חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון25 (11) (5844) כז תמוז תשע"א 29.7.11


העלון הנפוץ ביותר במשק.
קהל הקוראים - מתרחב.
באילת נצפתה הנכדה של לאה מרקם יעל
מגבשת את דעתה על הצעת השינוי ונושאים בוערים אחרים.
בספר השיאים של גינס הכניסו קטגוריה חדשה:
הקורא הצעיר ביותר של עלון עין שמר
שבת שלום


לסיוון אבנר
שסיימה שירות צבאי משמעותי ארוך ומסור
ברכות לרגל השחרור מצה"ל
והצלחה רבה בהמשך הדרך
ועדת קשר ובנים


עניין לציבור

לכלל  הנהגים  והמשפחות
בסוף חודש אוגוסט נסגרת מערכת החינוך למה שקרוי - "ימי הערכות".
אלו ימים בהם יש ביקוש גובר לרכב ועומס רב על סידור הרכב.
כדי שנוכל להתארגן ולתת מענה לכלל הציבור ולמשפחות היוצאות לחופש,  בבקשה הכניסו את הזמנותיכם לתקופה זו
לא יאוחר מיום יום א'  14.8.11 .
בתודה
אדווה בראון-אברג'יל


הקלרינט  של  מירי:
לפני מספר שבועות שכחתי את הקלרינט במזדה 41 .
אני מאוד מבקשת, אם מישהו ראה או מצא אותו – אנא צרו איתי קשר בהקדם.
בתודה - מירי גרוסברג


פגישה של תומכי השינוי
ביום שישי 5.8.11 שעה 10:00 במועדון לחבר

על הפרק:
מה עושים?
גיבוש רעיונות ופתרונות להעברת השנוי

כל תומכי השנוי מוזמנים לבוא ולקחת חלק בדיון
תקועים // חיים חננאל


לאחר שבעלון הקודם קיבלנו שיעור מאלף בדמוקרטיה מהכיוון המתמטי ומהכיוון הספרותי – למדנו, למשל, כי לדמוקרטיה אין בכלל חשיבות כי איבסן אמר שהרוב לא בהכרח צודק - אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: אז מה בעצם החלטנו כאן? מי קובע?

ישנו גורם אחד שהזר"ש מתעלם ממנו בצורה שיטתית, שתדעו – התעלמות שמרתיחה את דמם של תומכי השינוי:
רשם האגודות אינו חבר קיבוץ עין שמר. רשם האגודות על תקנותיו וחוקיו הוא לא חלק מהחיים השוטפים שלנו. מטרת החוק הדורש רוב מיוחס, שאליו אנחנו לא מצליחים להגיע, היא אחת ויחידה: למנוע מחטף.
שלא יקרה, שמחר בבוקר יקום מישהו ובאיזה היסח דעת, ברוב קליל, יעביר החלטה על שינוי. אז נכון, הרוב המיוחס הוא גם חלק מהתקנון שלנו, אבל שוב- בואו ניזכר במטרה האמיתית של הרוב הזה.
זחיחות הדעת של הזר"ש אינה במקומה. זהו צפצוף אחד גדול על הרוב האמיתי. לא זה שהוא תוצר של המתמטיקה המפולפלת של עידו ספקטור, אלא פשוט כך: 69% אחוז שהחליטו, לאחר תהליך דמוקרטי טהור ונקי (כך חושב הרוב) לעבור לצורת חיים חדשה קצת אחרת .
הויכוח בין שני המחנות,  איזו דרך חיים צודקת יותר, כבר אינם רלוואנטיים, כי הציבור אמר את דברו.

הדרישה של 30% מהאוכלוסייה להתפטרותה של רקפת, לשינויים מרחיקי לכת בהחלטות שהתקבלו על ידי מרבית הציבור - הם חוצפה, זלזול בחברים וניצול ציני של חוק שנועד למנוע מחטף.
אני מבקש מהמתנגדים:  הסתכלו סביבכם, בארוחת הערב של יום שישי, בחג הבא, במפעלים, בשדות, הסתכלו על החברים ההולכים על הדשאים ותחשבו: הרוב המכריע רוצה אחרת מכם. האם זה לא הדבר העיקרי בהתנהלות חברתית אמיתית? לקבל את הכרעת הרוב האמיתי?



האם התהליך היה מחטף?

ישאל את עצמו כל אחד מהמתנגדים: האם באמת היה כאן מחטף? זו השאלה היחידה, בצומת הזמן הנוכחית שצריכה לעניין.
איך שלא תסתכלו על התהליך, עם האפשרות להציג תכנית חלופית, עם ההצבעות החוזרות ונשנות, התכנית המקיפה שהוגשה לציבור, צוות ההידברות - אפשר למתוח עליו ביקורת?
אפשר לא לאהוב את התוצאה - אי אפשר לקרוא לו מחטף!

התקבצו מספר אנשים, תחת הכותרת "צוות הידברות", הכתיבו פשרות ושינויים ובקלפי- ציפצפו ציפצוף ארוך.
בלי שום בעיה מצפונית רוצה המיעוט לכפות על הרוב הצעות שאינן דומות למה שרוב הציבור רוצה והכל בזכות הקוסם מארץ כלשהיא שאינה עין שמר: רשם האגודות.

אז עכשיו ישאלו אותי הפרקטיקנים: כתבה חריפה משהו. לא כתבה כזו שמושיטה יד לשלום. מה אתה חושב להשיג?


המשך ›


ראשית, אני פונה בכל זאת להגיוניים שבין המתנגדים: אתם הרי לא באמת מאמינים שנוכל להחזיק כך לאורך זמן!
שנית, את הכתבה הזו אני מייעד לתומכי השינוי. יש להבהיר למתנגדים, שהמיעוט לא יכול להמשיך להחזיק בגרון אנשים מתוסכלים, ממורמרים במצב של חוסר אונים.
יש לחשוב ביחד באיזה פעולות לנקוט ולא לחכות שיקרה נס בהצבעה הבאה. השלב הראשון ההכרחי הוא לעמוד מאחורי רקפת והצוות המוביל במאת האחוזים!
לא להפסיק את התהליך!
קיבוץ עין שמר רוצה שינוי!
חיים חננאל



עולם הפוך - 1



לפני שבועיים, כשנודעו תוצאות ההצבעה השלישית, ראיתי מחזה מוזר:
תומכי השיתוף – שמחו, ויש אפילו כאלה הרואים בתוצאות אישור שרוצים כאן קיבוץ שיתופי.
חבריי, תומכי השינוי, הלכו בפנים עצובות, שאכזבה וכאב היו ניכרים בהם.
כ- 70%  - מאוכזבים מניצחון סוחף ותוצאות חד-משמעיות, שיש תמיכה רחבה, יציבה ומתמשכת - ברצון לחיות בקיבוץ אחר. לא קיבוץ שיתופי כמו פעם.
כ- 30% - ממשיכים לטעון ששיתופי זה מה שטוב לכ-ו-ו-ו-ו-ל-נ-ו, כפי שגם יכול להשתמע ממה שכתבה סיגל דקל.

תגידו, לא התבלבלנו? אם זה לא נקרא עולם הפוך – לא יודע מהו עולם הפוך?
ובפרפראזה על שורה יפה שכתב שלום חנוך אני שואל:
האם "תמיד הכי  הפוך  לפני עלות השחר?"





אני לא יודע  – אולי זוהי דמוקרטיה. אולי גדול.  אבל צדק והיגיון – זה כנראה שלא.

תיכף גם יקשרו לנו את מחאת האוהלים – ויגידו לנו שזה מה שמחכה לנו, למרות שאין שום קשר בין מה שקורה שם למה שקורה אצלנו.
אבל יגידו ...

עידו ספקטור וסיגל יצרו שתי משוואות: האחד – משוואה מתמטית "מעניינת", השנייה – ספרותית. קשה שלא להרים גבה ולשאול: אז מהי מבחינתם התוצאה? ואיזה ערך, חברתי או כלכלי, יש לשתי המשוואות שלהם? אני לא בטוח שהצלחנו להבין.

אני מאמין, שעוד הצבעה, שתיים או שלוש - נשיג את הקריטריון האולימפי.
אולי יעברו עוד כמה חודשים עד שההיגיון והשכל הישר יגברו (נקווה שלא שנים, כי אין סיכוי שנגיע לזה כקהילה אחת) ועוד נגיע, בשעה טובה, למקום בו יכולנו להיות כבר היום – אבל מעדיפים להמשיך לריב.
חבר תומך שינוי (השם שמור במערכת)


עולם הפוך - 2
מחאת האוהלים ואנחנו אזרחים כמונו, מפגנים ברחבי המדינה נגד ההתייקרויות, פתיחת הפערים ומדיניות הממשלה. באותו הזמן אנחנו, מיוזמתנו, מייקרים שירותים ופותחים פערים בתוכנו. אכן עולם הפוך.                                                                                                                 עידו ספקטור
הבהרה משמעון בן פורת
מסתובבת בקיבוץ שמועה על אמרה שאמרתי, כביכול, למתנגדי השינוי.
תגובתי: "להד"ם"!
חבל שנכנסנו לסחרור של ציטוטים מצוצים מהאצבע.


על גורילות וסופרים // שלמה בורלס

לחם ועבודה זה אצלנו.
עבודה ולחם זה סדום ועמורה. ואני שואל – למה?

יש רבנים גדולים ופחות גדולים.
יש שופטים טובים ופחות טובים.
יש קוסמטיקה טובה ויש פודרה זולה.
ויש סופרים גדולים ויש קטנים.
וכולם מדברים ומדברים ומדברים – יוצרים כאוס.
לא מגיעים לאחדות דעים – והולכים לשאול את העם.
שאלו את העם – והוא אמר שהוא רוצה מודל אחר של חיים.

גם הגורילה רוצה...
גם סולידריות בעבודה וגם תרבות למופת.

ומה לעשות? יש חברים שהולכים לעבוד. יש חברים שמגיעים לעבודה.
ויש גם מי שהולך אל מי שנמצא בע-ב-ו-ד-ה. זאת אומרת מגיע למספרה, למרפאה, למכבסה, למחסן.
נכון, לא כל יום - אבל מגיע. ואח"כ  ב- 17:00 הולך עם הילדים או הנכדים לבריכה.
והוא מאוד אוהב "סולדריות".
סולידריות זו מילה יפה – אבל מה היא אומרת בדיוק? מה המשמעות שלה ואיך היא מתבטאת אצלנו?
וחוץ מזה – עד מתי? עד לאיזה גבול?
אצלנו - סולידריות טובה לפרנסה. בעיקר לפרנסה של אלה שהיא מסדרת אותם בנוחיות.

ועכשיו – עגל הזהב נגמר. יש למצוא עגל אחר.
יותר שוויוני ויותר שיתופי בכל מה שקשור בעבודה ופרנסה.
ואם יהיה לנו חשוב – אז גם תרבות תהיה. זה לא מזיק. אבל זה לא יכול להיות העיקר.

אלכסנדר הצדיק – אל תפחד.
אני לא חותך תינוקות ולא מגרש גורילות.

בכל זאת באהבה  - שלמה בורלס
בעקבות ההצבעה האחרונה ותוצאותיה, יזמתי עצומה בנוסח זה:

אל:
מנהל קהילה
מזכירת הקיבוץ
הנהלת קהילה

לאחר ההצבעה השלישית על ההצעה לשינוי אורחות חיים, נקלענו למצב בו מיעוט מכתיב לרוב - אורחות חיים.
אנו החתומים כאן מגבים אתכם, ממלאי תפקידים בכירים וחברי הנהלת הקהילה, להמשיך לפעול בנחישות (וכמובן גם ברגישות) לשינוי מצב לא דמוקרטי זה.

110 חברים  ועוד 12 בנים  בעצמאות כלכלית - כבר חתמו והביעו תמיכה במוסדות ובנוסח הפנייה. רשימת השמות המלאה נמצאת אצלי והועברה לממלאי התפקידים אליהם פנינו.
יש לנו עניין לפרסם את רשימת החותמים בעלון הבא. חברים המעוניינים להצטרף או כאלה שחתמו ואינם מעוניינים ששמם יופיע בעלון ברשימת התומכים  – מוזמנים ליצור איתי קשר.
ענת מילשטיין


מועדת תרבות

ביום  שישי 29.7.11 – שפיים ונהנים
יציאה מחדר האוכל – ב- 16:15

יום שישי  5.8.11  ב- 21:30
חוגגים מסיבת קיץ בבריכה
ריקודים לצלילי שנות ה 60-70-80
בניצוחו של יגאל כץ

גילאי 30 +
בואו עם בגד-ים, והרבה מצברוח

להתראות - יגאל והדס



נר זכרון ל .....
שולה קצנלנבוגן .........  5.8.07
דוד בן אברהם ............  9.8.09
שי מרקם ...................  12.8.09
פולה ארסטר ..............  14.8.09
זאב שטיין .................  16.8.87
פרנקה גבר ................  17.8.98
אורה אדר .................  19.8.02
מטי דגאי ..................  20.8.09
שאול מרקם ..............  23.8.01
חיים איתן .................  24.8.87
קובה גבר .................  24.8.93
סוניה וילן ................  27.8.78
דוד שניידר ..............   28.8.38
דב הנדל ..................  28.8.38
נירה יריב .................  28.8.94
רונה ויסברג .............  30.8.05
נורי בן יהודה ...........  30.8.07
שלמה בן פורת .........  31.8.68



בואו להשתתף בבילוי מרתק וחוויתי של
חפירות ארכיאולוגיות - קהילתיות  בתל אסוויר ספטמבר 2011
המועצה האזורית מנשה וקבוצת "החברים של איציק דורי ז"ל"
מזמינים את תושבי המועצה לפרויקט ייחודי:
חפירה ארכיאולוגית מדעית ומקצועית, בשיתוף אוניברסיטת חיפה.
החפירות יתקיימו במהלך חודש ספטמבר בשעות 7:00 עד 14:00
בתל אסוויר ליד המעיינות בעין עירון
תושבים המעוניינים להשתתף בחפירות במהלך החודש, (ליום אחד או יותר) מוזמנים להירשם ולקבל פרטים נוספים אצל:
נועה סגל: 052-8902339/ noas@menashe.co.il
גני ילדים, בתי ספר, ותושבים המעוניינים לבוא לבקר בזמן החפירות, לראות ולשמוע הסברים, מוזמנים לתאם את הביקור עם נועה סגל.

עלון 24 (11) (5843) כ' תמוז תשע"א 22.7.11


יולי 1949
הדי  מלחמת העצמאות בקושי שככו והדיו על ההסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה, עדיין לא יבש. בעין שמר קובעת ההיסטוריה פגישה לשתי קבוצות שונות ודומות: מייסדי עין שמר הנושקים לגיל 40 ("הוותיקים") ובוגרי קיני השומר הצעיר בקהיר ואלכסנדריה – "ערמת הורמונים מבעבעת" בתחילת שנות ה- 20 לחייהם ("המיצרים").

רובם של "המיצרים" היו בוגרי תיכון וכמה גם בוגרי אוניברסיטה. בנים ובנות למשפחות מעמד הביניים או המעמד הגבוה. עשירים ברוח, דוברי מספר שפות וחדורים בלהט ציוני. 
בשיאו מנה הגרעין המצרי כמעט 90 חברים שהצטרפו אל כ – 70 חברי דור המייסדים.
בואם סימן תחילתה של תקופה סוערת, שמשק כנפי הפרפר שיצרה, משפיע עד היום על ההרכב החברתי והדמוגראפי שלנו.

בראש השנה האחרון פנה אלי  חבר קיבוץ, שקרא , כמוני, ראיון עם הסופרת אורלי
קסטל-בלום במהלכו התייחסה לתקופת המשבר בה הוריה היו בגרעין ה"מיצרי" בעין שמר וגורשו.  שנינו מצאנו עצמנו שואלים, מה קרה פה בתחילת שנות ה- 50 שעדין ממשיך להדהד גם 60 שנים אחרי?
להצעתו, הבטחתי, שאבדוק ואולי אף אקדיש עלון מיוחד לסיפור הפרשה ההיא.
השבוע אני ממלאת את הבטחתי.                                                                                  נירה

חורים שחורים בשמש אדומה



18 במרץ 1953
אל
קיבוץ מסילות

ח.י.
נודע לנו כי חברים מסויימים שהוצאו בימים אלה מקיבוץ עין-שמר כאנשי סנה (ביניהם גם חשודים על מקיזם), מתכוונים לנהל פעולת חתירה בקרב ההשלמה המצרית שלכם.
למותר לומר שפעולה זאת מסוכנת ביותר בשים לב לכך, שכמה מן המוצאים מילאו תפקידים מרכזיים בתנועתנו במצרים והם היו מקובלים על חברי השלמתכם.
הננו סבורים שעליכם למנוע ביקורים וכניסה לקיבוצכם של מישהוא מן המוצאים.
בב'ח נאמנה
 נתן פלד




מי היו  אותם "חשודים על מקיזם"? מהו "מקיזם"? מהי אותה "פעולת חתירה"? מי הם אותם "מקובלים על חברי תנועתכם במצרים"? מפני איזו "פעולה מסוכנת ביותר"  מצא לנכון נתן פלד (אז בכיר בקיבוץ הארצי) - להזהיר? 
אין ספק – עסק ביש לא קטן התבשל לו אי שם במרתפיה החשוכים עמוסי ה"איזמים" של המאה הקודמת וראשית המדינה.
____
מאי 2011
פעם שומר תמיד שומר
בסלון בית פרטי ברמת אביב נפגשים כ – 15 נשים וגברים. אי אפשר לטעות במוצאם. המבטא מסגיר: "מיצרים". למרות שעברו יותר מ – 60 שנה מאז עלו לארץ ורוב הנוכחים חגגו כבר 80, לא קהו אהבת החיים ושמחת החיים.
"את לא מבינה, כל פעם שהם נפגשים לכוס קפה, זה מיד הופך לפעולה שומרית"  מסבירה לי חברה טובה, גם היא בת של "מיצרים".

לבקשתי, הגיעו כדי לספר במבט אישי, על אותם ימים סוערים בתחילת שנות ה-50, על
מה שנקרא: "הפילוג" או "פרשת הסנה'איסיטים".

סלחנים ומפויסים הם צוחקים על עצמם ועל "הפולנים", מוכנים להודות, שגם בלי "הגירוש" – כנראה היו מוצאים דרכם אל מחוץ לחיי הקיבוץ הנוקשים והחונקים.
נספר כאן רק קצת מסיפורם ונעשה זאת לא בסדר הכרונולוגי. כי הזיכרון הפרטי והקולקטיבי – כמו מסננת. מה שנשאר ומה שנמחק –  נצרב בכל אדם באופן  שונה.

                                                         המשך
____
ינואר 1989
כתמים בשמש
עינב גרוסמן, בתם  של חגית ואבישי, כותבת במסגרת לימודיה ב"מבואות עירון" עבודה מקיפה שכותרתה: "פרשת סנה והשתקפותה בקיבוץ עין שמר". בניסיון להבין את רוח התקופה בארץ ובעולם, ואת ההליכה העיוורת אחרי בריה"מ והקומוניזם היא נפגשת עם יצחק בן אהרון. בין השאר הוא אומר: "לא מפתיעה העובדה שיעקב חזן, מנהיג מפ"ם יכול היה לקום מעל במת הכנסת ולהכריז שבריה"מ היא המולדת השנייה שלנו"... הגדיל לעשות קובה ריפתין שהצהיר גם הוא מעל במת הכנסת ש"תקוצץ היד שתורם נגד בריה"מ". 

במקום אחר כותבת עינב: "כאשר עלתה קבוצת חניכי השוה"צ במהלך מלחמת העולם השנייה לארץ וסיפרה שיש "כתמים בשמש", כלומר, שלא הכל ורוד - יש מחנות ריכוז, מעמדות, אנטישמיות, אמר להם מאיר יערי: "... צר לנו לראות חברים טובים שבאו והביאו תמונות מרוסיה מראי עקום".

זיכרון צרוב - נלי ובני אהרון  (ילידי קהיר,  מתגוררים ברמת השרון):
"הדמות הראשונה שפגשנו בנמל היה איגנץ פלגי, שהגיע לקבל את פנינו עם המשאית של הקיבוץ. רצינו להיכנס כמה שיותר מהר לנעלי עבודה - כמו אלה שהיו לאיגנץ.
כשהגענו לעין שמר, הפולנים חשבו שהם מקבלים חבורת קופים או תנינים מהנילוס. אבל אנחנו היינו רובנו בוגרי תיכון
או אוניברסיטה".


זיכרון צרוב -יהודית לביא, ילידת אלכסנדריה:
למעשה, אני בת חורגת כי לא הייתי בתנועה. באלכסנדריה, קן השוה"צ פעל במחתרת ואהרון היה ברשימה השחורה של הפעילים במצרים.
אהרון היה זה שהביא אותי לארץ ולעין שמר. הגענו אחרי כולם, לאחר שאהרון הצליח לברוח ממצרים רגע לפני שנעצר בעקבות הלשנה.

____
מרץ 1953
הגוי על הקיר
בעלון עין שמר נכתב: "לפני שבוע ימים, בהגיע הידיעה על מותו של סטאלין החליטה המזכירות, יחד עם ועדת החגים, לבטל את נשף פורים שנועד לאותו ערב. שעות מעטות לאחר התקבל הידיעה, נערכה בבית התרבות, בנוכחות חברים, המוסד והנוער – אזכרה, ודברי הערכה לאיש ולתורתו נשמעו מפי מייטק".

זיכרון צרוב - דוד הראל, אחיה של מרים בן אברהם. יליד קהיר מתגורר בתל אביב:
"כל החברים נמצאו בעבודה וגם אני בלול. באמצע היום שמענו צלצולו של פעמון הקיבוץ ... קצב הצלצול לא בישר טובות. שאלתי את החברים סביבי ונאמר שמתאספים בחדר האוכל. בדרך הצטרף אלי דיוויד (בעלה של אחותי מרים ב"א), שלא לגמרי הפנים את העניין.   ליד חדר האוכל עמדו חברים שדיברו על האבדה הגדולה. שמעון מלר, חברנו מהגרעין המצרי, שהיה הדקוראטור של הקיבוץ, עמד על הבמה ולידו מייטק. שניהם שידרו עצב ויגון. מייטק הספיד את סטאלין שהלך מאיתנו. דיוויד לחש לי 'למה תלו את הגוי הזה על הקיר??'... הוא תמיד היה רחוק מהאידיאולוגיה השמאלנית".

המשך
____
יולי 1989
טוטו וברטו, נינט וג'ינט

בחדר האוכל מתקיים כנס לציון 40 שנה לעליה המצרית ולגרעין המצרי. זהו מפגש פיוס. מגיעים גם חברי גרעין, שמאז "הגירוש" דבקו בשבועתם, שרגלם לא תדרוך כאן לעולם!  

בהקלה הם  מקבלים את הידיעה, שמזכיר הקיבוץ הנוכחי הוא לא אחר מרפי שפירא
בנו של בנק שפירא. הם לא  שכחו, שבימים הקשים של נידוי וחרמות, בנק היה הפנים השפויות, שלא ויתר על עזרה ונתינה. רפי, בדברים שרק הוא ידע לנסח בחום ליבו וביושרתו, אמר להם:
"בואכם לכאן, למקום המחמיר כל כך עם עצמו ברצינות וקפדנות, בואכם היווה עבורנו, בני העשר, מהפך תרבותי של ממש... המסה הגדולה של נעורים מתפרצים, צחוקים וסקנדלים בשורת הצריפים בפאתי המחנה הדרומיים, הייתה מקור לסקרנות קרועת עיניים. שפה ושמות בניב לא מוכר – טוטו וברטו, ז'ינט ונינט, מרסל ושרלי, ונלי וג'ויה ועוד ועוד.
...ואז באו ימים עצובים: מורות ומטפלות, גיבורי ילדותנו שהפכו בבת אחת ללא רצויים.
ואנו, ילדי סטאלין, קרועים בנפשנו – כבר אז -  בין שתי נאמנויות...



ברצוני שתדעו, שבעינינו ההשלמה ה"מיצרית" היא ההחמצה ההיסטורית של עין שמר.
מאגר אדיר של מנהיגים בכוח, מחנכים ומורים, אמנים יוצרים ואנשי עמל – נגדע מאיתנו. ותוצאותיו של השבר הדמוגראפי – ניכרות עד היום".

זיכרון צרוב - נינט ברונשטיין (ילידת קהיר, מורה לאנגלית, מתגוררת ברמת אביב):
"לימדתי אנגלית במוסד וכתבתי לאחד הילדים על המבחן: "עבודה יפה". אחת הוותיקות, שהייתה מורה בעצמה,  ראתה את זה וניגשה אלי כועסת: 'למה את עושה את זה? לא כותבים לאף ילד הערות לטוב או לרע! לכולם חייבים לכתוב אותו  דבר – ואסור היה לציין ילד לטובה". זמן קצר אחר כך קיבלתי הודעה שאני מפסיקה ללמד אנגלית במוסד".

לא רק בילד רפי נטבעו התמונות והשמות. זיכרון המראות נחרט גם בילדי וחברי עין שמר נוספים. אבנר ארבל, אז בכיתות ז'-ח'
במוסד, זוכר תקופה סוערת ומלאת יצרים. "עלינו, כילדים, נאסר לדבר עם 'המיצרים'. לא בחגים, לא בשבתות ולא בכלל. נינט, שהייתה מורה שלנו לאנגלית, סומנה. ויום אחד הודיעו לנו שלא תלמד יותר. החשש היה שהם ינסו להשפיע עלינו".
ועוד תמונה בלתי נשכחת מלווה אותו: בנק שפירא "מבריח" אוכל מחדר האוכל כדי להביא גם לאלה שכבר עזבו כי עזבו בחוסר כל.

בני אהרון מאשר שאכן, "זמן קצר לאחר שגורשנו, נלי אשתי ילדה את בננו הראשון. לאחר מספר ימים הופיע אצלנו בנק, עם ארנבת. הוא דאג שיהיה לנו מה לאכול... ". 

המשך



___
יולי 1949
הצריף  של לנין וסטאלין

לאחר דיונים ועימותים עם הנהגת הקיבוץ הארצי – נאלץ הגרעין "המיצרי" לקבל את דין התנועה  ולהצטרף, בעל כורחו, לעין שמר.
בעלון בוגרי השומר הצעיר כתב יואל בינין: "מבחינה כלכלית וחברתית היווה הגרעין זריקת מרץ חשובה של כוח אדם רענן, והיה תרומה משמעותית לקיבוץ שכבר נחשב מבוגר יחסית".  

מצעד ה- 1 במאי 51'. בתמונה: שאול מרקם, פינו, יהודה ברכה ומרים בן אברהם

אבל לא כולם ראו את הדברים כך ותוך זמן קצר החל הפער התרבותי - לתת אותותיו.
פולנים ו"מיצרים" בקלחת אחת - כמו מים לשמן. גם אם הייתם עוקרים את הפירמידות מלב המדבר ותוקעים אותן באמצע וארשה או לודז' – לא יכולתם לייצר פצצת זמן מתקתקת יותר.
מצד אחד "הוותיקים" ספוגים בתרבות הקתולית המסרסת של ארץ מוצאם, מחויבים להבטחה נצחית לסבל ואשמה (תאמינו להם, הם כבר ימצאו על מה). ובכלל - החיים לא נועדו שנהנה מהם.
מצד שני "החדשים" –  שטופי מוח בקומוניזם קיצוני, חדורים באוטופיה הזויה על עולם סגפני, שלא מסתדרת עם הפרקטיקה של החיים. הם בעצם עמוק בפנים היו יותר:
de Salon Communists. ובכלל – החיים הרי נועדו שנהנה מהם.  
בני אהרון: " התייחסו אלינו בחשדנות – בגלל שנתפסנו שמאלנים מדי וזה כנראה איים על מישהו. קובה ריפתין לקח אותנו תחת חסותו והנהיג חוג רעיוני – שהתאים גם לו וגם לנו... קינאתי בקובה קנאה גדולה, על שני פסלים שהיו לו בחדרו: אחד של לנין והשני של סטאלין. כל רצוני וחלומי היה שיהיו לי גם שני פסלים כאלה".

זיכרון צרוב - ג'ויה ואברהם רופא      (ילידי קהיר. מתגוררים בחולון): אני לא הייתי אף פעם קומוניסט. לא האמנתי ולא חשבתי שסטאלין אלוהים. הלכתי פעם להפגנת ה- 1 במאי. ולידי עמד שמעון מלר שצעק בהתלהבות: "סטאלין! סטאלין!"  חשבתי ששמעון לגמרי מטורף. אנחנו הרי היינו (ונשארנו) חילוניים גמורים, ופתאום עשו כאן דת ואלוהים חדשים.
הייתי רכז  המספוא. היינו צריכים להוציא מהשדה כל יום 3 עגלות תחמיץ מספוא לפרות. אבל הוצאנו רק עגלה אחת, כי כל הזמן היו ויכוחים אידיאולוגים ועבודה לא הייתה. כל יום היה ויכוח על משהו אחר. רק דיברו כל הזמן.

הו כן – שמאלנות וקומוניזם. עניין לא פשוט ולא פתור שעמד תלוי מעל החיים הפוליטיים בעולם, בארץ, במפלגה ובקיבוץ.
ברקע: אירופה נצבעת אדום במזרח וכחול במערב. סוג חדש של מלחמה בא לעולם: המלחמה הקרה.  או כהגדרת  צ'רציל ב- 46' (שציטט את אורוול...) יורד "מסך הברזל".
"משפטי פראג" - בצ'כוסלובקיה; לנסקי ומרדכי אורן; בארה"ב ה"מקארתיזים" מרים ראש;  בבריה"מ - "משפט הרופאים"; ובארץ

המשך
בן גוריון מכריז, לפני הקמת ממשלת ישראל הראשונה: "בלי חרות ובלי מק"י" ומסמן את גבולות הלגיטימיות משמאל ומימין.
תיכף מגיע גל הפילוגים של קיבוצי "המאוחד" ובאוויר בעיקר סימני קריאה. סימני השאלה נדחפים מתחת למחצלות – שלא תמיד מצליחות לעמוד בנטל ההסתרה. 

וכבר אז, מרוב אמונה בצדקת הדרך – כולם חשודים. וכבר אז, כמו בכת מאמינים סגורה: כל חתול רחוב נחשד כמלשין ומשת"פ וכל כלב חוצות נחשד שנושא בקולרו מכשיר האזנה.

בתשובה לשאלתה של עינב גרוסמן מתאר מייטק זרטל, אז מזכיר הקיבוץ, את האווירה: "כשניהלתי את שיחות הקיבוץ, הייתי מקבל פתק ובו כתוב: האם ידוע לך שברגע זה, בדירה X אצל החבר X מתקיימת אסיפת הגרעין?".
ומיכקה מצקין הוסיף: "התרינו בהם והיה ויכוח עם קובה, בנוכחות יעקב חזן בשיחת הקיבוץ. ובסוף החליטו על הדרך שלנו, הדרך הציונית".

אמונתם של חברי הקיבוץ בקומוניזם, עומדת למבחן לא פשוט:
האם לדבוק ללא פשרות בקומוניזם הסובייטי ובסטאלין, הפוסלים את הציונות, או להעמיד את הנאמנות למדינה החדשה ולרעיון הציוני - לפני הנאמנות לקומוניזם?
קולה של איזו מקהלה יגבר? זו השרה את "התקווה" או זו השרה את "האינטרנציונל"?

___
1952-1953
חטא הסיעתיות

בערבים, לאחר יום עבודה ורגע לפני שפוצחים בריקודים - שיחות עומק. מפגשים אידיאולוגיים חצי חשאיים. קובה ריפתין מכנס סביבו את "המיצרים" הבוערים באש המהפכה – ומרביץ בהם תורה. תורתה של מפ"ם. כותבת עינב גרוסמן: "מובן שיעקב ריפתין שם את הדגש על מפלגה מהפכנית שתפקידה המרכזי יהיה מאבק על דמות החברה בישראל, ועיצוב משטר שביסודו של דבר יהיה קומוניסטי. מכאן – שהמפלגה היא העיקר". אבל החברים יערי וחזן לא מסכימים איתו וכך גם רבים מחברי המפלגה.
משפט הרופאים בבריה"מ ומשפטי פראג – סודקים סדקים ראשונים באמונתם העיוורת. כי איך יתכן שחברם הקרוב, מרדכי אורן, ייעצר, יועמד למשפט ויואשם בפשעים שמעולם לא ביצע? ואם כך הם פני הדברים בארצו של "שמש העמים" ובגוש המזרחי –  יתכן שהשמש הזאת יותר שחורה מאדומה? ואולי הם קוראים את המפה הפוליטית בארץ, מבינים שעמדה קיצונית, מסבכת את מפ"ם עם בן גוריון? ואיתו, כידוע, עדיף לא להסתבך. 

זיכרון צרוב - רג'ין כהן (ילידת קהיר – מתגוררת היום בחולון):
"הצטרפנו לקומוניסטים כי זה היה החינוך שקיבלנו בתנועה. האמנו, שאנחנו הולכים להקים מדינה, שתהיה מדינה קומוניסטית יותר משתהייה  ציונית. אלה היו הסיסמאות במצעדי האחד במאי – ואנחנו האמנו בהן, אז, בכל ליבנו".
המשך
ב- 1952 קובה ריפתין מפוטר מתפקידו כמזכיר המפלגה. אך החבר משה סנה לא מוותר. הוא דווקא שובר עוד יותר שמאלה, מקים סיעה משלו ונאבק, בתוך מפ"ם, על
עמדותיו. מאוחר יותר יתפלג ממפ"ם למק"י.

הגרעין האידיאולוגי של ההשלמה ה"מיצרית" בעין שמר, הולך אחר סנה ואף מוסיף חטא על פשע: אינו חושש לומר זאת בקול, לפתוח חזית עם  כל העולם ואשתו (לא חשוב מאיזו עדה) ובכך להרוויח ביושר את התואר שילווה אתם מאז ועד היום "הסנה'איסטים".


למפ"ם, לקיבוץ הארצי ולחברים בעין שמר -  זה כבר היה יותר מדי.  מכאן, הדרך קצרה לאשמות נוספות באחד מפשעי התקופה החמורים: "התנגדות לקולקטיביות הרעיונית". "פשע" המוביל לסעיף חמור נוסף: "סיעתיות". ביטוי טעון, שמביא את סיפורנו למקום בו או-טו-טו יואשמו גיבורינו בנורא מכל: "בגידה במולדת".

וכשמדובר ב"בגידה במולדת", זה הזמן לשלוף את נשק יום הדין: ה"וותיקים"
מכריזים עליהם חרם חברתי והוצאה מסידור עבודה!

____
1953
זמר שלוש התשובות

במסמכים שמציגה עינב, נמצא המכתב הבא מ- 23 בפברואר 1953:

אל מזכירות עין שמר
בהתאם לסמכות שניתנה לנו ע"י הועה"פ בישיבתו במשמר העמק, החליטה המזכירות, שעל קיבוצכם לקיים רפרנדום בו יצהיר כל חבר קיבוצכם על יחסו לשלושת הסעיפים הבאים:
1.       הנני מחייב את הקולקטיביות הרעיונית של הקיבוץ הארצי ומקבל את מרות ההחלטות של הקבה"א, החזית והמפלגה.
2.       הנני שולל כל פעולה והתארגנות סיעתית בקיבוץ, בקבה"א ובחזית.
3.       הנני שולל אירגונית ואידיאולוגית את חטיבת השמאל של סנה, ואעמוד עם התנועה כולה במערכה נגדה.
על המזכיר בקיבוצכם לבוא איתנו בדברים לקביעת פרטי ביצוע המשאל.
בברכת חברים נאמנה, בשם המזכירות
נתן פלד

ומזכיר הקיבוץ, כפי שנדרש ממנו, אכן בא איתם בדברים. הרפרנדום יוצא לדרך. 

המשך
____
מאי 2011
כרטיס נסיעה בכיוון אחד
כמעט 60 שנים אחרי אותם אירועים סוערים, שנצרבו בזיכרון המקומי והארצי, במפגש איתם אני מנסה להשלים את התמונה ולהבין – מה היה שם? מה הצית את זעם המפלגה והחברים? האמנם בלילה אחד הועלו על משאיות ונשלחו חסרי כל אל הלא נודע? הייתכן שבמהלך מספר שבועות נמנעו מהם אוכל ושתייה כדי לאלצם לעזוב?  האם היו "רשימות שחורות" שהפיצה מפ"ם, המזהירות מעסיקים פוטנציאלים, מחוץ לקיבוץ, מקבלתם לעבודה?

איפה מתחילה אי-ההבנה?
אילנה (פופי) אשל: זה לא היה דבר אחד. היו לנו כמה אכזבות. כשהגענו כגרעין גדול הוותיקים ראו בנו איום. חששו שנשתלט על הקיבוץ.
והייתה החלטת הקבה"א שלא נצא להקים קיבוץ חדש. כשנודע לנו שלא נקים קיבוץ משלנו ואולצנו להצטרף לעין שמר – משהו נשבר.
פרשת מרדכי אורן ומשפטי פראג – היו הזדמנות לבטא את הכעס שהצטבר. מפ"ם פתאום התחילה לשנות את הטון כלפי בריה"מ, אבל אנחנו לא פקפקנו. עשינו "דווקא" המשכנו לראות בסטאלין 'אל השמש'.
ואז הגיע עניין הרפרנדום. ידענו שאם לא נענה על 3 השאלות – זה יביא לגירושנו, אבל החלטנו שהולכים עד הסוף.

מה זה העניין עם  השאלון?
נינט ברונשטיין: הגישו לנו שאלון שנשלח מהקיבוץ הארצי, והיינו צריכים לענות בחיוב על 3 שאלות שהוכתבו ע"י התנועה – כדי להוכיח נאמנות. ערב אחד הביאו אפילו את חזן – כדי להשפיע עלינו. וברגע שלא קיבלנו וענינו על השאלון לא לפי ההנחיות שלהם – הוחלט לגרש אותנו.

רז'ין כהן: יערי אמר "לגרש את כולם ושאף אחד לא יישאר!".

מרים בן אברהם: לא הייתי מעורבת בפעילות אידיאולוגית כי הייתי חלק מקבוצה צעירה יותר שהגיעה לעין שמר, שהיה "תחנה" בדרך לקיבוץ היעד שלנו מסילות. רק לאחר שנקבע שאנחנו נשארים בעין שמר, "נכנעתי" לחיזורים של דיוויד והתחתנו בחתונה גדולה שארגנו מיכקה ואיגנץ. 
ב- 1952 כבר הייתי נשואה עם ילדה קטנה (נעמה) כך, שב- 1953, בתקופה שהתרחש העימות - לא נגעו בי ובאחרים שהיו כבר בעלי משפחות.

היו סיפורים על כך שכלאו אתכם בצריפים, מנעו מכם מים ומזון ואפילו הייתה אלימות
אילנה (פופי) אשל: באותן שנים, מי שלא עבד אינו זכאי לכלום. לכן, ראשית הוציאו אותנו מסידור עבודה. וכשהוציאו אותנו מסידור עבודה כבר היה ברור שלפי הקודים אסור ללכת לאכול בחדר האוכל,  כי אין לך זכות לכך, ואסור לך יותר לקבל כל שרות אחר בקיבוץ – מגורים, מקלחת וכד'. 
ככה הופעל עלינו לחץ חברתי וחרם. אין לך זכות וזכאות לכלום.                 המשך
נלי קסטל: עמדו סביבנו חברים עם מקלות ועם רובים. אני זוכרת אחד  שהסתובב אלינו עם הרובה – ואיים שאם מישהו יעיז לצאת מהקיבוץ הוא לא ייתן.

אברהם רופא: גם אותי העמידו להיות בין אלה ששמרו על "המורדים" ...

מיכקה מצקין סיפר לעינב גרוסמן: "הם לא נשמעו לנו. הם חשבו שזו הדרך. לא ראינו דרך אחרת אלא להוציאם מסידור העבודה. חשנו שאם נוציא אותם מסידור העבודה זה כאילו שהם אינם כאן, כך יצטרכו להגיע להחלטה מה לעשות. ציפינו שיתפשרו אבל הצעד שהם נקטו בו היה שביתת רעב ובשביתה זו סגרנו איתם עניין. ריכזנו אותם במקום  אחד, סגרנו את השערים וחוץ מאחד שיצא דרך שער המוסד, כולם היו מרוכזים במקום אחד עד שהחליטו לעזוב".

אבנר ארבל: חברים הוצבו לשמור יום ולילה על כל הפתחים והשערים בקיבוץ, כדי שה"מיצרים" לא יצאו החוצה לבצע חבלות, לדווח לעיתונות וכד'. 
תמונה שזכורה לי עד היום בבהירות רבה:
עשינו שיעורי בית בקבוצת "זית" בבית הכי מערבי ליד שער המוסד. יהודה ויינשטיין הוצב לשמור שם עם מקל. 
אחד מה"מיצרים" רצה לצאת לכביש ואדי ערה לתחנת האוטובוס. שמענו את יהודה ויינשטיין מתחנן שילך לשער אחר ויצא ממנו, כדי לא יצטרך לציית להוראות ולהרביץ לו .
זה היה מחזה קורע לב. למיטב זכרוני – אותו "מיצרי" אכן פנה לשער אחר.

נלי קסטל: היו שהצליחו לברוח מהקיבוץ. ביניהם דן, שהגיע וסיפר למשה סנה מה הולך בעין שמר. 

דן (לזי חוזר) בן חיים: חיפשתי דרך לצאת החוצה וליצור קשר עם משה סנה. ארגנתי שביתת רעב בתקווה שאם לא אוכל ולא אשתה - אתעלף. לא תהיה להם ברירה אלא להוציא אותי לטיפול רפואי בבית חולים וכך אפרוץ את מעגל השמירה עלינו. וכך באמת היה.

רז'ין כהן: הוא ניצל את זה ויצר קשר עם העיתון "קול העם" של סנה וכל הסיפור יצא החוצה לעיתונות. הוצאת הסיפור לתקשורת – הייתה בשבילם הדבר הגרוע ביותר.
המשך

זיכרון צרוב - מרים בן אברהם:
אחי, דוד, היה ממנהיגי "המורדים" ולמרות שהיה חלוק בדעותיו הפוליטיות עם דיוויד,
נוצר ביניהם קשר מיוחד. כאשר הסתגרו בצריף של נלי וקסטל – הם הוקפו ע"י מספר חברים ששמרו עם מקלות שלא יברחו. לאחד מהם היה גם נשק חם ביד.
שמעתי שמתארגן גירוש של "המיצרים" ורצתי עם נעמה על הידיים לדיוויד לספר לו. הוא מיהר לצריף, הצליח להבריח את אחי מהחדר, ליווה אותו לשער הקיבוץ ומנע מחברים ששמרו להתנכל לו ולאחרים.
כך, כשהוא מלווה ע"י דיוויד – עזב אחי את עין שמר. 



בידיעה שהתפרסמה בעקבות פנייתו של דן לתקשורת, נמצאים מספר הסברים לשביתת הרעב. בין שאר הנימוקים נכתב: "מאחר שתביעתנו להחזרתנו לעבודה נדחתה – הכרזנו על שביתת רעב כי לא רצינו לאכול על חשבון המשק והחטוטרת של מאיר יערי, אלא רק מפרי עבודתנו".
"על המשמר" ו"קול העם" מנהלים ביניהם מלחמת כותרות וידיעות עקובה מדיו:

כותרת ב"קול העם" – 7.4.53:


כותרת ב"על המשמר" – 9.4.53:



כותרת ב"קול העם" – 5.7.53:




שלמה בורלס: אבל אני לא מבין. אם כל כך רציתם להיות בקיבוץ למה לא הלכתם לקיבוץ אחר?

כולם צועקים: על מה אתה מדבר?! הלוואי והיו נותנים! הקיבוץ הארצי ומפ"ם סימנו אותנו כמורדים. הופצו רשימות של אנשים עם אזהרה שאלו ואלו "סנה'איסטים" ולא היה שום סיכוי לבנות קיבוץ או להתקבל לקיבוץ אחר.
המשך

אז מה, לילה אחד העלו את כולם על משאיות – וגירשו?
רג'ין כהן:  לא בדיוק העלו על משאיות. הוכנו רשימות מגורשים שאחריהן הגענו להסכם. לאחר מו"מ קיבלנו קצת כסף וקצת בגדים לילדים ומיטה – לתקופה הראשונה. הסיעו אותנו בנפרד לאן שביקשנו. רובנו בחרנו לעבור לחיות במרכז.

ג'ויה רופא: זה גם לא קרה בלילה אחד או ביום אחד. זה היה לאחר חודשים ארוכים של מאבקים. לא ככה פתאום.

אני צריכה הסבר על עניין ההלשנה והרשימות
רז'ין כהן: היו כאלה, לאחר שגורשנו, שיצאו לחיות בחוץ וכמובן חיפשו עבודה.
וכשפנו למקומות עבודה גילו שהשם שלהם כבר נמצא ומסומן כקומוניסט ולא נתנו להם עבודה. התברר שמפ"ם הפיצה הוראה לא לתת להם עבודה.

נינט ברונשטיין: למפ"ם היה הרבה כוח אז. עבדתי בלשכת העבודה בכרכור ונתתי עבודה למי שביקש. באו ובדקו אותי – ונתנו לי הוראה לא לתת עבודות למי שלא ממפ"ם.

הבנתם שאתם כדור משחק בידי אחרים?
אברהם רופא: אני יכול להגיד שהיה לפחות אדם אחד שהרגשתי שלא היה הוגן. כאילו בנה כלי להובלת אנשים, קשר אליו עגלה וקרא ל"נוסעים" לעלות על העגלה. לפתע – ביצע סיבוב פרסה חד. הנוסעים עפו מהעגלה – והוא אפילו לא חשב לעצור לאסוף אותם או לבדוק אם הם בסדר.
דאג לצאת נקי וכל ה"מיצרים", שהלכו אחריו באש ובהתלהבות, כבר לא עניינו אותו.

ג'ויה רופא: מאבקי השליטה בהנהגה – לא הגיעו עד אלינו. לא היינו מודעים שמישהו אולי משתמש בנו. זה הכול היה "בספירות הגבוהות".

ממרחק הזמן והשנים ועם חכמת הגיל –  יש תובנות?
אילנה (פופי) אשל: לא נשכח שהיו גם דברים יפים – היה לנו תיאטרון עשינו הצגות, מקהלה. אני לא מצטערת על אף יום. זו הייתה התחלה נהדרת לחיים בארץ.

שלמה בורלס: בתנועה  במצרים שמענו שיש דבר כזה "קיבוץ" – אבל לא באמת סיפרו לנו על הקיבוץ. לא הסבירו לנו מה המשמעות ואת שורש הרעיון. ולכן הגיע המשבר.

אברהם  רופא: הקיבוץ אוהב את הפרטיות שלו, שלא יכנסו אליו. זה נכון גם היום. אם מפ"ם והקיבוצים היו מגיעים לשלטון באותן  שנים - זה היה נראה בדיוק כמו ברוסיה.
ג'ויה ואני נשארנו עוד כמה שנים לאחר הפרשה.  עזבתי כי החברים עזבו. לא רק עזבו – נזרקו. פתאום כל אלה שהייתי משחק איתם, פגשתי אותם בבתי ילדים, בעבודה – כולם נעלמו. ואני רציתי להיות קרוב אליהם.

ג'ויה רופא: לי היה טוב בקיבוץ. אהבתי את הקיבוץ. עזבתי כי אברהם רצה לעזוב.

יהודית לביא: כל פעם היו פחות ופחות. אהרון ואני פתאום גילינו שנשארנו לבד. היו לי חברים שפתאום אינם - ועזבנו. אהרון עבד בבניין, המשיך להיות פעיל של מפ"ם והגיע מעט מאוד הביתה. ואני הייתי כל היום עם שרי לבד.      
                                                    המשך
היו לי חרטות שעזבנו. יום אחד שמענו ששלמה ונורית חוזרים לקיבוץ.
שבת אחת מגיעה משלחת מעין שמר: הלה פינמסר ונחמיה דגאי שהיה מזכיר. הלה הציעה לי לחזור, לצאת ללמוד בעפולה - טיפול בתינוקות.
כל כך התלהבתי לחזור לחדר מסודר בקיבוץ ולדעת ששרי חוזרת לבית ילדים מטופח. 

____
יוני 2011
ועדות יושר

אני בחדר העלון, לקראת סיום הכנת הכתבה. עוברת עוד פעם על החומר. 
בין הדפים, מגלה מסמך שגורם לי להחסיר פעימה: רשימת המגורשים שהועברה למפלגה ולתנועה.
רובם ככולם החברים של אמא, שבמשך שנים היו לה ולנו כבני משפחה. שמותיהם  כל כך מוכרים. 
בין השמות העין נופלת על משפחת בטינו רג'ין וכהן צבי עם בתם – ציונה . האם גם היא, התינוקת, הואשמה ב"סיעתיות"?  אולי לא בכתה בזמן - עם כולם?  ובכלל – קוראים לה יונה. אנחנו חברות טובות וזו היא, שסיפקה לי את ההבחנה, שכל מפגש על כוס קפה – הופך לפעולה שומרית.
ואז אני מגלה ברשימה גם את הדוד שלי - רבי יצחק. איך כל השנים לא ידעתי שהיה חלק  מכל הסיפור?
הוא יהיה אצלי בשבת. אני מסמנת לעצמי לספר לו על הפרויקט לעלון ועל הרשימה שגיליתי.
הוא, כמובן, זוכר ובדרכו החכמה קובע: "את יודעת מה – יכול להיות שעשו לנו טובה גדולה. ממילא הקיבוץ לא כל כך התאים לנו. במוקדם או במאוחר היינו מגלים את זה בעצמנו, אז טוב שזה קרה כשעוד היינו צעירים ויכולנו לצאת ולבנות לעצמנו חיים".
אני מתה על הדוד שלי. יתכן שבסופו של יום, הקוביות נפלו עבורם טוב יותר ממה שיכלו לקוות ולצפות כאן במקומנו הקטן.
אלה שברשימות וגם אחרים, יצאו אל "שיירת החיים הארוכה הקרויה גם חיים" כפי ניסחה, באחד משיריה,  לאה גולדברג.

המשך


____

ספטמבר 1982 / נובמבר  1995
כיכר העיר

שתי עצרות ענק של השמאל.  יש שם נקודת מפגש, שאם אעבור בה, אמצא מספר נאמנים מקן השוה"צ בקהיר ואלכסנדריה. אני בודקת – ואכן הם שם.

נשארתם עד היום שמאלנים. שום דבר לא סדק את תפיסת עולמכם והאמונה השלמה בסוציאליזם, בעולם טוב יותר ובחברה צודקת יותר?
"תראי, אנחנו תמיד היינו וכך גם נשארנו - אנשים אכפתיים, חשוב לנו להיות מעורבים, להשפיע ואם אפשר - לשנות. זה לא השתנה בנו. אף פעם לא וויתרנו ולא איבדנו את האמונה.
ואם אתם רוצים לקרוא לנו סנהאיסטים - אז בלי מירכאות בבקשה".   
* * *
כאשר שכחה המהומה והחיים, בכוחם האדיר, משכו קדימה, קבעו לתמיד את ביתם בעין שמר 14 "מיצרים" מתוך כ- 90 שהגיעו בין השנים 49'-52'. גם אלה שנשארו, גם אלה שהלכו - בנו לעצמם חיים טובים ופוריים. בחריצותם ובתבונתם – עשו חייל.

השידוך הקיבוצי בין "המיצרים" והפולנים אולי לא צלח, אבל שלושה שידוכים בכל זאת לבלבו בין אגס ובין תפוח. חברי הקיבוץ זכו להעמיד חופה ולפצוח במחול "שרלה'" סוער בשלוש חתונות "מעורבות": חנה'לה  וילן עם יצחק דנון; תמר בראון עם ברטו (בוגד'דלי) בן טל ודיוויד בן אברהם עם מרים ווהבה.
זה – לא מעט ואפילו – די הרבה.


בכתיבת הדברים נעזרתי באנשים ובמקורות רבים והם מוזכרים בשמם. היו שהעירו, האירו ונתנו כיוון. האיורים – מעשה אמנות של איגנץ פלגי.
לכולם - תודה רבה!                                 נירה
טוב שמזכירים את הגרעין המצרי // שלמה בורלס.
תנועת השומר הצעיר במצרים הייתה הגדולה במזרח התיכון. קיבוץ נחשונים היה הקיבוץ "המצרי" הראשון. היום – זהו קיבוץ מופרט וטוב להם.
יש בו סולידריות וגם תרבות יש.  200 קיבוצים כבר הופרטו – ויש בהם תרבות. אז אולי כדאי להפסיק לזלזל - כי אצלנו המצב לא טוב יותר.

הגרעין המצרי נוצר מכמה גרעינים: דאהר – הליופוליס – אלכסנדריה. חונכנו במשך שנים לעלות לארץ להשלים קיבוץ ולהיות חלוצים -  כל זה על ידי שליחים טובים של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי.
חברי התנועה שעלו לארץ – הצליחו בחייהם מאוד, גם אלה שלא נשארו בקיבוץ.

רצה הגורל, הגענו לעין שמר. התקבלנו יפה. לימדו אותנו עברית, עבודה בחקלאות והחליפו לנו את שמנו הלועזי לשם עברי. אז לראשונה שמענו את השם – סנה. משה סנה.
וכמו תלמידים טובים – הלכנו אחרי מה שלימדו אותנו: להיות סנהאיסטים.


נאמר ע"י מישהו כאילו הגרעין המצרי פורק לחלוטין. הוא לא פורק לחלוטין. היו חברים מאותו  גרעין שנשארו כאן – ואנחנו עדיין כאן. עדיין רואים עצמנו כגרעין המצרי.

הגרעין המצרי לא פירק את עצמו. הגרעין המצרי פורק בעין שמר והיו כאלה שגם עזרו לפרקו. השומר הצעיר וגם הקיבוץ הארצי – עמדו מנגד כאילו לא שומעים ולא רואים. כנראה שכואב מאוד לדרוך על היבלות של עצמם.

ובכלל – איך קשור עניין רשת הביטחון והשינוי המוצע – לגרעין המצרי?
יתכן ומישהו מנסה לקשור את זה לתהליכים האקטואלים העוברים על החברה המצרית?

שלמה  (אוהב אבל לא מחשיב עצמי             צדיק הדור ...)

 תזכורות מהמטבח

קיץ וחם. לא נעים. גם לנו לא נעים, כל פעם מחדש, להזכיר. ובכל זאת, כמה בקשות מהמטבח:
א. זמני ארוחות בקיץ:
    ארוחת בוקר – 08:00-09:00; ארוחת צהרים א'-ה' – 11:00-13:45
    ארוחת צהרים ביום שישי מסתיימת ב- 12:30 בדיוק השתדלו להגיע בזמן למנוע  אי נעימות.

ב. הוצאת כלים:
    לאחרונה התרבו המקרים, בהם חברים מוציאים מחדר האוכל כלים מכל הסוגים.
    אנו מבקשים להבהיר כי תופעה זו אינה מקובלת עלינו. לכן, חבר/ה אשר יוציאו כלים מחדר  
    האוכל, יחויבו בתקציב בסכום שיעמוד על פי שניים מעלות הכלי למטבח.

ג. כניסה לחדר האוכל:
    יש אשר עשו להם מנהג, להיכנס לחדר האוכל דרך המטבח. אנו מזכירים שתופעה זו סותרת  
     את נהלי משרד הבריאות. הכניסה האחורית דרך המטבח מיועדת לעובדי המטבח בלבד.

ד. אוכל הביתה:
    יש לקחת על גבי המגשים ולפתוח את הכלים כדי לחסוך אי נעימות בקופה.

ה. יש לנו טבח חדש:
    לאחרונה התברכנו בטבח חדש בשם: מארק. המחליף את קרן, ששירתה אותנו במסירות
    ויעילות אין קץ. מאחלים לה הצלחה בדרכה החדשה.             חופש נעים– צוות חדר האוכל

כביש הכניסה הדרומי –נסגר לשבוע
בשעה טובה, החלו השבוע עבודות סלילת כביש הכניסה הדרומי.
קבלני הביצוע ביקשו לידע את המשתמשים, שעד הודעה חדשה, תהיה הדרך סגורה לנסיעת כלי רכב מכל הסוגים.
                                                                                                            ניב רונן – מרכז משק

מועדת בריאות
1. בזמנו התקבלה החלטה לפיה, אי הגעה לתור במרפאת השיניים (רופא או שיננית) ללא הודעה מראש של 24 שעות לפחות, יגרור חיוב בתקציב בסך 10 ₪.
מכיוון, שחברים רבים ממשיכים לזלזל ואינם מגיעים לטיפולים אצל רופא השיניים והשיננית, ומכיוון שביטול שעות העבודה שלהם עולה לנו כסף רב ובזבוז כספי ציבור, החלטנו להעלות הקנס כדלהלן:
חבר שאינו מגיע לתור שנקבע אצל רופא השיניים או השיננית ואינו מודיע 24 שעות לפחות – יחויב בתקציבו בסך 45 ₪ .
חברים שימו לב והיו ערניים לגבי התור שנקבע לכם. הכסף המתבזבז הוא של כולנו.

2. לבקשת חברים תואם עם נהג בית, שבנסיעות של - 08:30  ו- 10:30 בבוקר, ניתן להתקשר ולתאם איתו איסוף מקופת חולים בחדרה. שימו לב – יש להתקשר ולבקש איסוף.
בברכת בריאות שלמה – ועדת בריאות

לשי חרודי
ברכות לרגל סיום
קורס קצינות 
מאחלים לך עוד הרבה הישגים
אנחנו לפקודתך תמיד
             ועדת קשר ובנים


  מזל טוב
   לעידית ומשה רונן
    להולדת הנכד – איתי
    בן ליאיר ואילת
   
ברכות חמות לכל המשפחה 
 

שפיים ונהנים -שימו לב!  ההרשמה תורד ביום שלישי 26-7-11. הכרטיסים יחולקו לתאים ביום חמישי 28-7-11 . אני מזכירה שההרשמה מחייבת. לכן, מי שמתכנן לבטל שיעשה זאת לפני הורדת ההרשמה. כמו כן, אם יש שינוי באופן הנסיעה (פרטי או אוטובוס) בבקשה ליידע אותי עד יום רביעי.                                            להתראות, הדס.



חדשות מצוות תרומות

כזכור, החלטנו בשנה שעברה על הקמת צוות תרומות - שייתן ביטוי לתמיכתנו כקיבוץ בגופים דלי אמצעים העושים עבודת קודש וזקוקים לעזרה, דרך תרומה כספית צנועה לגופים הללו.
השבוע התקיימה ישיבת הצוות , ובה הוחלט לתמוך השנה ( בסכומים הנעים בין 2000 ל-5000 ש"ח) בארגונים אלה:
        איל"ן (ארגון ישראלי לילדים נפגעים)
        ארגון ל.א. (מעונות לנשים מוכות)
        אורווה טיפולית בקיבוץ מגל
        הקש בדלת (האגודה למלחמה בסרטן)
        חברים למען דריו (חבר גבולות הזקוק להשתלת כליה דחופה)
        החברים של איציק דורי (ארוחות והיסעים בחפירות תל אסויר)
        אלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים)
        ארגון לאספקת מזון לנזקקים לקראת ראש השנה
        עמותת למענך במודעות (העצמת האשה במגזר הערבי)
        עמותת אתגרים (ספורט אתגרי לבעלי מגבלות)
חברים המעוניינים לקבל פרטים נוספים על הארגונים הנ"ל, ולהוסיף את תרומתם האישית – מוזמנים לפנות אל חברי הצוות (איריס ארבל, חיה חרודי, קובי גרוסמן, יוסי בוריס, רקפת זוהר), ויבואו על התודה והברכה.
מדי פעם תתקיימנה התרמות בחדר האוכל לחלק מהמוסדות שברשימה – תרומות החברים תצטרפנה לתרומה הכללית, וכך  נוכל להקל עוד יותר על מצוקותיהם של גורמים נזקקים בחברה הישראלית.                                                                                                                   צוות תרומות                                                                                                  
על רוב מיעוט ולגיטימציה   / עידו ספקטור                                                                                                  יש ויכוח בעניין הלגיטימציה של המיעוט לכפות דעתו על הרוב. נשאלת השאלה מדוע המחוקק קבע רוב מיוחס כדי להעביר שינוי קיצוני באורח חייו של אזרח. השיקולים של המחוקק היו כנראה כאלה:  אם בישוב מסוים יש התנגשות בין הרצון של קבוצת אזרחים לעשות שינוי קיצוני באורחות החיים, לבין קבוצת אזרחים הרוצה להמשיך באורח חייה, אזי הפגיעה והנזק של מתנגדי השנוי גוברת. לכן צריך רוב מיוחס כדי להעביר את השינוי. המחוקק קבע שדרוש  רוב של 75% . שפירושו שהמשקל של מתנגד לשינוי הוא פי 3 ממשקל המצדד בשינוי.                                                                                      אם נתייחס לתוצאות ההצבעה האחרונה כדי לכמת את הפגיעה בצדדים נמצא:                                       - מצדדי השינוי 201 נקודות פגיעה (1*201).                                                                                      - מתנגדי השינוי 249 נקודות פגיעה (3*83).                                                                                מספרים אלה  (הפרש של כ 25%) מבטאים את הלגיטימציה שהוזכרה למעלה.

אויב העם/ סיגל דקל

נזכרתי בטקסט הבלתי נשכח הזה מהמחזה של איבסן [ש-אגב עולה השנה בהפקה מחודשת ב"הבימה"], בימים האחרונים סביב הקריאה המפורשת למיעוט המתנגד להצעת השינוי, להצטרף מתוך אחריות חברתית ולהצביע עם הרוב. נזכרתי בו כי הוא ממחיש בהקשרו, את ההבדל בין הבחירה של הרוב [שעבור רובנו היא ואין בילתה, מהות הדמוקרטיה] לבין האמת והצדק. איני באה חלילה לומר כי הרוב הוא טיפש [אולי בנורבגיה מולדתו של המחזאי, אך בוודאי לא בק"ק עין שמר], אלא לומר כי הרוב אינו בהכרח צודק. ודי להביט סביב ולמצוא המון דוגמאות לטעויות קשות שעשה ועושה הרוב: לפי נתוני הרייטינג הרוב מעדיף לראות "מאסטר שף" על פני "הדור הבא 24/7", לפי הסקר בעיתון הרוב תומך בחוק החרם, בבחירות האחרונות הרוב [נניח] בחר [פעם שנייה] בביבי לראשות הממשלה, בבית הנבחרים שלנו הרוב הצביע בעד משה קצב לנשיאות... ואפשר להביא עוד דוגמאות קיצוניות מההיסטוריה, אבל נראה לי יותר עדיף לא לערבב כאן את השואה [ואת המיעוט ששדרת העצים לכבודו כמעט נשרפה השבוע בירושלים].

בנוסף לשאלה על מידת האמת והצדק בדעת הרוב, אפשר גם לערער על מידת תקפותו. לפי עקרון הרוב כל חבר הוא קול אחד, אך ברור כי קול אחד של חבר שזה מקרוב בא לכאן בעקבות בן זוג או נסיבות אישיות אחרות ורוב-רובו "מושקע" מחוץ לקיבוץ, אינו דומה לקול אחד של מי שהוא כאן מתוך בחירה ברעיון הקיבוץ דור רביעי למייסדים. טרם פגשתי את זה שפסל עצמו מהצבעה על רקע ניגוד עניינים, אך דומני כי כל בר דעת יתקומם, אם רוב מהסוג הראשון יהיה זה שיכריע את סופו של הקיבוץ.

ויחד עם זאת, גם אם אכן האמת הייתה נחלתו הבלעדית של המיעוט ותוקפו של הרוב היה תלוי ביוגרפיה, ברור כי חברה המתנהלת על פי עקרונות שרוב חבריה אינם רוצים בהם, נמצאת בבעיה המחייבת התייחסות ופתרון. בניגוד למתאבלים על כך, אני חושבת שזו הזדמנות היסטורית לחפש אפשרויות חדשות ויצירתיות. מבחינתי רעיון הקיבוץ קיבל בהצבעה הזו הזדמנות שנייה, וזו [כך מספרים] הזדמנות שאסור להחמיץ.
בשבוע שעבר, הלך  לעולמו צבי סוזין . לבקשת המשפחה אנו מפרסמים חלק מדברי הפרידה

דברי פרידה / בתיה סוזין
קשה לי הפרידה ממך. 65 שנות נישואים מאושרים, הניבו 3 בנות ובני זוגם, תשעה נכדים – חלקם נשואים, ואחד עשר נינים ונינות שמילאו את ליבנו אושר רב.
ראה – כולם נקבצו ובאו לך. זכינו. בני משפחה מקרוב ומרחוק, ידידים שרכשת בשנים רבות של עבודה משותפת בתפקידים השונים אשר מילאת.
חברי קיבוץ. חברים לדרך ולהגשמה. חברים מעין שמר הקיבוץ בו חיינו, עבדנו ותרמנו ככל יכולתנו משך 40 שנים. וחברי מזרע – ביתנו זה 26 שנים.
עם חלק עבדת והכירוך בכישוריך, בתפקידיך השונים. חבל שלא בכישוריך הדרמטיים. שחקן מצחיקן. את זה השארת לנו – בני משפחתך.                                                                                       צבי סוזין
צבי, גדלת בשומר הצעיר בבולגריה מאז היותך ילד בן עשר.                         1925-2011
כל ימיך חבר השומר הצעיר. נשאת זאת בגאווה.
בקרוב תובל אל מנוחת עולמים מקום מנוחתך האחרון. צופה פני עמק יזרעאל בין עצים ופרחים.
היה שלום יקירי. תהיה שקט לגבי – ילדינו, נכדינו ונינינו יזכרוך וישמרו עלי.
בתיה שלך


יש לי אבא מדהים. 
איש אמיץ וחזק ותמים.
גם בסוף חייך, בקצה כל הימים,
אפשר היה לשבת איתך יום שלם,
ואף לרגע לא להשתעמם.
מאז ילדותי אני זוכרת היטב
איך חייכת אלי והיית עוטף
איך בידיים רכות ועדינות מאהבה
היית אוסף את ידיי הקטנות בתשובה.
וגם כשגדלתי וגדלו ידיי, וממש עד עכשיו,
כשבקושי הלכת ומאוד שפף הגב
כשהייתי באה לבקר אותך ולהתראות,
היו גובהות אלי זוג ידיים נהדרות
ומסמנות לי ברוך ואהבה
את החיוך והליטוף הבא
ואני כולי אור!

היית לי אבא נפלא
ומכיוון שלא הרבית במילים
אני זוכרת כל מילה.
והבוקר שמעתי אותך בהומור הדק והמדוייק
מורה לי לשמור על סבתא חזק
ואומר: "אני ילדה'לה מבלה עכשיו עם ההורים
ושמח לפנות את המקום לצעירים!"
תמיד דגלת בהחלפת משמרות בעת הנכונה
לא ניכסת לעצמך את הישגי המדינה
אמרת שזו זכותך שיכולת לתת
ונתת ככל שיכולת – ועכשיו הגיעה עת.
שלום איש יקר ואהוב, איש נכון, איש תמים.
תנוח ל,
ונתראה ביום מן הימים.
                                                      טליה טמיר




לחברים שלום,          

בעקבות תוצאות ההצבעה האחרונה על תוכנית השינוי, התקיים דיון פתוח בהנהלת קהילה. לצערנו החליטו חברי הזרם השיתופי שלא להשתתף בדיון. עם זאת חברים רבים הגיעו והתקיימה שיחה ערה ומעניינת, שבה ביטאו חברים את תחושותיהם ומחשבותיהם.
בעקבות זאת החליטה הנהלת הקהילה כי לא נוכל להתקדם ללא שמיעת קולם של מתנגדי התוכנית, וכי יש חשיבות רבה לאופן בו הם רואים את המשך התהליך.
לפיכך סוכם להמשיך את הדיון במושב נוסף, ולחזור על הזמנתנו הקודמת:

ביום ב' 25 ליולי 2011 בשעה 17:00 יתקיים
דיון פתוח בהנהלת קהילה בנושא:
כיצד להתקדם לאור תוצאות ההצבעה השלישית?
מוזמנים באופן מיוחד חברים שהצביעו נגד התוכנית

אנו פונים גם לחברים שמעוניינים להשמיע את קולם בפורום מצומצם יותר, לקבוע איתנו פגישה. דלתנו פתוחה בכל עת!
שבת שלום,
רקפת ויוסי