היה מעשה יוצא דופן.

תמונת האושר הישראלית המקובלת, כוללת אבא-אמא-ילדה-ילד-וכלב. איך הצלחת לוותר על להיות חלק מהתמונה הזו?
לא היתה לי שום בעיה. התמונה הזאת לא היתה בראש שלי. תמיד היה לי ברור שיהיה לי ילד/ה, ולא עניין אותי איך זה יקרה בדיוק. ידעתי שילד/ה זה משהו הכרחי לאושר האישי שלי. היום אני מצטערת רק על כך שלא עשיתי את זה בגיל צעיר יותר. בצעירותי רציתי 4 ילדים, אבל ככל שעברו השנים התרבו מחלותיי, והרופאה אמרה לי שבשום פנים ואופן לא אוכל ללדת שוב.

בין אם מבחירה ובין אם לא, אלו יתרונות יש במבנה המשפחה שלך?
היתרון הוא שאני לא צריכה להתייעץ עם אף אחד ולריב. ברור שאני מתייעצת עם אנשים אחרים, אבל מעמדה שברור מי מקבל את ההחלטה. מההתחלה היה לי ברור שגם לבד אסתדר ואגדל ילדה לתפארת – וכך היה. המוטו שלי היה מההתחלה, שגילי ילדה רגילה ואין סיבה לרחם עליה. העמדתי לה גבולות ברורים. גילי היתה ילדה מדהימה: ישנה בלילה, אכלה טוב, למדה טוב, עם רגליים על הקרקע, ותמיד חברותית ומוקפת חברים. לא היו לי קשיים איתה. גילי הביאה לי את האושר הכי גדול בעולם, ואני חושבת שגם היא מעריכה ואוהבת אותי.
בשלוש השנים הראשונות לחייה, כתבתי על גילי יומן ועשיתי לה ממנו ספר שמאוד עזר לה. היום היא כותבת יומן כזה לבתה.

ואלו חסרונות?
החסרונות הם בעיקר מבחינת הילד. ילד זקוק לאבא ולאחים. ילד רוצה להיות "רגיל" כמו כל הילדים האחרים. מגיל מאוד צעיר לא הסתרתי מגילי כלום בהקשר לסיפור הלידה שלה, ולימדתי אותה לענות לאלו ששואלים, שאנחנו משפחה חד-הורית וזהו. אבל היה לה קשה, למשל בימי הולדת כששאלו אותה איפה אבא שלה. התייעצתי איך להתמודד עם


הקושי והתגברנו. לא הציקו לה על הרקע הזה. יש לה בקיבוץ משפחה גדולה, בתוכה גם דמויות של גברים, בני דודים שהם כמו אחים, ודגמים של משפחה רגילה.
לא חשבתי אז על מה יקרה אם יקרה לי משהו, וגם לא התרגשתי מידי כשלגילי קרה משהו. היום אני מבינה היטב, שהכי חשוב להיות בריא.

המשפחה הקלאסית מסתיימת פעמים רבות בגירושים או נמשכת באומללות של המשתתפים. מה דעתך על מבנה זה?
מילת המפתח היא מודעות. אנשים מקימים משפחה הרבה פעמים ללא מודעות, ואז נתקלים בקשיים שלא ציפו להם ומתפרקים. התאהבות לבדה זה לא מספיק. צריך להיות באותו ראש, לתמוך זה בזה. וצריך לדעת לבקש עזרה.
כשמשפחה לא מתפקדת צריך לפרק, בלי לחשוש "מה יגידו?" אצלי אף פעם לא השפיע ה"מה יגידו?"

מהו לדעתך מבנה המשפחה האידאלי?
שני הורים משני המינים ו- 3-4 ילדים. משפחה שההורים בה מעורבים בגידול הילדים ומאפשרים להם להיות מי שהם. שיש בה הרבה הומור, עצמאות, איתגור של הילדים, טיולים, משחקים, צריכת תרבות, סיפורים...
ויחד עם זה, היה לי משפט שלימדתי את גילי מגיל צעיר: עד השעה 21:00 אני אמא, מהשעה 21:00 אני שרה.

מה את מאחלת לגילי בתחום המשפחה בעתיד?
בן-זוג אוהב, בריאות, הרבה אתגרים, ונכדים/ות שישמחו את ההורים, את סבתא ואת כל המשפחה.







משפחה אחרת – חגית בורלס

מי במשפחה שלך?
נועם בת 24, תומר בת 20 ואני אמא שלהן.

תמונת האושר הישראלית המקובלת, כולל אבא-אמא-ילדה-ילד-וכלב. איך הצלחת לוותר על להיות חלק מהתמונה הזו?
למרות שטוב לי בתמונה שיצרתי, לא ממש ויתרתי על תמונת האושר המקובלת, אלא התרחקתי ממנה מתוך נסיבות החיים...

בין אם מבחירה ובין אם לא, אלו יתרונות יש במבנה המשפחה שלך?
הווווו... לא ניסיתי משהו אחר וקשה לי להשוות, אבל אני זו שמחליטה לבד, אין חילוקי דעות ויש לי מרווח חיים שהוא נכון לי וטוב לי בו.

ואלו חסרונות?
יש לי אחריות גדולה לשמור על עצמי בריאה ולחזור בשלום הביתה, כי אם לא אני...




המשפחה הקלאסית מסתיימת פעמים רבות בגירושים או נמשכת באומללות של המשתתפים. מה דעתך על מבנה זה?
כל אחד שיבחר מה שטוב לו. אין לי מה להגיד על זה.

מהו לדעתך מבנה המשפחה האידאלי?
היום אין כזה דבר ובכל זאת: אבא + אמא + מספר ילדים + כלב. זאת השלמות. כשאין את זה יש חסכים, והשאלה היא איך חיים איתם.

מה את מאחלת לבנותיך בתחום המשפחה בעתיד?
מה שהן יבחרו ויהיה להן טוב – טוב לי. שיביאו הרבה נכדים ויאפשרו לי לעזור להן. מאחלת להן משפחה וכלב חכם כמו פּוֹנפּוֹן.

















לרשות לתכנון שלום.
תודה על שתי שורות של תשובות - אחת שלילית ושתיים עמומות.
חנייה - ההחלטה על החנייה התקבלה מזמן, ואף הוחל בביצוע שהופסק. מאז החנייה לא קודמה, ולמה? כי אין תוכנית ציבורית שקופה, ויש הרגשה של כל הלוחץ זוכה. תחסכו מכולנו את הפניות והשאילתות, פרסמו לציבור תוכנית עבודה ולו"ז, ותתקדמו בהתאם. אגב, האם לביצוע החנייה מתוקצבת גם רשת מגן בגבול עם מגרש הספורט?
עצי הפיקוס - תשובה של "אין פתרון גיזומי" לא מתאימה לימינו. חיפוש מהיר בגוגל מלמד, שרשויות כן מוצאות פתרון. מצורפת כתבה של עיריית ת"א שמצאה דרך. זה עולה כסף - נכון, אבל דווקא המגבלה הזאת לא צוינה, אולי מהסיבה שאפילו לא בדקו?
אז זהו, בתוך ימים ספורים אספנו רשימת חותמים (29 (הקוראים לטיפול בעצים (הרשימה במערכת), ועכשיו זאת לא השאילתא שלי אלא של ציבור חברים, ואני בטוחה שהרשימה תוכפל אם נתאמץ. בעיני רבים, הפיקוסים בממדים הקיימים, מהווים בעיה והיא לא תעלם כי הוחלט "לבחון פרישת רשת צל". רשתות צל אולי יאספו את הפרי, אך לא יפתרו את בעיית העטלפים והשורשים. ומי יהיה אחראי לתחזוקה שלהן?
אנחנו מבקשים - צרו קשר עם חברה שמתמחה, תתחילו מפיילוט, ונתקדם. אפשר להתחיל אצלנו בשכונה. לא אכתוב יותר בנושא, הבעיה ידועה וקיימת, "אין פתרון" זאת לא תשובה. אפשר לנסות פתרונות וללמוד. אגב, בקרוב תקום שכונה בשפירא, יש ספק מה יקרה כשהבתים החדשים יהפכו למטווח, וייראו כמו הבית הוורוד?
ליאורה מאסטרו
קטעים מתוך הכתבה: "פיקוס השדרות במרקם העירוני", מאת: חיים גבריאל - אגרונום, עיריית ת"א:
"... עץ הפיקוס מניב כמויות גדולות של פרי המלכלך את הסביבה בנשירותו, ומגיעים אליו עשרות עטלפים הניזונים מהפרי המתוק. העטלפים מלכלכים את הסביבה בלשלשת, ומטרידים בתעופתם את הדיירים בקרבת העץ. בעיה נוספת - מערכת שורשים בולטים אשר מרימים ריצוף, חודרים למערכות ביוב וניקוז וגורמים לנזק חמור לחומות ולקירות הסמוכים לעץ... ביחס להפחתת הפרי ביצענו ב- 15 השנים האחרונות, במסגרות שונות, ניסיונות ותצפיות במתן מווסתי צמיחה שונים, כדי למנוע את יצירת הפרי או לגרום לנשירה מוקדמת לפני הבשלה. נכון להיום כל הטיפולים שניתנו לא עזרו... ניתן להקטין את רוב המטרדים ע"י שיטת גיזום שתתבצע פעם בשנה - בכל שנה... מנקים את הגזע וזרועות העץ עד גובה 4 מטר מפני הקרקע... מנמיכים את גובה העץ, בשלבים ולא בבת אחת(!), ל- 10 מטר מפני הקרקע. המטרה: לאפשר ביצוע עבודת גיזום בשנים הבאות עם טרקטור בלבד, ללא צורך בהפעלה של משאיות ומנופים אשר מסרבלים ומייקרים מאוד את הטיפול בעץ... דואגים להגיע לממדים הסופיים: קוטר צמרת 10 מטר, וגובה צמרת בין 8-10 מטר מפני הקרקע... לאחר מספר שנים של גיזומי תספורת, צמרת העץ תהיה צפופה ונקבל שכבת עלים רק בהיקף הצמרת, בפנים לא יהיו עלים. דבר זה מקטין מאוד את הנפח הירוק שמייצר פרי".





גשם גשם בוא
ביום ב' 12.2.18 ירדו 32 מ"מ, למחרת עוד 4 מ"מ. סה"כ מתחילת העונה – 528 מ"מ.


פורים מתקרב

בני קיבוץ (עבר, הווה וגם שלא גרים פה) - מוזמנים חופשי כמובן!
השנה שחררנו את הגבלת כמות האורחים, אבל הכל דרך התקציב שלכם (70 ₪ לאורח/ת). אין עיסוק במכירה במזומן במסיבה עצמה. אפשר להירשם אצלי (סמס, ווטסאפ, צ'ט, שבילים, מה שבא). אם יגיעו חברים ספונטניים בלי להזמין מראש, אז נקרא לכם להגיע לכניסה לאשר רישום כניסה על חשבונכם. אז עדיף מראש שלא נתזז אתכם...
תזכירו לאורחים שיש הפסקה להופעות (הורסות כמו תמיד) אז שיזרמו.
וגם, כמובן, תזכרו שזו ה-מסיבה של כולנו, אז להזמין חבר'ה טובים בבקשה (זה היה הרגע הכי פולני במאמר הזה).
ושכחתי כמעט, כל מי שיכול להתגייס לעזור בבנייה (ובפירוק) ועוד לא גויס, בבקשה לפנות לנועם וגל גרוסמן.


להתראות באגדות, גלי יגודה.