חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 39 (5810) יד' חשון תשע"א 22.10.10


 

 


 


 

    קדיש לראש ממשלה שנרצח/ בארי צימרמן    


 

מדי שנה מתרחק בשנה שלמה הלילה בו נרצח יצחק רבין

לפני שנה זה היה קרוב יותר

ובשנה הבאה זה יהיה רחוק יותר

_ _ _ _

והדם של ראש הממשלה שנרצח הולך ומתרחק עם השנים

ומדי שנה, בסתיו, אנחנו מחזירים אותו אלינו

את אחינו יצחק, הרצוח, המוטל בכיכר הלב

ואין בידנו להחיותו אלא לזוכרו בלבד

_ _ _ _

ואחד משלנו רצח את ראש הממשלה שלנו

קם על אחינו יצחק

בשנאה, ברוע, בנימוקי תועבה

ואני, אנא אני בא

ושוב סתיו, ושוב אנו זוכרים את יצחק המת

וכל עוד נזכור הוא לא ימות באמת


 

________________________

(קטעים מתוך טקסט של בארי צימרמן)


 


 


 

"כמו דלתות שנפתחות בלילה"

עם חמי סל לקראת העצרת בשבת הבאה

 


 

"ערב טוב, שבוע טוב, תרשו לי לומר שגם אני מתרגש"

כך, כמו בכל שנה, גם בשבת הבאה (30.10.10) יהדהד שוב קולו של יצחק רבין בכיכר. 15 שנה לרצח ראש ממשלת ישראל, שרצה להביא שלום.

* * *

 

כמו הזמן גם המכוניות בשער הקיבוץ באו ויצאו. חמי סל, יונתן ואבשלום – בתורנות שמירה.

קבענו להיפגש בבודקה, לדבר על העצרת השנתית בכיכר. לגעת בזיכרון.

והזיכרון, כידוע, חמקמק.


 

אצל אנשים מסוימים הוא נמחק. אצל אחרים נדחק. ויש כאלה, כמו חמי סל, שאצלם הוא פשוט מטרד שלא מניח.

"את לא תאמיני. בבוקר שלאחר העצרת, הלכתי לקטוף אבוקדו. ואז ב- 11:00 עלינו כל הצוות על הטרנזיט ונסענו לכיכר. שבוע ימים לא היה לי מושג מה עושים עם זה. וגם עכשיו כשאני מדבר איתך – השבוע הזה כאילו היה רק לפני מספר ימים"

הניסיון להוציא מחמי זיכרון מסודר מהרגעים של סיום העצרת ועד לרצח, אינם מוכתרים בהצלחה רבה.

בסוף העצרת "התחלנו להריץ מוסיקה לריקודים, כפי שתואם מראש. בערך בשיר השני אני רואה את דב גיל-הר מערוץ 2 רץ וצועק: "ירו ברבין". רצתי לכיוון, ראיתי אנשים מחזיקים את ראשם ולא הבנתי. אף אחד לא הבין.

ואז נסעתי לקחת את שחר (בן שנתיים וחצי) ורקפת מביתה של ציפי בגבעתיים. את הודעת איתן הבר שמעתי ברכב.

התחושה הכי חזקה, שמלווה אותי מרגע ההודעה ועד היום – היא עלבון. המחשבה שהעיזו לירות בו וגם הצליחו, דחקה כל אפשרות לחשוב הגיוני".

ומאז, שנה אחרי שנה חמי שם בכיכר, כדי שלפחות אנחנו לא נעז לשכוח.


 

"מבחינתי, כל עצרת היא מרגשת. אבל הייתה התרגשות מיוחדת ביום השנה החמישי, אחרי שברק נבחר לראש ממשלה. חזרתו סימלה עבורי את התקווה שמחנה העבודה/שמאל יחזור להוביל כפי שהיה בימי ממשלת יצחק רבין.

רגע נוסף שעשה לי צמרמורת, היה במלאות 10 שנים לרצח, כשהעלינו לבמה את כל מי שעמד עם רבין בשורה לשיר את "שיר לשלום". השארנו מיקרופון באמצע. ריק.

ובאותה שנה הגיע קלינטון. וכמו שרק הוא יודע "הרים את הכיכר".


 


 

חומרי זיכוי

באופן שהפך כמעט שיגרתי, סמוך ליום הזיכרון, צצות הדרישות לזכות, לנקות, לטהר וכו' שותפים למעשה. עדות לזמנים המשתנים.


 


 


 

עדות לזמן החולף, מצאנו, חמי ואני, בשאלתו של אבשלום "אבל אם מרגלית

הר-שפי לא בכלא, למה היא מבקשת שיזכו אותה?".

איך תסביר לילד, שאת אשמת הרצח והשותפים לו, לא ימחקו לא חומר ניקוי ולא פסיקת בית משפט.

"את מבינה שבשאלה של אבשלום, אפשר גם למצוא את התשובה, למה אין מצב שהעצרת השנה היא גם האחרונה.

העצרות ימשיכו עד שאתעייף. וכשאתעייף – יהיו שם הבנים שלי לקחת את ההובלה"


 

ובכל זאת, כוותיקת עצרות, אני מנסה לברר עניין קטן (אך מציק משהו) מדוע העצרות ארוכות כל כך?

"העצרות זהות באורכן לזמן העצרת בה נרצח רבין. הן מתחילות באותה שעה, ומסתיימות כרבע שעה אחרי שעת הרצח ב – 21:40"

חמי לא שוכח לציין בסיפוק כי "השנה אוהדי הפועל חיפה יזכו להטביע חותמם על הבמה ומאחורי הקלעים. חוץ ממפיק האירוע, ינחה אותה מודי בראון ... הפועל חיפה חזק בתמונה"


 

גבר הולך לאיבוד?

וכן – יש גם לחצים פוליטיים ואישיים אחרים. "את לא מתארת לעצמך כמה אמנים עומדים בתור להופיע וכמה אנשי ציבור דוחפים את עצמם.

תודה לאל, לא אני קובע מי כן ומי לא. יש צוות שכולל את בני המשפחה, ויש מה שנקרא "החברים של יצחק" – והם כבר שוברים את הראש".


 

אחרי כל כך הרבה שנים, יש כבר ניסיון ויש כבר תיאום עם עיריית תל אביב והעמותה.


 


 


 

"נוצרו קשרים אישיים עם אנשים רבים. אבל אני באופן אישי אוהב במיוחד את אחותו רחל יעקב היא כל כך דומה לו ומזכירה את מי שהוא היה. אישה שמייצגת עבורי את התום והטוב של הדור הזה".


 

שימור הזיכרון לא נעשה קל יותר. השבוע ביום הזיכרון הרשמי, בעיתון של ביבי "ישראל היום" הופיעה קריקטורה מאת המאייר שלמה כהן, כאילו שהבודקה במחנה רבין בקריה תספיק לקיום העצרת. רמז למיעוט המשתתפים ולעניין הפוחת בנושא.

"יש מי שמנסה לרפות ידיים ומצטרפות לזה השפעות של מצב רוח לאומי. להרגשתנו יגיעו השנה אפילו יותר מהשנה שעברה".

כשאנחנו מתרפקים על גודלה של העצרת לפני 15 שנה, אבשלום מתחקר אותנו כמה גדולה היא באמת הייתה. שנגיד לו שהיא הייתה גדולה כמו השאיפה של הרוב הדומם, להגיע לשקט?


 

ובכל זאת, באמת יש תחושה שהתרחקנו כל כך?

"תראי, מהיום הראשון היה מי שאמר שכל העניין לא כל כך חשוב. אז אמר!

אני לא עיוור ולא אטום לכך, שעם השנים אמנם יש התרחקות, והזיכרון מיטשטש.

כל מה שאני עושה, הוא לגייס את הידע והניסיון שלי להפיק אירוע שלא יתעלם ולא ייתן לשכוח ולהשכיח את הדבר הנורא ביותר שקרה למדינה מיום הקמתה .

צריך הרבה סבלנות, התמדה ואמונה.

ובכלל, בסופו של יום, זה סתם תירוץ, שאני אוכל לשמוע שוב את "שיר לשלום" בכיכר... פשוט שיר טוב שזקוק לקהל גדול".


 

 

בימים, ש"קנאי דת" מקומיים מבעירים אש בבית, הבטחתי לחמי להיפגש בכיכר, בפינה ובשעה הקבועה. כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מקום אחר.


 


 

לבית אקשטיין דרושים אנשים עם לב רחב

דיירי ההוסטל של בית אקשטיין, ישמחו לפגוש אנשים עם לב רחב, שיגיעו לבלות איתם זמן איכות. בהוסטל, הנמצא בקיבוצנו, מתגוררים 36 ילדים ובני נוער עם אוטיזים, המבלים את שעות הפנאי אחה"צ, בפעילויות שונות המותאמות להם. זהו בית עם צחוק, נתינה, שמחה והמון המון אהבה.

חברים שיש להם רצון לתרום, מוזמנים לפנות לורד 04-6274160/1 או: 050-8782862


 


 


 

בחודשים האחרונים התנדבתי לעשות הגהה על העלון בטרם הדפסתו. לתקן שגיאות כתיב, הדפסה, פיסוק וכו'.

בעלון האחרון פרסם עלי אלון "אגדה עתיקה", שהיא כולה השמצה חסרת בסיס ורסן של עורכת העלון. לצערי, לא הצלחתי לשכנע את העורכת באחריותה, שלא לפרסם את הקטע שמכה מתחת לחגורה.

יש כאן ירידה למקום שאנחנו ממש לא רוצים להימצא בו. צביה ויסברג


 


 

פותחים שבת

השבוע בקבלת השבת: "שירים עם כוכבים", על פרשת "וירא" אורי ליס.

----------------------------------------------------------------

רוב תודות למירי אדליסט על הדרשה הנאה שנשאה על פרשת "לך לך". בדרשתה התרכזה מירי בפתיחה הדרמטית של הפרשה:"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..." ואברהם קם והולך, הלוך ונסוע ממקום למקום... בדרכו הוא נתקל בכל אירועי חיי האדם, חיים אישיים, ציבוריים, ענייני רכוש, עניינים שבינו לבינה וגם עניינים חברתיים, צבאיים ופוליטיים. פרופ' לייבוביץ' טוען שכל הליכתו של אברהם מה"לך לך" הראשון עד ה"לך לך" השני (הליכה אל הר המוריה לעקוד את בנו), היא הליכה מתוך מודעות לצו: "התהלך לְפָנַי וֶהְיֵה תמים",(תמים = שָלֶם).

מתוך אירועי הפרשה בחרה מירי להתייחס לשלושה עניינים: שתי הבריתות שלדעתה הן שיאה של הפרשה: ברית בין הבתרים וברית המילה, והציווי: לך לך.

א. ברית בין הבתרים, הברית שעמדה לאבותינו ולנו לאורך הדורות, ובזכותה עמנו חי וקיים.

ב. ברית המילה המהווה גורם המאחד את עם ישראל: כל ישראל מָלִים את בניהם, חילונים ודתיים בני עדות שונות.

ג. הציווי "לך לך...", הביאה את הפירוש החסידי האומר: לך לך, לך – אליך, אל עצמך, היה אתה! וכשאתה הולך אל עצמך עולות בך מיד שאלות: מי אני?, מה הטעם בחיי? היש אלוהים? ואם אכן באמת רצונך להבין דברים, ללכת אל עצמך פנימה ולשאול שאלות, סופך שתבין אותם, כי הדברים עצמם ייצאו לקראתך וייענו לך.

--------------------------------------------------------------------------

חן, חן להדס זרטל על "שיר אהבה חיילי" חינני וכובש. ענה


 


 


 


 


 


 


 


 


 

פרויקט "אמץ אתר" 2010 - סובב מרעה


 

מפגש מספר 2 !

בשבת הקרובה 23.10.10 - בשעה 10:00


 

נפגשים במרעה וממשיכים בעבודה!

ומה בתוכנית?


 

המשך עבודה על הספסלי הבוץ

צביעת גדר המרעה

פיתוח השביל המרכזי וניקיון

גם הפעם למי שהזיע, טרח ועמל...

ארוחת צהרים טובה!

לפרטים נוספים: טל אייזן ועטר שנפלד


 


 


 


 


 

סל העשרה

שרי ממשלת ישראל, יצאו השבוע ל"טיול שנתי" לאם הקבוצות והקיבוצים.

100 שנה וכל כך הרבה כבוד, כיבודים וכבודה של שרים.

המארחים קבוץ דגניה, התנועה הקיבוצית, חמי סל וצוותו, ארגנו להם ביקור שכלל פתיחה חגיגית בהשתתפות ילדי דגניה ואווירה קיבוצית.

"לא האמנתי שאראה את ביבי ושרי ישראל בייתנו וש"ס – בחצר הקיבוץ. כמובן, שמהר מאוד חלק מהשרים מצאו תירוץ להתפרפר, כילדים המחפשים תירוץ "להבריז" למורה".


 

לפנינו עוד מספר אירועים שיסגרו את שנת המאה:

♪ פסטיבל סרטי קיבוץ בסינמטקים – מתקיים בימים אלה

♪ מסע אופניים מדן ועד איילות

♪ ישיבה מיוחדת בכנסת

♪ אירועי תרבות ה"צוותא"

♪ וסדרת הטלוויזיה של מודי בראון וענת זלצר – שנשלמת עריכת 6 הפרקים שלה.

חברי עין שמר מוזמנים לקחת חלק באירועים אלו!


 


 


 


 


 


 

מחשבות שונות על השינוי

צביה ויסברג


 

 

אני נמנית על המעטים, שטרם החליטו אם להצביע בעד השינוי.

אני חושבת, שנשרוד גם בשיטה הנוכחית וגם את השינוי על מעלותיו ומגרעותיו. כי האדם ניחן בתכונה המופלאה להסתגל לסביבתו ולשרוד בתנאים משתנים.

מכיוון שברור, שאף אחת מהשיטות אינה חפה ממגרעות, עדיין אינני יודעת איזה מגרעות להעדיף.


 

על חד-כיווני ודו-כיווני

כיום, מרבית המצטרפים לקיבוץ לא באו מסיבות אידיאולוגיות. המשפט המפורסם "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" איבד את האיזון, והשיטה, המבוססת על הכרה ועל לחץ דעת קהל, כבר לא עובדת. לכן חלקו הראשון של המשפט - לא עובד. הייתי שמחה אם מישהו מהאידיאולוגים של הקיבוץ השיתופי (בעין שמר ומחוצה לו) היה מוצא את הדרך לייצב ולהפעיל אותו מחדש. אז אוכל בלב קל להצביע נגד השינוי. ברור שאם נערוך את השינוי המוצע, זאת דרך חד סיטרית שאין ממנה חזרה וגם בעתיד כבר לא תהיה אפשרות ולא טעם – להתמודד עם הנושא.


 

"חברה ציבורית" – חברת מניות

ב"חוץ" אנו רואים את התופעה של חברת מניות, שמניותיה כל כך מפוזרות בציבור, עד שבעצם לבעלי המניות אין שום השפעה על התנהלות החברה. זה מאפשר להנהלה ביחד עם הדירקטוריון, להקצות לעצמם משכורות עתק ובונוסים שמנים ולרוקן כך חלק מרווחי החברה (אז הדיבידנד של בעלי המניות קטן).


 

גם אצלנו, ראינו בקטן איך תחת השם המכובס "מכשיר ניהולי" חולקו בונוסים דיפרנציאליים למנהלים, למרות שזה נוגד את הכללים של בעלי המניות (שאלו הם אנחנו, חברי הקיבוץ). לפני שנתיים חילקו ואף אחד לא ידע. השנה הנושא יצא לאור ונעצר לאחר שכבר מומשו חלק מהבונוסים. אז, יש דרך להתגבר גם על מכשלה זו. "מרעננים" החוצה מהדירקטוריון את בעלי הדעות האחרות, ששואלים שאלות מטרידות.


 

אני לא יודעת איך נקבעות המשכורות. מה שברור הוא שעד כה זו לא הייתה בעיה, כי הן הועברו כולן לטובת הקהילה. אבל עם השינוי, מהו המנגנון שיבטיח שלא יהיה ניצול לרעה?


 

אני כותבת זאת, כי מפריע לי שתולים בקיבוץ השיתופי את רעות כל העולם ואילו הקיבוץ המשתנה יביא אותנו לפיתחו של גן העדן. (ראה טבלאות ההשוואה בעלונים האחרונים).


 

כדי להסביר עצמי, אנסה להביא דוגמאות:


 

 


 

 


 


 

אשמים וזכאים

בעלון האחרון מובא סיפורה של עובדת סוציאלית בקיבוץ שעבר שינוי. שתי נקודות משכו את תשומת ליבי במיוחד:

  1. הורים צעירים שזקוקים לעזרה כי לא חוו בילדותם דגם של תא משפחתי עצמאי – שוב אפשר "להאשים" את הלינה המשותפת. לינה משפחתית נהוגה בקיבוצים כבר מראשית או אמצע שנות השמונים. כלומר, כל הצעירים מגיל 35-40 ומטה כבר "הצליחו" לחוות תא משפחתי "נורמלי" לפחות בחלק משנות נעוריהם.
    אך איפה נמצאות כל המשפחות בעולם שעברו גירושין? משפחות חד הוריות מרצון או מאונס (אלמנות, גירושין וכיוצ"ב)? שם יש דגם של מערכת יחסים במשפחה? האם לא נכון יותר שכל אדם ייקח אחריות על קשייו ולא "יזרוק" אותם על ההורים, על הקיבוץ ועל כל מה שזז?
  2. סדנת כתיבה עם 9 חברות מבוגרות: אני בטוחה שבכל סיטואציה שבה תינתן לנשים האפשרות לעבור סדנה כזו, יצוצו כל הכאבים והפצעים השייכים לחייהן. אבל, רק בקיבוץ שבו הקהילה מוכנה להקצות משאבים לתהליך כזה הוא אכן יתקיים.


 

חברים של הבנק

בסרט שהופץ באינטרנט המקומי, אומרת לאה דניאלי מהמעפיל, שבפעם הראשונה למדה מה זה צ'ק ומה זה ללכת לבנק. אני לא רואה את הרבותא הגדולה בכך. כי יחד עם זה היא בודאי למדה גם ששירותי הבנק עולים בלא מעט עמלות.


 


 


 


 


 


 

השירותים הניתנים כאן בניהול התקציב ע"י הנהלת חשבונות מרכזית ויעילה שמשרתת את כל הקיבוץ, הם לא פחות חסכוניים ויעילים, ויחד עם זה משאירים לכל אחד את האחריות לניהול תקציבו.

הסדרים שונים הנותנים לנו אפשרות לתנאים טובים יותר (למשל מישראכרט או מסלקום) אפשריים רק בגלל כמות הלקוחות שהקיבוץ יכול להבטיח. אם יעמוד כל אחד ואחד לבד מול החברות, אני לא בטוחה שאפשר יהיה לקבל את התנאים האלה.


 

"תסמונת הגננת"

נכון שאנחנו מפונקים ולפעמים מביאים את השיטה לאבסורד. אבל, כדאי לזכור שגם מחוץ לקיבוץ אנשים שנתקלים במצבים שהם לא מכירים הולכים להתייעץ עם מומחים (מבחינתי האישית אלו נושאים של ביטוח לאומי או של ביטוח).


 

"מתפרנסים בכבוד"

אני מאד מסכימה עם כל מילה של סיגל דקל, במאמרה באחד העלונים האחרונים, ובו ניתוח של העוני והעושר, ה"אחריות האישית" וה"חופש האישי". המעבר לשכר דיפרנציאלי הוא לא מילת קסם להתפרנסות בכבוד ולא להגדלת ההכנסות של הקהילה, אולי ההיפך הוא הנכון. אבל, מכל זה עדיין לא יודעת איך מיישמים את חלק המשפט "כל אחד לפי יכולתו..."? לזה אין לי פיתרון.

צביה ויסברג


 


 


 


 


 


 


 


 


 

תרשמו ביומנים


 

שבת 23.10.10 - 10:00
ממשיכים להתאמץ ולאמץ (או שלהיפך). מפגש נוסף

לעבודות שיקום אתר הרכבת במסגרת פרויקט "אמץ אתר"


 


 

יום א' 24.10.10 בשעות
16:00-20:00 - התרמת דם במועדון לחבר

"מישהו זקוק לאדם שבך": במד"א מאוד זקוקים למנות דם. חברים מוזמנים להיענות ולהירתם באמצעות תרומת דם. תרומת דם מצילה חיים. אלה יכולים להיות החיים שלך או של אדם קרוב. כיבוד ושתייה לתורמים – מובטחים.


 


 

יום ב' 25.10.10 – נועם הספר חופף, קוצץ ומסדר


 


 

יום ב' 25.10.10 ב-20:30 – שיחת קיבוץ: הסתייגויות חלק ב'


 


 

ביום ד' 27.10.10 בין 16:00-18:00 בחדר האוכל


תערוכת נעלים של מיטב החברות והמותגים


 


 


 

 


 

זוכרים את

צבי מור

במלאות 11 שנים


 

נפגשים בבית הקברות

ביום שישי, 22.10.10

בשעה 16:30


 

לנעמן אפשטיין ולמשפחה


 

על מות האם והסבתא

ירדנה


 

משתתפים בצערכם


 

 


 


 

לעומר גרנות


לרגל הגיוס לצה"ל

שיהיה לך שירות מעניין וקל

ועדת קשר ובנים


 


 

מסידור הרכב:

בבקשה לא לזרוק מסטיקים במאפרות. אלא אם כן הם עטופים בנייר. כמו כן ניתן לזרוק בשקיות האשפה מאחורי המושבים.

קשה מאוד לנקות מסטיקים שהתייבשו. תודה – אוריין


 


 


 


 

תזכורת מהנהלת חשבונות

חברים ובנים, המבקשים להעביר אליהם סכומי כסף דרך חשבון הבנק של הקיבוץ, חייבים ליידע את אולגה על הסכום שעתיד להתקבל.

בדף החשבון שמתקבל מהבנק אין פירוט של מהות הסכומים המועברים. לכן, אין אפשרות לזכות את החברים בסכומים כאלה. בירור מיוחד בבנק עולה 70-100 ₪.


 


 


 

לידיעת הסטודנטים של המשק ולכל מי שיש לו חשק:

כתובת דוא"ל חדשה לערן אפל

Eran_appel@hotmail.com


 

מוזמנים לעדכן


 


 

כתובת חדשה לרכזת רווחה

יש לי מייל חדש. אשמח אם מהיום תשלחו את המיילים לכתובת החדשה

revaha@ein-shemer.com


 

אוריין גנדלמן רכזת רווחה


 


 


 


 

לבצע שינוי כדי לשמור על המשותף

יפתח אלון

יפתח משמש כמבקר פנים ביותר מ 10 קיבוצים שיתופיים ומתחדשים.


 

למקרא העלונים האחרונים, נראה כי הדיון המתנהל הופך ליותר ויותר אישי ומתלהם, ועלול להביא לכך, שהחלטות יתקבלו ללא התייחסות עניינית לסוגיות האמיתיות העומדות להכרעה.

לכן החלטתי לנסות ולתאר בפני החברים את מצב העניינים, כפי שאני רואה אותו.


 

 

אתגר הקיבוץ של המחר

הרעיון המרכזי בבסיס השינוי הוא כי ריבונות הפרט ואחריותו על חייו הן היסוד למערכת חברתית בריאה.

מאידך, במציאות חיינו, אנו עדים יותר ויותר לתופעות שהאדם הבודד עומד מול כוחות וגופים הגורמים לו תחושות של זרות וניכור ומביאות אותו לחפש מסגרות השתייכות .

האתגר, העומד בעת הזו בפני החברה הקיבוצית הוא למצוא את המודל המאזן בין היתרונות הגלומים בהתחברות ובשיתוף לבין הצורך למתן עצמאות וחופש לפרט לעצב את חייו.


 

בחזרה אל המציאות שלנו

הרקע לשינוי בקיבוצים נבע בעיקר מכך שהשיטה המסורתית לא התאימה עצמה למציאות התעסוקתית והחברתית שהשתנתה באופן מהותי בקיבוץ במשך השנים.

מציאות בה הלכו והתעצמו עם השנים תופעות המוכרות לכולנו כאשר מצד אחד פחות חברים מוכנים לתרום מיכולתם להבטחת חוסנה ויציבותה של המערכת ומאידך יותר ויותר חברים מנצלים את החולשות הקיימות במערכת למימוש צרכיהם האישיים.


 


 

כל זאת, כשהולכים ומתמעטים בעלי התפקידים המוכנים להתמודד ולנהל את הקיבוץ במציאות זו.

תהליכים אלה, הנמשכים לאורך זמן, מסכנים את עתידו החברתי והכלכלי של הקיבוץ .


 

מודל השינוי המקובל אינו נטול בעיות, אך הוא מוכח ככזה, שמניע את החברים לתרום למערכת אשר מאפשרת להם לעצב את איכות חייהם ורמתם בכוחות עצמם, ובה בעת יוצרת מנגנוני איזון וסיוע פנימיים למי שבאמת זקוק לכך.


 

הזדמנויות חדשות בקיבוץ שלאחר השינוי

באופן טבעי, כאשר דנים בשינוי, קיימת נטייה להתמקד בנושא התגמול הדיפרנציאלי.

חשוב לזכור, שהקיבוץ המתחדש מהווה פתח להזדמנויות הנותנות מענה לסוגיות נוספות, לא פחות חשובות, העומדות בפני הקיבוץ בעידן של אי וודאות כלכלית וחברתית .


 

להלן דוגמאות לסוגיות, אשר כאמור ללא השינוי סביר להניח שלא יקבלו מענה הולם:


 


 

 


 


 

 


 


 

1- ביטחון סוציאלי – ביצוע השינוי כרוך בהסדרת ביטחונות חיצוניים בלתי תלויים במצבו של הקיבוץ להבטחת רמת פנסיה הוגנת לחברים.לאור מצבנו בתחום הפנסיוני אין מדובר בדבר של מה בכך.

2- צמיחה דמוגרפית – אחת מהתוצאות המיידיות ומעוררות ההתפעלות שראיתי בקיבוצים המתחדשים היא חזרה מסיבית של בנים אל שכונות הרחבה ושכונות המוקמות בתחומי ה"קו הכחול" של הקיבוץ המביאה לשינוי דמוגרפי מרענן בנוף המקום ונחת רוח לדור ההורים.

3- הקניית זכויות בנכסים ומנגנוני איזון בנושא דירות – על אף הקשיים שמערימות הרשויות על מהלכי השיוך, עוצבו מודלים פנימיים של "שיוך חוזי" המקנים לחברים זכויות בנכסים המעוגנות בהחלטות קיבוץ ומאפשרות יצירת מנגנוני איזון בין חברים שזכו לבניה על חשבון הקיבוץ לבין אלה שטרם זכו לכך.


 

חשוב לזכור כי ללא השינוי לא ניתן יהיה לקדם באופן משמעותי תהליכים אלה ואחרים.


 

ללמוד מקיבוצים אחרים

כמי שרואה מקרוב קיבוצים שעוברים ועברו תהליכי שינוי, אני חש לעיתים אי נוחות עם השימוש שנעשה אצלנו כחלק מהקמפיין בעד ונגד השינוי, בסיסמאות וציטוטים המובאים מפי חברים מקיבוצים "אחרים" .


 

כמובן שחשוב לשמוע ולקבל מושג ממי שחווה את השינוי באופן מעשי. אך חשוב לזכור שלכל קיבוץ המאפיינים הייחודיים שלו ומה שנכון לקיבוץ אחד לא תמיד נכון לאחר.


 


 


 

מה עוד שלא תמיד אנו יודעים מי החברים הדוברים, מה מעמדם בקיבוצם, אילו אינטרסים הם רוצים לקדם ובאיזה הקשרים נאמרו הדברים.


 

מה שכן, חשוב לבחון את המגמות והתהליכים שהם ברורים למדי ומהם עולה כי:

1- הרוב המכריע של הקיבוצים הם

קיבוצים מתחדשים.


 

2- ההחלטה על השינוי עברה בהם ברוב

גורף ומשמעותי.


 

3- חלק ניכר מהקיבוצים שטרם ביצעו את השינוי, הם קיבוצים מבוססים מאוד המסוגלים לטפל בחוליי הקיבוץ המסורתי באמצעות הזרמת כספים והקצאת משאבים שאינם בנמצא במרבית הקיבוצים.


 

העת להכריע

עיתוי ההכרעה הוא קריטי.

קיימת חשיבות רבה לקבל הכרעה כאשר רמת השיתוף והערבות ההדדית בין החברים היא חזקה ויש הסכמה על ערכי יסוד משותפים רבים ככל הניתן.


 

חברים, בואו לא נשלה את עצמנו, המודל העומד להכרעה אינו מושלם וצפויים לנו קשיים הכרוכים בהטמעת אורח חיים ותרבות ארגונית שאיננו מורגלים להם .


 

עם זאת, כאשר בוחנים את ההזדמנויות והתקווה הגלומות בשינוי לעומת האלטרנטיבה, אני סבור שיש להצביע בעד המודל המוצע כעת, כדי שלא נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים במציאות בה נאלץ ליישמו בתנאים אחרים לגמרי.


 

יפתח אלון


 


 


 


 


 

 


 

למה אצביע נגד השינוי הדיפרנציאלי

שלומית תומר


 

אינני מתנגדת לשינוי. אני בעד שינוי, אבל כזה שלא מבטל את הבסיס הערכי של ערך
האדם והעבודה, לא יוצר פערי שכר גדולים, לא מביא להערכת חבר על-פי רווחיותו, לא יוצר מצב שחלקנו מקבלים/נוטלים חלק רב מדי מהקופה או הרכוש שהיו של כולנו, ועוד אחרים נהנים מכך שלמדו וצברו ניסיון על-חשבון כולנו. וחשוב ביותר שינוי שלא יוצר
שוני באפשרויות ההתחנכות של הילדים (יש בקיבוצים מופרטים הורים, שידם אינה משגת לשלוח את ילדם לחינוך הבלתי-פורמלי...) ולא פותח פערים ברמת חייהם של הילדים והנערים
שלנו.

מכלל הלאו ניתן להסיק את החיוב, את הערכים שחשוב לי לא לוותר עליהם אם וכאשר נפריט עצמנו לכדי שכר דיפרנציאלי. כן, ושנקבל את הבנים שלנו לחברות בלב שלם.


 


 

שינויים

יש בינינו קבוצה, שעלולה להיפגע במיוחד ובאופן קשה מהשינויים. הכוונה לצעירים, רובם בני קיבוץ לפני חברות (מועמדים ובעצמאות כלכלית).

קבוצה זו חיה בקיבוץ ומשתמשת בשירותיו כמו: רכב, כביסה, אוכל וכו'.

העלאת מחירי השירותים הנ"ל בעשרות אחוזים תפגע קשות בקבוצה זו, שכאמור מורכבת בעיקרה מבני קיבוץ שיש לנו התחייבות לגביהם.

יש חשיבות שכולנו נהיה מודעים למצב זה. עידו ספקטור


 


 

לחברים שלום,

בשבועות האחרונים, קיים אצלי עומס רב, הפוגע בחברים, אם בפנייה לנוגה שורר לתאום פגישה, ואם במתן מענה בזמן סביר. אני מניח שעומס זה ילך ויגבר עם הכנת התקציב לשנת 2011. יתר על כן, בחודש נובמבר אעדר לשבוע מהעבודה.


 

על מנת להתגבר על מצב זה, המלצתי לחברים:

  1. לפנות למנהלי הפעילויות (רכזי ועדות או ענפים). פעמים רבות בידיהם הכלים והסמכויות לפתור את הקשיים.
  2. לפנות אלי בכתב (דרך תא הדואר) או בדוא"ל:

kehila@ein-shemer.com . אשתדל להשיב לחברים בתוך שבוע מהפנייה.


 

שבת שלום – יוסי בוריס


 


 


 


 

מחשבות ליליות בעקבות השיחה

שלמה בורלס


 

אני לא רוצה להיות נודניק, אבל הייתי השבוע בשיחת קיבוץ שעסקה בהסתייגויות.

לא יכולתי להתבטא, כי יש לי קושי בדיבור.

אבל בלילה, אחרי השיחה, לא הצלחתי לישון. קמתי ב- 3 בבוקר והראש היה מלא מחשבות.


 

אני מודה, שאת דברי חלק מהחברים לא שמעתי טוב (בעיה פרטית שלי).

אבל ממה ששמעתי, אינני זוכר ששמעתי מהחברים שהגישו הסתייגויות, שאם הן יתקבלו, הם יצביעו בעד השינוי. את זה הם לא אמרו.

אולי זה קשור לבעיית השמיעה שלי.


 

אני רוצה לומר, שאנשים מופחדים ומאוימים – לא הולכים לשום מקום.

אנשים מופחדים ומאוימים – דורכים במקום.

אנשים מופחדים – לא רואים קדימה ולא רואים אחורה.

אנשים מפוחדים – לא מצליחים בחיים.

אנשים מופחדים, בדרך כלל - רק מפחדים...


 

רציתי להגיד בשיחה:

  1. חברים, גם אם חדר האוכל ייסגר – לא נישאר רעבים. הבטן תהיה מלאה ונמשיך להיפגש אחד עם השני.
  2. חברים, גם אם המכבסה תיסגר – לא לפחד. נלך עם בגדים נקיים ואפילו עם בגדים חדשים.
  3. מפחידים אותנו שמכוניות חדשות יהיו המון, אבל לא יהיה כסף לדלק.

    לא נכון. כל מי שיוכל לרכוש מכונית, יוכל גם למלא דלק. כמו היום.

  4. מפחידים אותנו שלא יהיה כסף לחינוך. לא נכון. כל הילדים ימשיכו לקבל את החינוך

כמו שהיה עד עכשיו.


 

חברים, בואו נחשוב נכון ובהגיון. לא מתוך פחד, הפחדות ואיומים.

נגיד לעצמנו את האמת! גם אם האמת כואבת, עדין צריך להגיד אותה.

צריך לנהוג בזהירות ולקבל החלטות בשיקול דעת. ואת זה עושים כאן.

אבל לא בפחד.


 

מישהו חושב שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

זה רק בעולם אחר ובמציאות אחרת... אולי בעולם הבא.


 

חזק ואמץ! באהבה משלמה בורלס


 

והעיקר – לא לפחד!


 


 


 


 


 

מה נשתנה?


 

שלום חברים,

בימים אלה אנחנו מנסים לתמרן בין שתי תחושות סותרות, שמלוות רבים מאיתנו:

מצד אחד הרצון "לחשוב עוד" – להיפגש, לקרוא, להקשיב, לבדוק פעם נוספת -

ומצד שני הרצון "להחליט כבר" – ולגמור עם המתח, חוסר הוודאות והציפייה.

ננסה לשמור על ראש פתוח וגישה חיובית... ולעמוד בלוח הזמנים שקבענו לנו.

* * *

מפגשים מיוחדים

א. מפגש בנושא בעלי צרכים מיוחדים

ביום א' 24.10.10 בשעה 20:30 (פרטים נוספים - במודעה בעמוד זה למטה)


 

ב. מפגש משפחות צעירות

ביום שישי 5 בנובמבר, בשעה 9:00 במועדון, יתקיים מפגש עם חבר'ה צעירים

מקיבוצים שעברו שינוי, ויספרו על החיים עם ילדים קטנים ומשכורת ממוצעת

בקיבוץ משתנה.

* * *

שיחות קיבוץ והצבעות קלפי

25.10.10 יום ב' 20:30 – הסתייגויות לחוברת - חלק ב'

(דפים חולקו לתאים, ותהיה מצגת)

26.10.10 יום ג' 20:30 – הסתייגויות לחוברת – חלק ב' (המשך, רק אם יהיה צורך)

29-31.10.10 ימים ו'-א' בצהריים – הצבעה על הרשימה המלאה של ההסתייגויות

8.11.10 יום ב' 20:30 – דיון כולל על תוכנית השינוי

12-14.11.10 ימים ו'-א' – הצבעה על תוכנית השינוי (השעות יפורסמו בהמשך)

צוות השינוי


 


 


 


 

מפגש בנושא בעלי צרכים מיוחדים

ביום א 24/10 בשעה 20:30 במועדון לחבר,

מפגש להורים ובני משפחה של חברים ובנים בעלי צרכים מיוחדים,

עם עו"ד ענבל זוסמן, שסייעה לנו רבות בהכנת התקנון.


 

על הפרק: שמירה על זכויות בעלי צרכים מיוחדים בקיבוץ לאחר השינוי

חברים המעוניינים לשמוע – מוזמנים.

עלון 38 (5809) ז' חשון תשע"א 15.10.10


 

"צבע עבודה"

תערוכה חדשה לעתר גבע

לרגל 100 שנים לתנועה הקיבוצית, נבחר הפעם הנושא "אמנות-תעשייה", יד לוחצת יד! כשהרעיון הוא יצירת אמנות בהשראה, בזיקה ובסיוע התעשייה הקיבוצית; פעולה לחידוש הקשר בין עבודה לחיי רוח, ניצול הזדמנות לאיחוי הקרע המכאיב שנוצר בשנים האחרונות בין המגזר העסקי לבין הקהילה וחיי התרבות.

בגלריה בבארי יצרנו קשר , באופן הכי טבעי, עם המפעל התעשייתי הגדול שנמצא בחצר ביתנו - הלוא הוא הדפוס.

הזמנו את האמן עתר גבע ליצור מתוך החומרים הזמינים לו הקיימים בשפע בדפוס.

חומרי הגלם שמצא האמן עתר גבע ברצפת הייצור במפעל הדפוס בבארי הם עדיין אותם צבע דפוס המכתים בגדים ונייר לבן, ממש כמו ב-1950,כשהוקם המפעל.

לתוך ההקשר הציבורי התעשייתי, מטמיע גבע חומרים פרטיים ומשפחתיים משלו, הדפסתם על גלילי הנייר הרציף: תכניות אדריכליות שעיצב סבו, שהיה אדריכל במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי.

הריח, החומר, הצבע, המשקל והמסה, הוידיאו, הפרטי בתוך הציבורי, העבודה במפעל - כל אלו יבואו לידי ביטוי בתערוכה, דרך האיכות המונוטונית הברורה שלהם, ויקיימו דו שיח בין ישן לחדש, בין פיסול לווידיאו לארכיטקטורה.

_____________

התערוכה מוצגת החל משבת 16.10.10 ועד 6.11.10 בגלריה בקיבוץ בארי


 

המלצת השבוע: הקשיבו לילדים


 

בעקבות השיחה עם שלומית מילמן, אשר נבחרה כרכזת צוות למניעת הטרדה מינית, חשתי צורך, אם כי לא היה לי פשוט, לספר משהו אישי, בתקווה להעביר, מניסיוני, מסר להורים ואולי גם לבני הנוער.

בהיותי בת שש-עשרה וחצי, דרשו ממני לעבור טיפול נפשי, אצל פסיכולוג שהומלץ עליו... בחוסר חשק רב הלכתי לפגישה הראשונה, בה פגע בי מינית אותו פסיכולוג בצורה קשה ביותר, אשר גרמה לי להלם נורא, זעזוע וטראומה, שמשפיעה עליי עד עצם היום הזה. אז, לא העזתי לספר את אשר עבר עליי לאיש, ולאחר מכן מצבי החמיר עד מאד...

חשוב לי לומר להורים, מחנכים או כל אדם מקורב אחר: אם אתם מבחינים בשינוי קיצוני, פתאומי או מוזר בהתנהגות ילדכם, או משפטים שונים ומשונים שאינכם מורגלים לשמוע, הדבר הגרוע ביותר הוא לעזוב את הילד לנפשו עד שיירגע... גם אם הילד מתקשה לספר מיד מה עובר או עבר עליו, הוא זקוק לכם כאוויר לנשימה. נסו בעדינות, בחיבוק, באהבה, רגישות, תמיכה ועידוד לנסות לברר מה קורה, ואם גם זה לא מספיק, לפנות בהקדם לאיש מקצוע. המצוקות והבעיות לא ייעלמו מעצמן. להיפך. בדרך כלל המצוקה רק תתעצם ועלולה להביא את הילד למקומות קשים וקיצוניים בהרבה, כפי שקרה לי...

ואתם, ילדים, אם עבר עליכם משהו קשה, לא שגרתי, מאיים וכו'... ואתם מרגישים נורא, אפילו אשמה, אני חושבת שכדאי שתשתפו מישהו שאתם סומכים עליו או קרוב אליכם, כי אם תישארו עם המועקה הכבדה לבד, היא לא תיעלם, וייתכן אף שתכביד, תלחיץ ותקצין יותר ויותר... ש.


 


 


 

סעפ"שים


 


 

 

בקשה מחגית בורלס

במרפאת השניים

לעתים תכופות פונים אלי חברים בענייני מרפאת השניים ו/או קביעת ושינוי תור, במקומות ציבוריים כמו: מדרכות הקיבוץ, ליד הירקות והפירות בכלבו, בחדר האוכל וכד'.

אני מבקשת, שפניות הקשורות לשינוי או תיאום תור לטיפול במרפאת השיניים יעשו בכתב בפתק שקיבלתם או פתק נפרד. אפשר בהודעה לתא הקולי של מרפאת השיניים. (בבקשה - לא לטלפון נייד ולא לטלפון בביתי).


 

חשוב לי להדגיש: בכל הקשור לפניות דחופות – אני זמינה בכל עת, טלפון ומקום. תודה - חגית בורלס


 


 


 


 

להורי הנעורים וחברת הילדים

ביום שישי 15.10.10 בשעה 15:00 נקיים באורווה פגישה עם טל דוברת – מדריכה מוסמכת לרכיבה חווייתית וטיפולית.

הפגישה פתוחה לילדים, הורים וכל מי שמעוניין לשמוע על חוג רכיבה שאנו פותחים ומזמינים אתכם להצטרף.

זוהי הזדמנות להתרשם מהאורווה המחודשת ומהחוג שיפתח כבר בשבוע הבא. בואו בהמוניכם. יש כיבוד! עטר שנפלד וצוות האורווה


 


 


 


 


 

לחברים שלום

רבים מהחברים בקיבוץ תוהים מדוע פרסומי מחלקת התרבות של מועצה אזורית מנשה מגיעים ממני.

בקיץ התקיים אירוע של שירה יוונית במוזיאון מטעם המועצה ולצערי לא היה כל פרסום על כך בעין שמר למעט הפרסום אותו תליתי אני ביום שישי בצהריים.


 

כחברת מליאת המועצה מטעם עין שמר אני מקבלת את כל הפרסומים והחלטתי לנסות לעשות שירות לחברי הקיבוץ ולהעביר לכם מידע זה.

לצורך כך פתחה מרה רשימת תפוצה לפרסומים בה אני מעבירה לכם את המידע.

לשמחתי חברים נוספים משתמשים ברשימה לפרסום דברים חשובים.

(רשימת תפוצה זו אינה הרשימה בה מועברות הודעות מהנהלת הקיבוץ.)

חברים שאינם מעוניינים לקבל מידע זה מוזמנים להסיר את עצמם מהרשימה, פרטים על דרך ההסרה בתחתית כל מייל.

תודה למפרגנים וסליחה לכועסים... שנהנה מתרבות עשירה טובית


 


 

 


 


 


 

החורף בדרך והחוכמה כבר כאן! העונה ה-12בהליכי עבודה רציניים.

אנחנו רוצים להזמין את מי שמעוניין לשתף את החברים ממרכולתו האישית והמקצועית לפנות אלינו במהרה. החורף מתוכנן להתחיל בדצמבר. אנא מהרו!

מרים, קובי, שלומית, אוריין וגלי.


 

דרושים מטופלים בקליניקה לימודית לרפואה סינית

סטודנטית שנה ד' ברפואה סינית, מחפשת מטופלים לקליניקה לימודית.

הטיפולים נערכים ברמת אביב, תמורת תשלום סמלי. הנחה לגימלאים ולסטודנטים באונ. תל-אביב.

לפרטים נוספים התקשרו לשמרית ספקטור 052-8510455 או למייל:

shimrit_spektor@walla.co.il


 


 


מועמדים לנציגי ציבור בהנהלת הקהילה:

לבקשת חברים, המועד החדש להצגת מועמדות להנהלת הקהילה, יפורסם בעתיד.

רק לאחר סיום ההצבעות וקבלת ההחלטות על דרך התנהלותו של הקיבוץ בעתיד. יוסי בוריס


 


 


 


 

הגיל והתרגיל -– פתיחת עונת הכדורעף


 

השבוע נפתחה עונה נוספת בליגת העל בכדורעף. כבר ב"סרב הראשון" קיבלנו בראש ממטה אשר. לא כוחות.

במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" עשו לקבוצה כבוד, עם כתבה על הרפתן ותיק השחקנים בליגת העל השנה, הלא הוא רביב (סמבה) שחר. וכך כתבו:

פרה פרה

שלא כמו בכדורגל וכדורסל, בכדורעף כמעט ובלתי אפשרי להתפרנס רק מספורט, וניתן למצוא שחקנים שעוסקים בעבודות ייחודיות מחוץ למגרש.

אחד מהם הוא רביב שחר, השחקן הוותיק ביותר בליגה. שחר בן ה- 41 משחק כבר 20 עונות במדי הפועל המעפיל... בין אימון למשחק הוא עובד ברפת. כן, מתברר שיש דברים כאלה. בשעה ששחקני הכדורגל נמים את שנתם, ב- 6 בבוקר שחר כבר מאכיל את הפרות.

"העבודה ברפת היא עבורי דרך חיים" מספר רביב " זו עבודה שגורמת לי הנאה מרובה. אני זוכר את עצמי ברפת מאז שהייתי ילד. אני אחראי על בריאות הפרות, לוקח אותן לרופא ולטיפולים. לפעמים הפרות יודעות להרגיז, אבל מסתדרים.

בנוגע לקבוצתו מוסיף שחר: " לא בנינו קבוצה לליגת העל. עלינו ממקום רביעי בשל פרישת קריית אתא. בגילי אני לא מכוון לרמות הגבוהות, ואם הייתי יודע שברגע האחרון יעלו אותנו לליגת העל, לא הייתי נשאר, אבל כל קבוצות הליגה הלאומית (השנייה) – תפוסות".

ואנחנו אומרים לרביב ולקבוצה – הולכים על אליפות!!


 


 


 

לחברים שלום

בשעה טובה, אנו פותחים מחדש את מכון הכושר על שם אבשלום בן-יהודה ז"ל.

בשבועות האחרונים קיבלנו תרומה נדיבה מהמועצה האזורית מנשה, וכן ביצענו השקעות נוספות.


 

בעקבות הגניבות, שהיו בתקופה שקדמה לפתיחה מחדש, תותקן מערכת כניסה-יציאה באמצעות כפתור (בדומה לכפתורי הרכב), כדי לאפשר בקרה ושליטה על הנעשה במכון.

תקוותנו – שהגניבות יפסקו.

לרווחת כולנו - להלן הנוהל למתאמנים במכון:


 

נוהל למתאמן בחדר הכושר "מכון אבשי" – עין שמר

  1. האחריות – על המתאמן בלבד.
  2. הכניסה מותרת רק לחברי עין שמר.
  3. הביטוח מכסה רק את חברי עין שמר.
  4. הכניסה - מגיל 18. מתחת לגיל זה השימוש במכשירים ובמכון –

רק בליווי מבוגר.

  1. אסורה העברת כפתור למשתמשים חיצוניים, שאינם חברי עין שמר.
  2. יש לדווח לאלעד יגודה על ציוד מקולקל.
  3. ביציאה – נא לכבות מכשירים ומיזוג אוויר.

אלעד יגודה ויוסי בוריס


 


 


 

שיחות קיבוץ והצבעות על השינוי – עדכון


 

בימים האחרונים אנחנו מטפלים בהסתייגויות חדשות שהגיעו אלינו, וכן בכמה הצעות שהטיפול בהן טרם הסתיים (בעיקר הבחינה הכלכלית המתחייבת).

מסיבה זו, וכדי לא להכביד על החברים מעבר למידה, אנו מרווחים מעט את שיחות הקיבוץ

הקרובות. והן תתקיימנה בתאריכים הבאים ובאופן הבא:


 


שתי שיחות על הסתייגויות לתוכנית

יום ב', 18 באוקטובר - (חלק א)

יום ב', 25 באוקטובר – (חלק ב)


 


קלפי על ההסתייגויות

ימים ו-א, 29-31 באוקטובר


 


שיחת קיבוץ מסכמת

יום ב', 8 בנובמבר


 


קלפי מסכם

ימים ו-א, 12-14 בנובמבר אנא, עדכנו ביומנים. רקפת


 


 


 

אצביע בעד השינוי

שלמה בורלס


 

טוב שעושים שינויים. אני מרגיש שהגיע הזמן – ויש לכך הרבה סיבות טובות.

חברים שהם כיום בגילאי 30-40-50 ורוצים לחיות בקהילת עין שמר גם כשיגיעו לגיל 80 פלוס ועד 120, אני מאחל להם שלא יגיעו לכך במצב בו הגעתי אני ובני גילי:

- בלי פנסיה.

- בלי ביטחון סוציאלי.

- בלי בית קטן שלי, אותו אוכל להוריש לילדי.


 

אנחנו בעצם חברה שאין לה חזון, אין לה אמונה ואין באמת אידיאולוגיה קיבוצית.


 

אני לא מאשים אף אחד.

אני אשם, שנתתי לתנועה ולמנהיגים ל"עבוד עלי" עם סיסמאות שלא היה מאחוריהן דבר.


 

אני מרגיש תלוי בממלאי תפקידים, בכל הקשור לעניינים אישיים – והגיע הזמן שנהיה עצמאיים לקבל את ההחלטות הנוגעות לנו באופן אישי וללא תלות.

אינני חושש גם בגילי לקחת אחריות ואינני חושש לאבד את

ה"ערבות ההדדית" - כי אינני מאמין בה.

ממילא היא לטובת מי שצועק יותר ודורש יותר.


 

כל כך התרגשתי לשמוע את פינטו מ"נחשולים" שבגיל 83 סיפר במועדון

כמה טוב לו (ואני מאמין לו שטוב לו).

גם אני בגילי רוצה להגיע למקום בו הם נמצאים.


 

לכן אצביע בעד השינוי – כי הגיע הזמן למהפכה אמיתית שתבטיח שנוכל להתקיים כאן כקהילה גם בעוד הרבה שנים. באהבה - משלמה בורלס


 


 


 

"המתאים את עצמו ביותר לתנאים המשתנים של הסביבה - הוא השורד!!"
(צ'ארלס דרווין)


 


 


 

כבר 20 שנה... - מנו אלון

 


 

שפת המהפכה

ב- 1990 עמדתי לבחירה, בפעם השנייה, למשרת מזכיר. הצגתי אז לראשונה את רעיון ההכרח בשינוי. למעשה, מאז הנושא על סדר היום.

כבר בקדנציה הראשונה (81'-84') הבחנתי בבעיות קשות בדגם הקיבוצי. אבל אז עוד חשבתי, שניתן לפתור בצורה "שיתופית" מקובלת.

ב- 1986, יצאתי ללמוד ב"אפעל" לתואר ראשון. נחשפתי לאנשים שעסקו ברעיון הקיבוצי ועתידו. הבנתי כי השיטה הגיעה למיצוי ודרוש שינוי גדול. לא קטן!

במסגרת עבודה שכתבתי, בדקתי מהפכות אידיאולוגיות לאורך מספר מאות, ומצאתי, שאף מהפכה לא החזיקה מעבר לדור השני. בדור השלישי מתפתחת שפה חדשה, וההתפרקות כבר מוחלטת.

אנחנו נמצאים בנקודת הזמן הזאת. אולי אנו אפילו באיחור של כ – 10שנים, בהן יכולנו להתקדם, לפתח ולייעל את המערכות הכלכליות והחברתיות.


 

הבנת הנקרא

צריך להודות: הדגם הקיים יש בו ניוון והשחתה. עם הזמן הפך הדגם השיתופי, למודל ארגוני בזבזני, מהמודלים הכי פחות יעילים. כבר שנים ארוכות שהוא סובל מ"הסתיידות עורקים", מסדקים ומחוסר תיפקוד.

הכתובת הייתה על הקיר משנות ה-70, אך אנו, הדור השני, היינו בצל המייסדים. לא ידענו, או שלא העזנו, לקרוא את הכתובת על הקיר. המשכנו לאחוז בתפיסות המסורתיות של שותפות ושוויון .

ואז באה הקריסה הכלכלית של התנועה הקיבוצית והמחישה איפה אנחנו חיים.


 


 


 


 

התחליף אינו אידיאלי, והדגם המוצע – עדיין סובל מאי אילו בעיות. אך הוא יעיל בהרבה מהקיים.

עובדה שלא ניתן לחלוק עליה: דגם השינוי נותן תשובה לרוב הקיבוצים. בחלקם אף היה לחבל הצלה.

אין ויכוח, שהיום, לאחר מספר שנים בודדות, אותן קהילות עולות על דרך הצמיחה, קוטפות את פירות ההתייעלות והשינוי.


 

דברים טובים

המתנגדים בתוכנו, בני דורי, אצל רובם אני מרגיש את הקושי להיפרד מחלק מהערכים עליהם חונכנו ובהם האמנו כל כך הרבה שנים. יש כאלה שחוששים: איך ואם יסתדרו הילדים.

זה לגיטימי ואנושי.

עם זאת, אני מאמין, כפי שקרה בקיבוצים רבים יקרה גם אצלנו: כולם יזכו להזדמנות חדשה וגם יעמדו בה.

נקודת המשבר והשינוי תהפוך לנקודה שממנה נוכל להמשיך לקיים קהילה שיש בה ערבות הדדית – אך יש בה גם לקיחת אחריות אישית רבה יותר של הפרט על חייו.


 

פגישה שכזאת

לאחרונה זכינו, אבישי ואני, לעדות ספונטאנית ממקור ראשון, להיבט החיובי שבשינוי:

לפני המופע לרגל 100 שנות התנועה הקיבוצית, ניגש חבר בן 80 מקיבוץ עין המפרץ – להגיד שלום. לאחר שנאמרו דברי הנימוס המקובלים, הרגיש גם צורך לספר ולומר, כמה הוא ובני דורו מרוצים מהשינוי בעין המפרץ, שהתבצע לפני כשנתיים.

אין כל סיבה, שגם אצלנו, לאחר תקופת הסתגלות קצרה – לא נהיה במקום בו נמצאים כל כך הרבה חברים בקיבוצים מתחדשים.


 

 


 


 


 

ח ב ר ה ב ס י ט ו א צ י ה


 


 

רונית איזנשטדט הייתה ילדה רמת-גנית חולמנית, עם פנטזיה על קיבוצניקים יפי בלורית ותואר, שחיים בגן עדן קיבוצי ירוק ופורח, מגשימים חלומות על עולם צודק, שוויוני והוגן.


 

"חלפו שנים... רכשתי מקצוע - עובדת סוציאלית. ביוני 2006 הגעתי להיות עובדת סוציאלית של קיבוץ ח. הו - אמרתי לעצמי, הנה עכשיו תהייה לי הזדמנות להיפגש עם הפנטזיה". בתיאור המציאות בה פגשה רונית "שקט חזק וחודר אוזניים" הוא רק אחד הביטויים שבחרה כדי לתארה.


 

חמש שנים לאחר אותו בוקר, רונית (41) עדיין עובדת סוציאלית. את מה שעברה באותו קיבוץ, סיכמה בעבודה מרתקת.


 

לפגישה הזמינה חבר מוביל מאותו קיבוץ. גד (בגיל 70+), נושא בכאב רב את פצעי החלום ושברו:

"חוסר הנכונות של מנהיגות התנועה הקיבוצית להודות, כבר בשנות ה- 50 וה- 60, שהשיטה הקומוניסטית היא טעות איומה - היא נקודת הזמן שבה מתחיל קו השבר שמוביל להכרח לבצע את תהליך השינוי וההפרטה".

גד הוא מאותם חברים שאף לרגע לא ישבו על הגדר. פעמיים גזבר, מרכז משק, פעמיים מזכיר, הקים וניהל את המפעל שנשא את קיבוצו על הכתפיים. כיום, כשהוא כבר בגיל הפנסיה, הוא מנהל עמותה למען חברים וותיקים. לפני 8 שנים - הופרט קיבוצו ויצא למסע היחלצות.


 

בעבודה רונית כותבת: "כשהגעתי ב- 2006 מצאתי קיבוץ בתהליך מתקדם של ייצוב כלכלי, כולל שלבים מתקדמים של שיוך דירות. תפארת העבר - הרחק מאחוריו. הניכור החברתי, הכעס והמשקעים האישיים - היו מונחים כמו עננה כבדה.

אמנם המשימה אליה נקראתי, הייתה לעזור לנשים שעוברות משבר על רקע חברתי... רק שהפעם הסוגיה היא מה הוליד מה: (האם) המשבר של הקיבוץ הוליד משברים אישיים או שבעצם הקיבוץ היה מורכב מאוסף אנשים שחוו משברים, שבסופו של דבר הביאו למשבר קולקטיבי והתמוטטות הקיבוץ?"


 


 

"הנה בא עוד גל גדול - תזהר שלא ליפול"


 

רונית: מצב אי הוודאות הוא מהקשים ביותר. זה ההפך משליטה ולכן גם מוליד פחדים. זה בעצם אומר להיות חברה נירוטית.

תתארי לך, כאילו נחשול מים ענק עולה מולך ואין לך מושג מה יקרה ברגע הבא: תטבעי או תצליחי לעלות ולשחות? זאת ההרגשה המלווה חברים רבים מול רעיון השינוי וההפרטה. באופן מעניין - הוא גם יכול להצמיח תובנות, שיש לנו יכולת לתפקד. אבל זה מגיע רק בשלב המאוחר יותר".


 


 


 


 


 


 

במצבי אי וודאות יש תגובה שונה בקבוצות גיל שונות?

רונית: הותיקים חיפשו אחיזה ובטחון. עלו שאלות כמו איך התנהלתי עד היום ואיך אני מתמודד עם האחריות שבאה עם השינוי.

לצעירים - לקח יותר זמן. רק עכשיו מגיעים אלי הורים צעירים, שזקוקים לעזרה. בגלל שגדלו בלינה משותפת והקיבוץ כקהילה היה אחראי - לחלקם אין דגם התמודדות. המציאות שנוצרה

לאחר ההפרטה. איך לקחת אחריות על מערכת היחסים במשפחה ולתפקד בתא משפחתי עצמאי, היא גם סוג של התמודדות.

איך באמת מגיעים להפרדה בין האישי לקולקטיבי?

גד: לדעתי, אנשים "תקועים", הם אלה הרואים בכישלון התנועה הקיבוצית והרעיון הקיבוצי - כישלון אישי.

רונית: במפגשים ניסיתי לסייע להם להפריד, כדי שלא להיות במקום של חיבור הכישלון הקולקטיבי כאילו זהו כישלון אישי.


 


"אני יושבת מול יוסי (המזכיר) ושומעת סיפור שיש לו ערך היסטורי, על השתנות של חברה. סיפור נוגע ללב על המחיר שהיא גובה... 'עכשיו את מבינה למה רציתי אותך?'... (מה, הוא רציני - חשבתי לעצמי מיד כשהצלחתי ל'נחות' - מי הוא חושב שאני? קוסמת?)".


 

אולי רונית לא קוסמת. ובכל זאת, כשהיא כבר בתוך תהליך עם קבוצה של 9 נשים מבוגרות,

העלתה רעיון: " הלכתי על סיפור חיים שיסופר בעל פה מול הקבוצה ואחר כך יהפוך לספר. הרי לכל אחת יש סיפור אישי שהוא גם הסיפור הקולקטיבי של הקיבוץ. נראה לאן זה יוביל?"

כשנתיים, נפגשה הקבוצה פעם בשבוע:


 

"ראיתי איך אט-אט הן משילות את "החליפות" הרציונאליות...משתפות בכאבים, מוכנות לפתוח "פצעים" השייכים לחייהן המשותפים בקיבוץ".

זה עזר להגיע להשלמה?

רונית: עשינו תהליך של קילוף הסטריאוטיפ כדי לחשוף את האדם. הקשבתי למה שנאמר ועוד יותר למה שלא נאמר. הובלתי אותן לא להתעכב על הכעסים, ולהיפתח להזדמנויות חדשות.

היו "מהפכים"?

רונית: חברה וותיקה, שבהתחלה תארה את החיים בקיבוץ המתחדש בתחושות של "נזרקנו לכלבים", עברה במהלך הפגישות לראייה של:"בעצם היינו מפונקים". או מתיאור של "החבר לא יכול להשפיע. רק ממלאי תפקידים משפיעים" עברו ל "השינוי הביא אותנו למקום חדש".

במרץ 2009 נערך טקס מרגש, לציון הוצאתם לאור של 7 ספרים. כל אחד - סיפור אישי של אחת ממשתתפות הסדנא.

מה תמונת המצב החדשה?

גד: יש וותיקים שמרגישים עוול על שאחרי שנים של עבודה, אין להם פנסיה מכובדת. זה לא קל.

עם זאת, המצב הכלכלי כרגע, לאחר שנים של משבר - יציב וריווחי. יש אופק וסיכוי להכפלת האוכלוסייה, ע"י קליטת משפחות צעירות. המהלך הזה אמור לתת לוותיקים בטחון בהמשך קיומה

של הקהילה ויכולתה לתמוך בהם.

איזו השפעה הייתה לספרים?

רונית: יש עכשיו משהו בהיר יותר וגלוי יותר. הוסרו סטיגמות, נחשפו צדדים של רגישות, יכולות וחוזקות. עכשיו אפשר לקחת את השינוי לעתיד, ולבנות משהו שיהיה טוב יותר. נירה


 


 


 


 


 


 

דברים בשם אומרם – אילן לוטן


 

בכוונתי בשורות אלה להאיר כמה נקודות כפי שבוטאו ברובם ע"י אנשים אוהבי ותומכי השינוי ולהעלותן לחשיבה בטרם אנו מחליטים על המשך דרכנו.

  1. אחת הטענות הנשמעות בתדירות הגבוהה ביותר נגד הקיבוץ השיתופי היא שאי הסדר הגיע לרמות כאלה שאין ברירה אלא לעשות את השינוי.

    עו"ד עומר כהן שהוא אחד מהמייצגים הבולטים של הקיבוץ הדיפ. בבתי המשפט ומכיר את המצב בהרבה מאוד קיבוצים טוב מכל אחד מאיתנו, כותב:

    " החופש האישי שמציע הקיבוץ המתחדש הפך את החבר הממוצע לאחד שלא מקשיב למה שהמוסדות
    אומרים לו. זה מביא ליותר ויותר סכסוכים המגיעים דרך עורכי דין לבתי המשפט ... אחרי הגל הראשון של העסקת בתי המשפט בענייני הקיבוץ, נראה שעומד להגיע גל שני, גדול ממנו שיציף את בתי המשפט בבעיות ירושה ". האם יחסית לאלטרנטיבה טענת אי הסדר תקפה עדיין?

  2. תשלום המיסים הפרוגרסביים עליהם נשענת רשת הביטחון, הולך וקטן. מעידים על כך הרכזים החברתיים שרובם או כולם אוהדי השינוי הדיפ. ופזורים על פני כל (או כמעט כל) הקיבוצים הדיפ. ועדותם של חגי ב.ג. מבית השיטה ויהודה גלר מג"ח איחוד, הם אומרים: " בכל הקיבוצים יש נסיגה
    גורפת ממסוי פרוגרסיבי, ככל שהיה בכלל קיים, למס גולגולת ".

    אם אני מבין טוב את העברית שלהם , הם לא טוענים שהמיסים קטנים כי אין בהם צורך יותר (כפי שיש הטוענים) אלא, שהחברים העשירים מוכנים פחות ופחות לשלם את המיסים האלה. אז מה יהיה עם רשת הביטחון ?

  3. בדף שחילק עודי לחברים לפני שבוע כתוב: " ... עם זאת, ההתחייבויות הגלומות בה (במודל הכלכלי), יקטינו את הגמישות וחופש הפעולה של המגזר העסקי בניהול ויצירת עסקים חדשים."

    באירוע המרכזי בדגניה הוקרנו על הסילו נתונים על התנועה הקיבוצית, בין היתר הוקרן הנתון ש – 70% מהכנסות הקיבוצים בא מהתעשייה. חשבתי לעצמי שאם האירוע הזה היה של תנועת המושבים המספר היה 3% ואולי פחות וזה במצב ששתי האוכלוסיות התחילו באותה נקודת התחלה למעט השיטה החברתית שעמדה בבסיסן. כל הקיבוצים המצליחים נשענים על תעשיה מוצלחת שנוצרה בזמן היותם שיתופיים, שם מקור הכסף הגדול ולא אם מישהו יעשה עוד תורנות או ינקה דירה של חבר מוגבל.

    ככל הידוע לי (ויתכן שאני טועה במעט) בקיבוצים שעברו להתנהלות דיפ. אין יזמויות כלכליות מרכזיות או שהמוטיבציה ליזמויות כאלה קטנה באופן משמעותי. העברת כספים מהעסקי לקהילה למטרות שימון המעבר לדיפ. היא צעד בכיוון הלא נכון ושפוגע באיתנות הכלכלית העתידית.


     

  4. בדפים שחילקו מובילי השינוי שתיארו את מצב הפנסיונרים לאחר השינוי כתוב בין היתר שחדר האוכל, הרכב והמכבסה ימשיכו להתקיים. כיוון שאני לא מניח שאנחנו קיבוץ כל כך ממושמע ומסודר (ראה הערת עומר כהן למעלה) וכיוון שבכל (או כמעט בכל) הקיבוצים שעברו להתנהלות דיפ. שירותים אלה נסגרו לאחר מספר מועט של שנים (בנחשולים ח"א נסגר לאחר כמה חודשים) מן ההגינות היה להביא עובדות אלה לידיעת החברים בהקשר זה כיוון שזוהי התמונה המלאה שזכותם של החברים להכירה.


 


 


 


 

  1. על פי עדותם של החברים שהבאנו ושהם ממובילי השינוי בקיבוצם ועדותו של עדי מנחשולים, שיחות הקיבוץ כמעט נעלמות מהנוף (נחשולים, פעמים בשנה) וכך נוצר מצב שכל אותם נושאים שמגיעים לשיחה ולחברים יש השפעה על עיצובם, עוברים להחלטת בעלי התפקידים המרכזיים והשפעת החברים על אורחות חייהם מופקעת מידיהם.
  2. יש הטוענים נגדנו, שאנחנו עוסקים בהפחדות. יכול להיות שהמציאות שאנו מציגים היא מפחידה, אם כך לא חייבים לאמץ אותה. במקום לטעון שאנחנו מפחידים, רצוי לבדוק אם התופעות שאנו מצביעים עליהן אם הן נכונות או הזויות. הדבר שלא נכון לעשותו הוא לפתור את עצמנו בטענת הפחדות וע"י כך לשחרר את עצמנו מהצורך לבדוק את אמיתות הטעונים. לגיטימי לטעון, לאחר בדיקה, שלמרות שהטעונים נכונים זו המציאות אותה אנו רוצים לאמץ. חשוב לזכור שכל הטעונים שאנו מעלים הן של תופעות גורפות ולא שוליות ומתבססים על עדותם וניסיונם אוהבי השינוי ולא של "אנשים מטעם".
  3. שני סיפורים קצרים:
  1. אחת מחברות הקיבוץ ישבה בקופ"ח בתור לרופא, לידה ישב גבר שקשר איתה שיחה. לאחר שהוא שאל אותה מאיפה היא ובהמשך איפה אתם עומדים בנושא השינויים, הוא סיפר לה שהוא עו"ד העובד עם כמה קיבוצים דיפ. בצפון והוסיף ואמר לה – תעשו הכל כדי לא להגיע למקום הזה, את לא מתארת לעצמך בכמה כיעור אני פוגש בעבודתי עם הקיבוצים הנ"ל.
  2. במסגרת הארוע בדגניה שוחחתי על ענייני מוזיקה עם בחור מבית השיטה ששר בגבעטרון, בסיום שיחתנו בקשתי אותו שימסור ד"ש לאחי עמיר, הוא ענה לי איפה בכלל אני רואה או
    פוגש אותו. סתם סיפור קטן ולא חשוב. אילן לוטן


     


     

    פותחים שבת

השבוע בקבלת השבת: "שירי לכת" בהתאם לפרשת "לך לך", על הפרשה –


מירי אדליסט.

---------------------------------------------------------------

רוב תודות לעתר גבע על הדרשה הייחודית שנשא על פרשת "נח". הוא פתח דבריו באומרו שסיפור המבול מדבר למעשה על יצירת סדר עולמי חדש. לאחר המבול כורת ה' ברית עם נח נציגם של בני האדם עלי אדמות. הברית סומלה ע"י הקשת בענן והביאה בכנפיה סדר חדש לעולם.

באמנות, אמר עתר, לאמן יש פריבילגיה לייצר בכל פעם סדר עולמי חדש, על פי דרכו וסגנונו. כמו שאלוהים פועל בבריאה כך האמן יוצר את יצירתו.

הביא מספר דוגמאות מרתקות של עבודות האמן מאוריציו קטלן, וסרטון וידאו שובה לב על האבולוציה של האדם על פי בּלוּ מאת אמן הגרפיטי האיטלקי בּלוּ בלוּ.

הסרטון מציג את האדם כיצור שאיננו מדבר, רק יורה, נלחם והורג, ובסופו של דבר מביא כליה על עצמו ועל כל בני מינו.

בסיום הסרטון כותב האמן שני משפטים, (בתרגום חופשי): "אנחנו לא מוכרחים להלחם – אנחנו יכולים לדבר...". עתר קישר זאת לחיינו היום, ואיחל שנדע לדבר בינינו, ועל ידי כך נוכל באמת ליצור לנו סדר חדש ענה


 


 


 


 


 

בעידן הבחירות - עלי אלון

"צביעה"

מה עושים כשרוצים להעביר החלטה בכל מחיר?

יש אמצעים בדוקים ומנוסים: בדגניה חילקו לחברי הקיבוץ 18 מיליון כדי להעביר את ה"שינוי" (המנהל העיסקי של קיבוץ דגניה קרא לילד בשמו: "שוחד"). בקיבוץ דליה הבטיחו מיליונים, החברים מיהרו לקחת הלוואות לשיפוץ בתיהם עד שהתברר – לאחר השינוי - שלהבטחות לא היה כיסוי: הקופה ריקה (כפי שנאמר: "הבטחנו – אבל לא הבטחנו לקיים"). במענית הבטיחו לכל משפחה "דמי הסתגלות", ועוד ועוד ועוד – השיטה עובדת!

ואצלנו? שיטת "צביעת הכספים". כספים שהקיבוץ מתקיים מהם ומיועדים לחיזוק המערכת הכלכלית "נצבעים" לצורך השינוי הדיפרנציאלי. הצבירה לפנסיה בעתיד (לשכבה הצעירה יותר) – תקטן.
"המיגזר העיסקי" "יהדק את החגורה" ויפריש 5.5 מיליון "לפנסיה ולדיור".

אז איך קוראים לזה?

בבקשה: ה"מגזר העיסקי", אם הוא כל-כך נחמד ורחב-לב ו"מוכן להתאמץ" פתאום, יכול להפריש את הכסף הזה לאותן מטרות גם בלי ה"שינוי".


 

סרטי בחירות

עוד אמצעי בדוק ומצליח: סרטי בחירות. גם זה עובד על...

מוסיקה יפה, ברקע שכונות של ווילות, ראיון על הקיבוץ המופרט כגן-עדן תחתון... אף שאלה על התופעות שלא-כל-כך... עבודה עיתונאית למופת (יותר נכון: עבודה בעיניים).

נתחיל מ"המעפיל". יש לי שם ידיד טוב. שנים אני מבקר שם. בביקורי האחרון נדהמתי לראות באמצע הקיבוץ, ליד השיכונים הקיבוציים הצנועים, שתי ווילות ענקיות מרובות מפלסים. שאלתי את יובל: "בניתם פה בית סיעודי? או מועדון?" "לא, אלה שני חברים עובדי חוץ שבנו להם ווילות".

לאחר שראיתי את סרט הבחירות של נירה צילצלתי ליובל. וכך אמר:

"אינני רוצה בכלל להגיד לעין-שמר מה לעשות ואיך להתנהג. זו תהיה חוצפה מצידי להגיד מה טוב לעין-שמר. לא ראיתי את הסרט. ידוע שבעריכה אפשר לעשות הכל. כנראה לא הראו כל מה שאמרתי.

אין כל השוואה בין מצבכם למצב בו היה נתון המעפיל. לנו לא היתה ברירה. לא היתה אפשרות בחירה שיש לכם. הקיבוץ פשט את הרגל. ניהלה אותו וועדה קרואה. 100 חברים עזבו. בין להוריד את השלט של המעפיל ולסגור את הבסטה – וזה היה המצב! – ובין שהנקודה תישאר על המפה, אמנם לא כפי שחלמנו – זו היתה הבחירה.

אני יודע שזו הכרעה ערכית על דרך, אבל אם הדור הצעיר הצביע ברגליים ודור הביניים נטש - צמרת הקיבוץ! – מה יכולנו לעשות?

לא אכחיש שיש בשינוי אלמנטים חיוביים. אותנו הוא הציל מכלייה. יש תחומים שנעלמו ואני כואב אותם. נסגרו רוב השירותים הציבוריים כמו חדר-האוכל, מכבסה, לרוב החברים יש מכוניות פרטיות, תרבות... אנו משתדלים לשמור על העוגנים הסולידאריים והערבות ההדדית. בנינו שכונה ליד הקיבוץ. לבנים יש הנחה. כל אחד בנה בית. בעוד שנתיים-שלוש יצטרפו 100 חברים חדשים – יותר ממספר החברים כיום. איך זה ייראה? האם נצליח להטמיע אותם או הם אותנו? יש בזה סכנה".

עוד ראינו בסרט את שכונות הווילות במענית (שנבנו, אגב גם ללא ה"שינוי") כדי שנראה "כמה טוב יהיה" (למי?), ואת ה"פריחה" בברקאי, תקוות השכונה הקהילתית (שאנו יודעים כמה היא בעייתית) ולקינוח קיבלנו סרט בחירות טיפוסי מעין-חרוד שהוכן על-ידי צוות השינוי שלהם שכלל רק את תומכי השינוי.

ואת המרקחת הסכרינית הזו האכילו אותנו. איך אמרו הגששים? "עובדים עלינו".

בעידן הבחירות "המטרה מקדשת את האמצעים".


 


 

קראנו בעיתונים

הפוך

מי לנו כעו"ד עומר כהן - בן קיבוץ המעורה היטב במה שקורה בקיבוצים - להעיד על המתרחש בקיבוצי ה"שינוי"? בניגוד לטענה שהמצב החדש יביא "סדר בבלגן הקיים היום" (יש כאלה המעוניינים בבלגן הזה וגם עזרו ביצירתו כדי לאשש את הטענה שאי-אפשר לקיים קיבוץ שיתופי, ועוד הגבירו אותו בטענה ש"נטפל בדברים לאחר השינוי") - עומר כהן אומר:

"החופש האישי שמציע הקיבוץ המתחדש הפך את החבר הממוצע לאחד שלא מקשיב למה שהמוסדות אומרים לו. זה מביא ליותר ויותר סיכסוכים, המגיעים דרך עורכי-הדין לבתי המשפט. תהליכי השינוי גרמו להתרופפות המשמעת החברתית והאירגונית שהיתה קודם בקיבוץ. בקיבוץ השיתופי יש למוסדות הקיבוץ [מייצגי הציבור] מעמד הרבה יותר חזק. השלב הבא בשינוי: סיכסוכים על זכויות שמגיעות כתוצאה מתהליך השינוי".

הרבה עבודה וכסף יהיו לעורכי הדין והרבה ווילות הם יבנו, לאחר שיועצי-אחי,ופל למיניהם כבר בנו את שלהם (על חשבון עוד כמה דירות צנועות שיכלו להיבנות בקיבוץ)...


 

ללכת אחורה ולקרוא לכך "קדימה"

בעלון מעברות מסכם את השנה המזכיר:

"עם בחירתי הצהרתי שהקו שינחה אותי יהיה המשך קיומו של הקיבוץ כקיבוץ שיתופי. תפיסה זו התבססה על המחשבה הבסיסית שהאדם הוא יצור חברתי מטבע בריאתו וכי כל הישגיו של האדם הם תוצאה של חלוקת עבודה ושיתוף פעולה בין פרטים. המטוטלת התנועתית וגם העולמית נעה שוב לכיוון של סולידריות, שיתוף פעולה והצבת הקהילה במרכז – בניגוד לרוח הדברים בעשור הקודם.

עוד למדתי שצריך הרבה אורך-רוח וסבלנות, שכן תהליכי השינוי בקיבוץ השיתופי הם איטיים ומחייבים גיוס כוחות ארוך ומורכב.

בסערת הויכוח על השכר הדיפרנציאלי שוכחים לשאול: קהילה לשם מה? קהילה זו היכולת לתמוך בפרט בשעותיו הקשות, יחד עם היכולת ליצור חיים של משמעות, היכולת לקיים סולידריות ועזרה הדדית יחד עם הצורך והיכולת לעזור לכלל במיטב כישוריך והיכולות שצברת בחייך או בגֶנים שלך. כל אלה הם הטעם לקיום קהילה מסובכת, מורכבת ותוססת כמו קיבוץ".

וה"מחדשים" שלנו חושבים דווקא כמו פעם: "קיבוץ ישן עדי היסוד נחרימה". מהפכה! בבת אחת! ה"קיבוץ המתחדש" הוא בעצם "קיבוץ מתיישן" ההולך בניגוד לקידמה, אחורה ולא קדימה.


 

אגדה עתיקה

פעם, לפני ימים רבים, בכפר קטן, הייתה עורכת אחת. ככל שהיא שנאה מישהו יותר כן רבו השגיאות בדברים שלו שהדפיסה. אם היה כותב למשל את המילה "נוח" היא הייתה מצליחה להביא אותה בעיתון בשבע שגיאות. אפילו שאילתא של חמש שורות הייתה מצליחה לשבש.


 

אנחנו יכולים

עמית וויינשטיין מ"תומר", חבר קיבוץ להב שעבר למודל "רשת ביטחון" לפני שנה, אמר לי בשיחת טלפון: "אם אתם רק יכולים אל תלכו לדבר הזה".

אנחנו יכולים. אל ניתן "לדבר הזה" לקרות לנו. יותר ויותר קיבוצים אמיצים מעיזים לעמוד נגד הזרם ה"כמו כולמי" ששטף את התנועה הקיבוצית. 55% מחברי קיבוץ הזורע דחו את ה"שינוי". גם עין-שמר ראויה להיות אחד מהם. עלי אלון


 


 


 


 


 

עדה שפירא שלום

נתחיל מהסוף. ואשתדל להסביר ככל יכולתי. קראי שוב את מה שכתבתי, ותראי שכל מה שנאמר שם היה: "...לצערי אין לי אופציה אחרת.לתומכי גישת ה"עזבו אותי באמא שלכם, תביאו לי את הכסף שלי ויהיה לי סבבה",יש.והיא ממש מעבר לגדר הקיבוץ." נו,אז...

א) בטח לימדת ילדים כשהיית מורה ומחנכת,שיש בעיה להוציא דברים מהקשרם. והפסקה שלעיל הגיעה באמצע המכתב שלי בערך.כך שיש לא מעט הקשרים שהעדפת להתעלם מהם לפיסקה שלי.

ב) אם את תומכת בגישה של"עזבו אותי באמא שלכם,תביאו לי את הכסף שלי ויהיה לי סבבה",הרי שאין לך שום קושי לממש את תפישת העולם הזו כמעט בכל מקום בעולם.כל מה שאת צריכה זה כסף,והרבה.

את תפישת עולמי, שאומרת שאני בוחר לחלוק את הכסף שלי עם חברי לקהילה, ובדרך זו(אבל לא רק בדרך זו...) גם לחלוק איתם חיי חברה, תרבות, חינוך, יצירה, סעד, תמיכה, צחוק, כאב, וסתם ימי חול - את התפישה הזו אני יכול לממש במעט מאד מקומות, בארץ, שלא לדבר על העולם.

בקיצור, לך ולתומכיך יש הרבה הרבה יותר אופציות לחיות ע"פ "עקרונותיך" מחוץ לקיבוץ - מאשר לי.

אם בזה את רואה קריאה שלי לך ולחבריך לקום וללכת מפה...נו שוין, הבנת מה שרצית להבין...


 

ושלש שאלות לסיכום:

1) בעוד כמה שנים לדעתך יהיה מותר לי להביע דעה (שעלולה לא למצוא חן בעיניך), בעלון עין שמר?

2) האם העובדה שאדם מסוים חי פה שנים רבות, מעניקה לו זכות להיות חסין לביקורת?

3) אני מכיר כמה פנסיונרים (ולא פנסיונרים בקיבוץ),שעזבו את הרעיון הקיבוצי מזמן, ומאז טורחים לפגוע ולערער את המערכת הקיבוצית בכל דרך אפשרית. זאת לא חוצפה ?

בכבוד רב עד מאד,

האזרח הפשוט,המשתכר מעט,מתאמץ מעט ונטול התארים האקדמאים. אורן תירוש


 


 


 


 


 

מכתב לאורן תירוש

אל תשיב. מי שקרא לאבישי גרוסמן באמצע חדר האוכל: "אתם נבלות שמעכבות את השינוי", ואומר לך בסגנונו מה שאמר במקומון שלנו. המשך בדרכך אתה. זה לא שיח. זו לא הדרך.


 

מכתב לחמי סל

בשבוע הקודם במקומון שלנו נכתב ע"י מנו דו"ח מהאירוע של חגיגות 100 השנים בדגניה. הוא קרא לזה "מסיבת סיום".אז ידידי היקר והמיוחד, ציניות זלזול ויוהרה הם אם כל חטאת אל תיפול רוחך.

וגם שמעתי סיפור יפה שסיפרת בשולי האירוע המדהים והגדול, שבחזרה הגנרלית ביקשתם ממישהו מדגניה שיעבור עם טרקטור לפני הבמה (כמו באירועים אצלנו בחג שבועות).

אותו אדם סירב לנסוע אם לא ישלמו לו.

אז זהו חלק מהמחיר לאן מוליך השינוי. כמו בדגניה. זה נכון. המודל שאליו מטיף מנו ומאשים אותנו שאנחנו מפחידים, כך נראה המודל, וזו מסיבת הסיום.

חמי ידידי, כל הכבוד. אתה וכל מי שעמל על האירוע וכל מה שסביבו. אביטל גבע


 


 


 


 

להוריד ת 'כפפות - ניצה חופי


 

גם אני כותבת על עמדתי נגד הפיכת הקיבוץ - לקיבוץ מעמדי (הקיבוץ המשתנה).


 

א. ערך האדם יימדד לאחר השינוי בכסף ולא לפי ערכו ותרומתו לקהילה, ההתחשבנות תהיה לפי מדדים בירוקראטיים חיצונים (תמחור המשכורות לפי משרד המסחר והתעשייה) ולא על פי מסלול תרומתנו לקיבוץ.


 

ב.  בני הקיבוץ, לאחר "היום הקובע" (שלא נקבע  על ידי החלטה גורפת מתי התאריך ליישומו), לא יוכלו להתקבל לחברות מלאה בקיבוץ, אלא תמורת תשלום אגרה גבוהה (מניה של אלפי שקלים), זאת

החלטה "השופכת את התינוק עם המים".

הצעתי להורים ולסבים שלהם ילדים שעדין במוסד, לפני צבא ולאחריו, ילדים שמתלבטים עדין וכדומה, בבקשה "לא להירדם חלילה, בשמירה!" כי לאחר מכן, יהיה מאוחר עבור ילדכם, קליטה בקיבוץ תהה אפשרית (לא בזכויות מלאות אפילו), רק לאותם בנים שצברו ממון עם השנים. האם הצעה

זו אינה סותרת את ההצהרות לרצון לצמיחה דמוגרפית וקליטת בני הקיבוץ?.

 
 

ג.  נושא הפנסיה הכאוב לוותיקים הפנסיונרים: הסכום שהוצע לפנסיה תקציבית הנו נמוך ואמור להיות מינום 4,000 ש"ח ולא פחות, (ובנוסף לו לדמי הביטוח הלאומי). כי אחרת זה אי צדק, זהו עושק. הרווחנו את זה בדין ולא בחסד, דרושה כאן חשיבה אחרת לאפשרות מימוש פנסיה הוגנת לשכבת הפנסיונרים.

 
 

ד.אני מבקרת מאוד את התהליך שהובילה הנהלת הקיבוץ, בעשותה שימושים להשגת תהליך השינויים, בכספים של  כ - ו - ל - נ - ו, לתשלום מאות אלפי שקלים ליועצים למיניהם שעל כך פרנסתם, בעוד שלמובילי המאבק "השיתופיים" לא ניתן כסף לשימוש דומה. זהו הליך אנטי דמוקרטי, הסודק את תחושת האמון של חברים רבים במערכת הניהולית העכשווית של הקיבוץ.

ועל היתר נדבר בפעם אחרת. ניצה חופי

 
 


 

מהדרן

1. אנחנו מחפשים אחר מסרגת/מחט בצורת לולאה המשמשת לאריגת שטיחים מצמר.


אם יש לך ואת רוצה לתת/להשאיל/למכור – פני לנורית משיח.


 

2. הרוח האנושית

ביום חמישי 14.10.10 יזם פינו כהן הרמת כוסית לרגל חילוץ הכורים

בצ'ילה. החבייירים ציינו, בסיפוק רב, את ניצחון הרוח האנושית –

והוסיפו גם שוקולדים להשלמת החגיגות והרמת המורל.


 


 


 


 

אוהבי קיבוץ


 

האריה מתח אבריו, הבליט חזהו ושאג כדי שכל החיות ישמעו: "מי הוא מלך היער?"

עברה ארנבת ובחיל וברעדה אמרה: " בטח שאתה. המלך".

הגיע שועל ובשפל רוח אמר: "אתה, אתה...".

אחריו עברו בזה אחר זה הזאב והנמר והחרו, החזיקו אחרי קודמיהם.

ואז עבר הפיל, שלח את חדקו, תפס את האריה וזרק אותו לאוויר. התנער האריה מהאבק ובצליעה

הגיע אל הפיל ושאל בתמימות: "מה יש אסור כבר לשאול?"...


 

סיפור זה מזכיר לי את "תמימותו" של אורן תירוש. "מה יש, אסור כבר להציע, למי שרוצה לשנות את אורח חיינו, שיחפש מזלו במקום אחר מעבר לגדר הקיבוץ?". "האם אינכם מבינים שהתומכים בשינוי אינם חובבי תרבות, אינם אנשים יוצרים והם אנוכיים מטבעם?" "והאם אינכם רואים ש "באמא שלהם" הנם רודפי בצע?" וכ"ו.


 

אורן! אני, עדה, מעולם לא הייתי מורה ולא מחנכת והאמירה שלך לא תורמת דבר לטיעוניך.

נדמה לי שאתה הוא המוציא דברים מהקשרם. איני חייבת דבר לא לך ולא לדומים לך. כל חיי לקחתי על עצמי תפקידים ללא חשבון.

הזמנים עוברים ואי אפשר להתחפר כמו חולד בלי לראות את האור.

ואם אתה מדבר על אופציות אחרות, לנו יש פחות אופציות משיש לך. אנו לא מוכנים לוותר על חיינו בעין שמר , אף על פי שאיננו "אוהבי קיבוץ" כהגדרתכם. עין שמר הייתה ביתנו ותהיה ביתנו ואנו מאמינים שגם אחרי השינויים ימשיך להיות קיבוץ תוסס, תרבותי שכיף לחיות בו.

ההבדל יהיה, שגם מי שהיום סומך על אחרים ולא לוקח אחריות יצטרך להתעשת ולהבין שלכל מטבע יש שני צדדים. עדה ואורי


 


 


 


 


 

ילדי והורי המרכז הבוגר

מוזמנים למפגש חשיפה לחוגי החממה, ביום ה' – 21.10.10

בשעות 16:30-18:00.

במפגש:

פעילות של "חוג המצאה" עם סרגיי ו"חוג אמנות" עם עתר גבע

כמובן – שכל זה מלווה במרק החממה.

המפגש – ללא תשלום וללא התחייבות.

מחכים לראות את כולכם צוות החממה