חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 39 (11) (5858) כח' חשון תשע"ב 25.11.11

טיול משפחות
שבת 26-11-11
9:30 בבוקר
טיול משפחות לחפציבה
בהדרכת - רן חדוותי
המסלול:
הליכה לחפציבה בדרך להלל יפה ומשם עד לים
בסיום המסלול נתמקם ונערוך פיקניק משפחות


מה להביא:
אוכל,שתייה,קפה יהיה נהדר
והרבה הרבה מצב רוח טוב
                                        להתראות בשבת...

                                                      
מזל טוב
ליגאל ישראלי
להולדת הנכדה מיקה
בת להדר ואמיר
ברכות חמות לכל המשפחה

                                           מזל טוב
לשלמה קציר
להולדת הנכד
בן לקאיה ולאיתי
ברכות חמות לכל המשפחה



טיול למחנה המעצר בעתלית
סיור מיוחד בספינה גלינה
12/11
יצאה בשעה 8:30
חזרה משוערת 12:00

נבקר בספינה "גלינה" ונשמע את סיפורה המיוחד
נערוך סיור בספינה המשמשת כמוזיאון לתולדות ההעפלה

לאחר סבסוד מחיר השתתפות כ-20 ₪ 
הרשמה בחדר האוכל
          עניין לציבור

אבירים בעין שמר
ביום ד' 30/11 , בין השעות: 10:30 – 13:30, מגיעים למבואות עירון "מדהו ואבירי השולחן העגול".הם יעבירו פעילות לחניכי כיתות ז' בנושא – חברת ימי הביניים.
במהלך היום התלמידים יתחפשו לדמויות אמיתיות ודמיוניות מתקופת ימי הביניים ויבנו סביבת מציאות המקבילה לימי הביניים. הפעילות מצריכה מרחב גדול ושטח ביה"ס אינו מספיק, לכן אני מודה מאד לקיבוץ עין–שמר על הסכמתם לנוכחות ילדי כיתה ז' בשעות אלה במרחבי הקיבוץ.
צפו למראות מעניינים ביותר!                                   אירית זנדמן – מנהלת חט"ב – מבואות עירון
      


בחדר האוכל עדיין מחפשים עובדים לארוחות ערב שישי
התורניות הן:
הגשת מנות – 18:00-20:00
            חדר אוכל – 17:00-20:30
            כלים – 18:00-21:00                                         לתאום והצטרפות אפשר לפנות למרתה מור


נועם הספר עובד ביום ב' 28.11.11



למוקירי זכרם של הורינו, חברי עין שמר
                אזכרה
           לחנה וניומקה
                              30  שנה למותם
נתכנס בבית הקברות - ביום שישי 2.12.2011 בשעה 11.00 בדיוק
הנכם מוזמנים להשתתף באזכרה
בתודה ולהתראות - דוד, בת-עמי ושלמה

 

חוברות סל הבריאות
חברים ביקשו לקבל לידיהם עותק מחוברת סל הבריאות לאחר השינוי. אנחנו עדיין עובדים על הנוסח הסופי ועוד מעט נסיים. כשנסיים, נדאג להכין עותקים שיחולקו לתאי הדואר. כמו כן    
         נשלח בדוא"ל לשמירה במחשב הביתי.
קרן משיח – רכזת ועדת בריאות

לכל הממחזרים
כל הכבוד לממחזרים באדיקות. למצטרפים החדשים – המשיכו לדבוק במשימה.
אנחנו קוראים לאלה שעדיין לא הצטרפו לתהליך: זה הזמן לקחת את העתיד של כולנו בידיים ולצעוד אל הפח החום הקרוב אליכם.
מהמועצה האזורית נמסר, שכבר יש תוספת של 1/2 טונה של פסולת אורגנית משני הקיבוצים שהחלו במהלך: עין שמר ומצר.
גן השומרון הצטרפו בימים אלו ובשבועיים הקרובים גם גן שמואל, מענית ומגל.
נמשיך לדווח ונשמח לקבל סיפורים אישיים, הצעות הערות ורעיונות לקידום הנושא החשוב.
נוה תומר


פותחים שבת
        השבוע, "נזיד עדשים ושאר ירקות בשירים", על פרשת "תולדות" מירב חופי.
­­­­­­-------------------------------------------------------------------------------
רוב תודות לאבישי גרוסמן על דרשתו המעניינת והאקטואלית על פרשת "חיי שרה". הוא התמקד בשלושה נושאים:
א. אברהם רוכש אחוזת קבר (מערת המכפלה) מעפרון החִתִי. אמר שמערת המכפלה כמו גם קבר יוסף והר הבית שנרכשו בכסף מלא יוצרים אצל אלה הרואים בתנ"ך ספר היסטוריה הצדקת נצח על זכותנו במקומות אלה, הצדקה ההולכת ומתרחבת והופכת לזכותנו על הארץ כולה. התוצאה לכך היא מה שקורה לנו היום...
ב. מציאת כלה ליצחק, אברהם שולח את עבדו לחרן למצוא כלה ליצחק, הוא מנחה אותו בקריטריון אחד: שלא תהיה כנענית או בת עם אחר. העבד קובע קריטריון נוסף, מוסרי: שתהיה טובת לב. ורבקה אכן מוכיחה בהתנהגותה שהיא כזאת: העבד מבקש שתשקה אותו ממי הבאר, והיא מבלי שנתבקשה משקה מיד גם את גמליו. כלומר, פעלה לפנים משורת הדין. וגם בחברה שלנו כדאי שנתייחס לאַחֵר לא רק בדין, אלא גם מעבר למה שכתוב.
ג. בני אברהם, בתודעה שלנו היו לאברהם שני בנים, האחד שגורש – ישמעאל, השני שבורך בכל – יצחק. אבל למעשה היו לו עוד שישה בנים, בני קטורה, אותה נשא לאחר מות שרה. היכן הם? ובכן, הם נשלחו לארץ קדם. אברהם אבינו שאמור היה לשמש לנו סמל ודוגמא נקט בגישה מַפְלָה בין בניו, גישה העושה אותו אדם שלא ראוי ללמוד ממנו.

חן, חן לאמיתי ששון על שירתו היפה.                                                                                      ענה




הכל צפוי / הני רוזן
בשנים האחרונות, בדרכי לעבודה ב"מקום של יוגה", אני צופה במה שנקרא בתרגום חופשי "תאונה בהמתנה": בפינת השבילים גן אורן/החורשה קטנה – בחורף נוצרת הצטברות של ערימות חול, סחף מהשבילים והדרך רטובה; בקיץ החול יבש וחלק; בכל השנה סכנה לרוכבי אופניים בכל הגילאים.
בעבר, לקחתי על עצמי לבקש מהאחראיים, שידאגו לפנות ולנקות את החול. מצאתי עצמי פונה לעוד בעל תפקיד, ששלח אותי לבעל תפקיד נוסף, שהציע בעל תפקיד אחר...
בסופו של דבר נדב קושניר שלח פועלים עם שופל לנקות את המקום.

הטיפול היה אירוע חד-פעמי ומאז החול חוזר ומצטבר לו - עונה אחר עונה, קיץ, חורף, סתיו, אביב...
לומר את האמת:  הרמתי ידיים. עד ש"התאונה בהמתנה" קרתה לי לפני שבוע... בסיבוב מוכר  לי היטב, בפניה בה אני מקפידה ונזהרת - גלגלי האופניים שקעו בחול הרטוב, עפתי מהאופניים ונחתי על הכתף.

כעת אני יכולה להרים יד אחת בלבד.

הסכנה עדיין קיימת באותה הפינה ובאותו הסיבוב, ולכל אורך השביל המוביל ממרכז הצעיר ועד לבית אקשטיין. סביר להניח שיש מקומות נוספים בקיבוץ.



נקווה שמעז ייצא מתוק ומישהו מממלאי התפקידים הרבים בתחום הבניה והתכנון (יובל? נאווה?
יוסי? שאול?) יטפל בסכנות הקטנות שברחבי הקיבוץ, או יענה לפניות חברים – וכל זאת עוד לפני התאונה הבאה.

השלמות לסיפור הקמת הבריכה // אלישע שמרי

מאחורי כלי החפירה, עליו מסופר כי התקבל מהצבא הבריטי לצורך חפירת הבריכה, יש סיפור כיצד הגיע לידי החופרים המקומיים:
יוסף קרני, היה מ"פ בצבא הבריטי, ששירת במחנה 80 בפלוגת הנדסה. הוא היה גם בעל ציוד חקלאי, שטחים חקלאים ופרדסים בכפר יונה וגם בית אריזה באזור נתניה.
ב- 1946 כאשר עלה הרעיון  לחפירת הבריכה, היה קרני חייל במחנה 80. כאשר שמע שבעין שמר מתכוונים לחפור בריכה, התנדב לתרום את הטרקטור שהיה בבעלותו לצורך חפירת הבריכה.
נפגשתי איתו לראשונה במהלך מבצע סיני 1956 כאשר שנינו היינו מ"פים בגדוד הנדסה ולמדתי ממנו על המחווה. מאוחר יותר, נפגשנו שוב כאשר שירתנו ב- 1973 כמ"פ בגדוד הנדסה.
מיד לאחר מבצע סיני, לבקשת משה דיין, הקים בית אריזה על גבול  הרצועה שאמור היה לסייע לפלשתינאים באריזת התוצרת החקלאית שלהם. על שמו נקרא "מעבר קרני" המוכר לנו עד היום מהחדשות.                      


בדרך לגן העדן

כפי שכתבתי בעלון הקודם, "בדרך לגן העדן" מתכוון להיות מדור, שיספר על נקודות ברצף הזמן שהביאו אותנו עד היום דרך דברים שנכתבו בעלון. לאפשר לנו להביט בעצמנו במראת הדורות.
השבוע, מקבל השם שבחרתי למדור, משמעות מיוחדת ואף מצמררת.

ביום ה', 26.11.81  עסקו כותרות העיתונים היומיים בנושאים, שחלקם עדיין רלוונטיים:

שם טוב לבגין: "אנחנו לא פוצצנו בית בגלל זריקת אבן – אתה צריך להתבייש"; ירידות שערים חדות בשוק המניות.

ידיעות אחרונות: הייג: "הכרחי ששמיר יבוא מיד לוושינגטון" שר החוץ ממריא היום; מלך מרוקו התפרץ בזעם על עראפת – ופיזר את הפיסגה; שיבושים באספקת תוצרת חקלאית.

 החשמל מתייקר ב- 10.2 אחוז.

בערבו של אותו יום, יצאו בדרכם הביתה מינה וישי עם שני בניהם הקטנים – עמוס ואסף. בדרך אספו את חנה וניומקה בן אשר, שהביאו לבנם שלמה ולכלתם הטרייה רחל את מתנות החתונה שהתקיימה בעין שמר שבוע קודם לכן. 

העובר על כותרות העיתונים של יום שישי, 27.11.11 עדיין לא מוצא בהם ביטוי לטרגדיה.
עולם כמנהגו נוהג.
רק "הארץ", בידיעה קטנה החבויה בין שאר הכותרות והידיעות, הספיק לדווח בעמודו הראשון, רגע לפני סגירת גיליון סוף-השבוע, את הידיעה הבאה:
"שני תינוקות נהרגו אמש בתאונה"
מאת סופר הארץ לעניינים פלילים
שני תינוקות נהרגו אמש בתאונת דרכים שאירעה בכביש השרון סמוך לצומת רופין.
התאונה אירעה בין משאית סמיטריילר ומכונית מסחרית מסוג טרנזיט שהתנגשו זו בזו. בעת התאונה היו בטרנזיט התינוקות, שני גברים ושתי נשים. נמסר כי סכנה נשקפת לחיים שני הגברים ואשה אחת.
ואילו השנייה נמצאת בחדר ניתוח.  ברגע מסירת הידיעה אחר חצות, עדיין טיפלה המשטרה בתאונה ולא ניתן לקבל פרטים נוספים על נסיבות התאונה".

ממש בתאריך זה לפני 30 שנה אירעה התאונה שזעזעה את קהילת עין שמר ואת המדינה כולה.
הזעזוע בא לביטוי בעלון, בדבר המזכירות והמערכת.  וכן, בקטעים מתוך ההספד, שכתבה  רבקה גורפיין-אוכמני,  חברתם הטובה של חנה וניומקה,– הנוגעים ומרגשים עד היום.

חזרתי גם אל עידית רונן (אחותו של ישי) ואל מינה, שאיבדה את משפחתה ואל ילדיהם של חנה וניומקה – דוד, בת-עמי ושלמה.
ביקשתי שישתפו אותנו, מהמקום הפרטי והמשפחתי – על מה שעבר ומה שנשאר ולעולם לא ימחק.
נירה כהן

מאמר מערכת / דבר המזכירות (עלון 4.12.81)

בראש מורכן אל מול הכאב הנורא מכל.
המילים נשמעות חלולות כאילו באות מעולם אחר – לא שייך.
האסון הפרטי אשר פגע בהורים, בבנים, באחים ובקרובי המשפחה,
משתרג ונארג בתחושת האבל הנורא אשר ירד על הקיבוץ כמשפחה גדולה.

מה נאמר לדינה ודוד, למינה, לעידית ובני המשפחה?
מה נאמר לדוד, בת עמי, שלמה, לקרובים ולידידים?
המילים  מרחפות באוויר.
השתיקה אומרת הכל.

חנה וניומקה מאבני היסוד השקטות והיציבות.
ישי בננו ובניו הרכים עמוס ואסף – לא יהלכו יותר בשבילי קיבוצנו.          
בחטף, הרף עין של גורל עיוור – גורל משותף
עד מוות. עד מוות.

אלוהים מרחם על ילדי הגן,                                      
פחות מזה על ילדי בית הספר.    
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאיר לבדם שותתי דם ...

וכאן במקום הזה
אפילו על עוללים לא ריחמת!!!                             


רבקה גורפיין-אוכמני:
חמשת הארונות האלה המוטלים בלב, חמשת הארונות האלה המוטלים מול העיניים, נוטלים את שרידי ההיגיון מהעולם המטורף הזה. בעוד זמן קצר יוטמנו הארונות באדמתנו, הקולטת בנאמנות את שעבדו אותה ואת שהיו תקוותה. אבל אלה המוטלים בלבותינו ילוו רבים מאיתנו עד סוף ימינו בשתיקתם הזועקת.

אינני מנחמת, לא את ההורים השכולים, לא את המשפחות המיותמות, כי אין נחמה ואין  סליחה על חיים שקופחו, תוך רשלנות של מישהו בערב של שלום, בשיבה ממסע של אהבה, ובדרך לבית שהוקם בעמל ישרים.

נמשיך לתהות ונמשיך לעשות. בדמייך חיי – כך צווינו – ולא מתים יהללו יה', כך  נאמר לנו. אך גם אם נאמר לנו כי למתים יאה דומייה, וגם אם אנו  יודעים עמוק, כי אין למילים היכולת להכיל את משא רגשותינו – רצינו לומר לכם כמה לבנו מלא אהבה וצער, כמה מר לנו בלעדיכם.
הגוף בחר לחיות
שיחה עם מינה

בבוקר יום שישי 27.11.1981 התעוררו חברי עין שמר לאחד מאותם ימים, שאדם תמיד יזכור איפה היה ומה עשה כאשר שמע את הידיעה.
בשעות בהן הלמה, כמו בוקס בבטן, הידיעה על התאונה,  משאירה את כולנו ללא אוויר לנשימה – שכבה מינה, ניצולה יחידה מבין נוסעי הטרנזיט, מחוברת למכונת הנשמה וללא סיכוי רב לחיות.

זה קרה בערב יום חמישי 26.11.81. השבוע, 30 שנה אחרי, נסעתי לפגוש את מינה. לא כדי לסחוט את שק הדמעות, אלא בעיקר כדי לנסות להבין את סוד החיים עם אובדן כל כך גדול, שגם למי שאינו קשור - קשה להכילו.

מינה מודה "האמת היא שגם לי אין תשובה ברורה. היו רגעים בהם שאלתי את עצמי בשביל מה אני  טורחת לחיות. אבל קורה דבר בלתי צפוי: במצב של פציעה קשה כפי שנפצעתי, הגוף נאבק על כל נשימה. הבחירה לחיות הייתה לקבל עליי את ההחלטה של הגוף. כשאת במאבק  אימים על כל טיפת אוויר, זו כבר לא שאלה של מותרות או החלטה – זה דחף קיומי. היו כאבי תופת, כי באותם ימים התנהלו בבתי החולים עם איזו "אידיאולוגיה", שלא להקל על הגוף עם משככי כאבים – שמא יתמכר...  כבר באותם ימים ורגעים נדרשתי לפתח גישה של איך לשרוד את הכאב הבא, את הדקה הבאה. ליותר מזה לא היה אופק". 
בספרה, מספרת מינה, איך רגע לפני שיצאו לדרך התעקשה אמה לצלמם: "כדי שתהיה לנו תמונה  של כולכם. וזו התמונה היחידה של ארבעתנו ביחד". 

כחצי שנה שכבה מינה בבית החולים אוספת בכפית את טיפות האוויר והחיים שהיא נושמת.
אל גודל המכה היא נחשפת בהדרגה. בספר שכתבה "כשכל החרציות פורחות" היא מתארת את המפגש עם דינה ויצמן ועם עידית ומשה רונן, משפחתו של ישי, ועם בני משפחתה שלה כשהם מסתירים את כאב אובדנם תחת מסכה סטרילית שנדרשו לעטות על פניהם. היא זוכרת חברים שמגיעים לבקר, כובשים בכי חנוק. את כרמלה ארליכמן, רכזת הבריאות, שעטפה אותה באהבה.
את מנו אלון, שהיה מזכיר ועזר ככל יכולתו. את תופרות המתפרה שהכינו לה כותונת תיקתקים מיוחדת שתעטוף את הגבסים הרבים בכל גופה ואת אנשי הנגרייה שהכינו לוח קריאה וכתיבה מיוחד למיטתה.

בעזרת הלוח ויד ימין, האבר היחיד בכל גופה שנותר מתפקד, היא מתקשרת עם הסביבה.
היא חוזרת למקום שהייתה מחוברת אליו – באמצעות מילים כתובות ומדוברות. "מילים נותנות משמעות לדברים ובאמצעותן ניתן גם לשנות את המשמעות. כל אירוע ניתן לראות בצורות שונות: מצד אחד – אני קורבן, אבל בחרתי לא לחיות את חיי כקורבן. בצד הכאב ותחושת החסר והגעגוע הקיימים בי כל הזמן אני משתדלת לחיות טוב וזה כולל הנאה מאוכל טוב, יציאה אל הטבע, נסיעה לחו"ל למקומות שחלמתי. אפילו חזרתי לרכוב על אופניים... מאז עזבתי את עין שמר לפני              24 שנים – לא רכבתי וזו הזדמנות לגלות שעדיין יש כאן טבע ופרדסים מסביב לכל הבטון העירוני".
* * *
במהלך השנים שלאחר התאונה, מינה פוגשת את החיים החדשים שזימן לה הגורל. ידידים חדשים בקיבוץ עומדים לצידה  - חלקם הופכים לחברים לחיים, נוגעים בחייה עד היום. "נפלתי מחוץ לזמן, כהגדרתו הנפלאה של דוד גרוסמן, והחזרה לסביבה שהמשיכה בחייה לא הייתה פשוטה".

מאז ועד היום, אחת השאלות המטרידות אותה במפגשיה עם אנשים חדשים היא למי לספר, כמה לספר ומתי לספר. "להציג את עצמך כ'אלמנה מינוס שניים' –  מטיל צל גדול, שאני צריכה להתמודד איתו במצבים שונים ובמקומות שונים. חשוב לי שיידעו מי אני, אבל לפעמים אני מעדיפה להצניע את הסיפור".

אחד הקטעים הנוגעים ללב בספרה של מינה מתאר את התקופה הראשונה בקיבוץ: "השעה הנוראה מכל הייתה ארבע אחר הצהריים, שעה בה זרם ילדים היה פורץ מכל בתי הילדים ששכנו לא הרחק מביתי, בדרכם לבתי הוריהם. הגדולים יותר התגודדו בקבוצות בחבורות צוהלות ומרעישות, והפעוטים, פסעו בליווי אמהותיהם. התינוקות מקבוצת הגיל של אסף כבר גדלו והתפתחו והחלו לשבת ולעמוד, ולהביט בהם מחייכים ומלהגים בעגלותיהם – היה קשה מנשוא".

אחד הכיוונים המפתיעים בהם מצאה מינה עניין היה הבודהיזם "לא, לא בגלל האפשרות לגלגול נשמות – בעיקר בגלל ראיית החיים כארעיים. רעיון הזמניות, הטבוע חזק בראיית העולם והחיים הבודהיסטית, היכולת לקבל את החיים של ילדיי, שהיו כאן וחלפו, כחלק מזרימת החיים  עזר לי בהתמודדות. היותם – היווה משהו והייתה סיבה לחייהם.
אני מאמינה שהכל חולף בעולמנו – ודווקא לכן יש חשיבות רבה לרגע הנוכחי. המשמעות היא במה שאנחנו נותנים עכשיו להיותנו. הכל ארעי והכל חולף – החשוב הוא הרגע הזה. ובתרגול של מדיטציה  ניתן לחוש זאת ביתר שאת".

6 שנים לאחר התאונה, עזבה מינה את הקיבוץ ויצאה לחיים אחרים. היא למדה תחילה עבודה סוציאלית, סיימה תואר שני והמשיכה ללימודי פסיכותרפיה. שנים חיה בלב תל אביב.
האם היציאה מ"החממה הקיבוצית" הטיבה איתה? "הבנתי שלחיות לבד עדיף במקום אחר וגדול – ממקום של בחירה להרחיב את החיים לעוד התנסויות".
לפני מספר שנים החליטה שמספיק לה להעביר את זמנה בחיפוש חנייה ועברה להתגורר בעיר הולדתה הרצלייה. בדירה יפה ומטופחת.
את הקפה של הבוקר היא שותה בסלון כשפניה אל חלון גדול.  מולה עציצי הפטוניה הפורחת בורוד חוגג אופטימיות, ומימינה – תמונות יקיריה החיים בזיכרונות, וגם אלה החיים איתה וממלאים את עולמה. "יש לי קשר מיוחד עם האחיינים  שלי שירה, עמית  ונגה שמאוד אוהבים לבוא הנה. הקשר הקרוב איתם ממלא את לבי".

על המוסיקה נאלצה לוותר בגלל המגבלה ביד שמאל, שלמרות שהיא מפגינה חופש פעולה מרשים – נשארה מוגבלת. עם הניסיון באה גם ההשלמה לגבי שאיפות וחלומות "בגלל ההתמודדות ההרואית בהתחלה, חשבתי אז שהשמים הם הגבול והכל אפשרי ... היום אני כבר  מפוכחת, מודעת למגבלות ויותר שלמה איתן".
* * *
כפי שקורה לא פעם, הסביבה שואבת כוח מאלה שנפגעו הכי קשה. במכתב שכתבה השבוע מירי אדליסט היא מספרת, בין השאר, למינה  "נזכרתי ברגעים מהתהליך שעברת. זה עזר לי, ולרבים בסביבתך, לאסוף את עצמנו ולהמשיך הלאה... מרגישה שזכות גדולה להיות שם בסביבתך ולראות שאפשר לקום".

עיסוקה היום הוא בפסיכותרפיה כשהיא מחלקת את זמנה בין עבודה  בקליניקה עם  אנשי צבא קבע ועם אנשים פרטיים שפונים לטיפול, ובטיפול בבני נוער והדרכת מטפלים העובדים עימם בפנימיות.

וכן, חשוב לה שיזכרו: "שיזכרו את ילדיי ואת ישי. שזכרם ירשם. לאזכרות שאנו עורכים כל שנה חשוב לי שיגיעו אלה המרגישים קירבה אם כי ברור לי שעם הזמן גם הזיכרונות נחלשים וחלקם מתפוגג."

במהלך שיחתנו, מינה חזרה והדגישה מספר פעמים, את התמיכה לה זכתה בשנים בהן חיה בעין שמר "זה היה מאוד מגונן ועוטף – למרות שהייתה גם בדידות. עדיף להיות בודד בסביבה כזאת ולעין שמר תמיד שמור אצלי מקום מיוחד. אני אוהבת את המקום ואת האנשים".

על חייה מאז ועד היום היא אומרת: "קיבלתי ארכה –  ואני משתדלת שיהיה לה טעם וערך".



"הם יחיו כל עוד זכרם חי בנו" 
                                   עידית רונן                       

אבא של מינה היה הראשון להתקשר "שמענו שהייתה תאונה. תבדקו אם זה לא הם".
עמדנו מול ביתם דופקים על הדלת וצועקים בשמם. הם לא ענו – והלב כבר ניבא רעות.
רצנו אל שער הקיבוץ, לשאול אם נראה טרנזיט נכנס?
הביטו אלינו במבט חוקר "מי אתם?"
כשהצגנו את עצמנו כמשפחה – המבטים הפכו לשתיקה.

מנו אלון, שהיה המזכיר, יצא כבר לבית החולים לזהות אותם. משה נסע לבית חולים  עם שומר לילה ושם  נודע לו והם ידעו אותי.  יחד החלטנו לתת להורים עוד לילה אחד של קצת שקט. רק בבוקר סיפרנו להם.
לי –  גם כדור שינה לא עזר לעצום עין. רק טשטש קצת. 

בחודשים הראשונים שאחרי, זכינו לחיבוק חם של הקהילה. אחד הדברים הזכורים לי בחדות הן אחיות המרפאה, שדלתן הייתה פתוחה בפני כל רגע, כל שעה ולכל עניין.
זיכרון נוסף קשור לתקופת ההחלמה של מינה בבית החולים. כשהחלה קצת להתאושש, ניגשתי בשעת ערב לאסתר'קה סיטנר, אחראית הסנדלרייה, בבקשה להכין עבור מינה נעל עם סוליה מיוחדת שתתאים לצרכיה. הנחתי שהעניין ייקח מספר ימים. למחרת בבוקר בעודי מתארגנת לצאת לבית החולים, ניגשה אלי אסתר'קה עם הנעל מוכנה עבור מינה ... איך אפשר לשכוח מחווה כזאת?

אני עצמי שוחררתי מעבודה כדי לשבת ליד מינה ולעזור במידת האפשר מדי יום בבית החולים. בשעות אחה"צ היו מגיעים חברים או חברות להחליף אותי ואני הייתי מתפנה להורים ולילדים.
היו לי אז שני ילדים קטנים – שחר (8) יזהר (5), שעברו תקופת אבל משל עצמם ולקח להם הרבה זמן להתאושש.
ההורים חוו ועיבדו את האובדן בדרכם שלהם. אמא, שהייתה פולניה כידוע, לא דיברה הרבה.
אבא, שכבר היה חולה, התאבל דרך אמא: כאשר היא הייתה בוכה – גם הוא היה בוכה.
בתקופה הראשונה נשאבתי לטיפול בבני המשפחה – ולא ממש היה לי זמן לעצמי. אחרי מספר שנים, חלמתי לילה אחד חלום, שבו אנחנו, שתי המשפחות יוצאים לפיקניק. ואני לא מבינה למה הם נפרדו? הרי שוררת ביניהם אהבה יפה כל כך. כנראה שזה היה החלום שסימן לי שהגיע הזמן להשלים עם מותם.

קטע מרגש נוסף, היה כאשר מינה ואני נסענו לארכיון הטלוויזיה בירושלים לנסות לאתר כתבה ממלחמת יום הכיפורים בה נראה ומדבר ישי עם צוות הטנק שלו, שמאוחר יותר כולם נהרגו או נפצעו.
למזלנו החיפוש לא ארך זמן רב כפי שחששנו. הכתבה החלה לרוץ, ולפתע נשמע קולו ישי, אותו זיהיתי מיד, ואחר כך גם נראה בעצמו. באותן שניות, בהן חזר על המסך, בדמותו ובקולו חשבתי לעצמי שעם השנים שכחתי אפילו את קולו.

אני מרגישה ששימור הזיכרון שלהם חשוב, כי הם יחיו כל עוד זכרם חי בנו.
היום, כששואלים אותי האם אני בת יחידה, תמיד אומר שהיה לי אח והוא איננו. כי אם לא אומר ואספר – כאילו הוא לא היה.

אמא, בערוב ימיה "התברכה" בשכחה. אני רוצה להאמין שזה הקל עליה. באחד הביקורים שלי אצלה "התלוננה" שישי לא הגיע אליה לבקר, למרות שהיא מאוד מחכה לו ומתגעגעת אליו.
הבטחתי לה, שכאשר יוכל הוא בודאי יגיע לבקרה.

אומרים שהזמן מרפא ועוזר. אני למדתי, שעם הזמן ההגדרות משתנות. אם בהתחלה הייתי אומרת לעצמי לא להתרגז ולהתייחס לדברים בפרופורציה, בחלוף השנים חזרתי ל"נורמאליות": חזרתי להתרגז על דברים שהרגיזו אותי, לקטר ולבקר.
כשזה קרה, ראיתי בזה בהחלט חזרה לשגרה .

רק דבר אחד לא השתנה: בכל שנה, בהתקרב מועד האזכרה, אלו ימים קשים לי.      
                                                                                                                              עידית רונן

מה הייתה אמא אומרת, מה היה אבא עושה
בניהם של חנה וניומקה בן אשר – דוד, בת עמי ושלמה – כותבים לעלון,
במלאות 30 שנה לתאונה

החודש, בנובמבר ,2011 ימלאו 30 שנה למותם הטרגי של הורינו חנה וניומקה בן אשר.
משך כל השנים אנו מקיימים בעקביות אזכרה להורים. אתנו מתכנסים – בני המשפחה עד דור רביעי, חברי קיבוץ שהיו קרובים להורינו ולנו, וחברים מכל הארץ. לפלא היא בעינינו ההתכנסות הזו.
בבית הקברות, כל שנה, אנחנו מספרים את סיפורם וסיפור המקום, כאשר רבים מהנוכחים מגוללים ברגש ובכבוד את המפגש האישי שהיה להם עם ההורים שלנו.
אין ספק שהתאונה המחרידה שפקדה אז, ב –  1981 את הקיבוץ, בה נהרגו גם בני משפחת גת, היתה מכה קשה מאוד לכולם.
כן, זה קרה לפני 30 שנה.
במשך 30 שנה חלפו עברו אירועים רבים ששטפו את חיינו.
בשנים הללו בגרנו גם אנחנו, שיבה וקמטים ונכדים ואהבות ושגרה. מי בכלל יכול לומר מה היה אחרי 20 שנה או לפני שנתיים...

אולם אנחנו כן יכולים להצביע על הרגע אשר לפניו היינו משפחה שלמה ואחריו לא היינו יותר משפחה שלמה.
כל אחד מאיתנו נושא לפרטיו, עד כדי דקויות בלתי נשכחות,  את המקום והמצב בו הוא קיבל את הידיעה הנוראה.
כל אחד מעכל אחרת ומעבד אחרת. דומה הדבר לאבדן נורא, שפוקד אנשים רבים שחיים איתנו.

ההורים שלנו היו בשבילנו בית של חום ואהבה, ואוזן קשבת בשעת צרה. "הם היו אנשים פשוטים" כפי שנכתב בשיר "כי מותר לשגות לאנשים פשוטים."
אז איך ממשיכים הלאה? מה היתה אומרת אמא על הא ומה היה עושה אבא בנוגע לדא. האם קיבלנו מהם דברים של אופי? האם נצליח לשמר את המסגרת המשפחתית? האם הקיבוץ אותו החליטו להגשים לפני שנות דור יהיה עוד בית גם לנו וגם לילדינו ואולי גם לנכדינו?

ניחמו אותנו, שנחסכה מהם זקנה קשה ומכאיבה. אבל כמה קשה פתאום להתייתם.
עטפו אותנו וחיבקו אותנו, אך אנחנו ערגנו לסיפוריו מלאי הפאתוס של אבא עם כל הגוף וכל הנשמה, ולעוגת השמרים המיוחדת כל-כך של אמא, ולשיחות מהטלפון הציבורי על כל מה שקורה ועל מה שבין השורות, ולהרגשה שאתה תמיד רצוי ולמילה הטובה בלי חשבון.

ואחר-כך זרמו השנים וגם אנחנו כבר סבים וחלקנו אפילו עבר את גילם של ההורים כשנהרגו בתאונה. גם אנחנו נרגענו והתמתנו.
אנחנו מנסים לעקוב אחרי ההתפתחויות של  הזמן החדש – מחשבים אי-פונים ודומיהם, כמו שהם רק חלמו לעשות רישיון נהיגה. עם כל הקדמה והריצה בעקבות ההישגים, וגם הגדלת המשפחה עם הדאגות והשמחות, וההתמודדות החברתית של כל אחד – הם תמיד יושבים בנו פנימה.
שהרי אי-אפשר להיעלם פתאום, ובוודאי לא בשביל הנשארים. וכך, לפעמים, גם היום, הם מופיעים להם בתוך התחושות והמחשבות והחוויות שלנו.

30 שנה, וכאילו לא עברו 30 שנה.
אומרים: "יהי זכרם ברוך" ואנחנו זוכרים אותם, כי איננו יכולים ואיננו רוצים לשכוח את ההורים שלנו.
                                                                הבנים
                                                                דוד, בת-עמי ושלמה







הם היו אנשים פשוטים / בת עמי



הם היו אנשים פשוטים,
שהולכים יום-יום בשביל,
שמטים אוזן קשבת,
שותפים למערכת.
פשוט, אנשים פשוטים.

הם היו אנשים פשוטים.
לא ענקים
ולא סוללי-דרך,






לא מישרי-הרים
ולא הראשונים
לשאת את  הדגל
פשוט, אנשים פשוטים.

הם היו אנשים פשוטים,
ואולי זו הסיבה, שאהבנו אותם,
שהרגשנו יחד איתם.
וגם כששגו ויתרנו,
כי מותר לשגות,
 מותר לשגות לאנשים פשוטים.

                                     


הלוויה שאינה דומה לאף אחת אחרת // מנו אלון
האירוע הנורא אירע מספר חודשים לאחר כניסתי לתפקיד המזכיר. בשעה קרובה לחצות, נקראתי להגיע לשער הקיבוץ שם חיכו לי שני שוטרים ובפיהם הודעה על תאונת דרכים בה היה מעורב רכב שלנו. שני ילדים ושלושה מבוגרים נהרגו ואשה אחת פצועה קשה בלי שום פרטים נוספים. את אירועי הלילה ההוא לא אשכח, במיוחד טבוע בי הרגע של זיהוי גופות ההרוגים. את בשורת האיוב לדינה ודוד, כפי שסיפרה עידית, דחינו לשעות הבוקר. לאחר מכן כינסתי מספר חברי מזכירות והחלטנו על היערכות מיוחדת לקראת הלוויה המשותפת לחמשת הניספים.
מאז הבאתי למנוחת עולמים חברים רבים וביניהם הורי רות ויעקב, אך את העוצמה של הכאב והצער שהיו באירוע הזה אשא עימי עוד זמן רב.  


לחברים שלום,
בתאריכים: 6.12.11, 11.12.2011, 13.12.2011, 18.12.2011, נקיים, מטעם צוות הפנסיה, ימים מרוכזים של מפגשים אישיים בנושא הפנסיה משעות לפני הצהרים ובמהלך הערב.
הפגישות מיועדות לכל החברים עובדי פנים, עובדי חוץ ופנסיונרים.

להזכירכם, לפי החלטתנו בתקנון הפנסיה, כל מה שנצבר לחברים בתקופת הקיבוץ השיתופי שייך לקיבוץ, קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכו'. וכל מה שייצבר לחבר/ה מיום 1.1.2012 יהיה שייך לחבר/ה. לכל חבר/ה יתבצע חישוב של זכויותיו/חובותיו בקיבוץ השיתופי וירשם לפירעון עתידי.

הפגישות תתקיימנה בליווי של יועץ פנסיוני, סוכן ביטוח, מש"א, מנהל הקהילה וצוות פנסיה. בפגישה תפתח קרן פנסיה לחברים בגיל העבודה בעתודות הוותיקה או בקרן אחרת לפי הגדרת החבר. יבוצע החישוב של חובות/זכויות עבר וחתימה על "גילוי נאות", שאכן מסר החבר/ה את כל המידע שברשותו. לפנסיונרים תוגדר זכאותם וגם הם יתבקשו לחתום על "גילוי נאות".

לפגישה יש להביא:
1.     תעודת זהות + ספח.
2.     דוחות אחרונים, הנמצאים ברשותכם, מקופות פנסיה, גמל, קרנות השתלמות. מכל מקומות העבודה הקודמים, למי שהוא עובד חוץ או היה עובד חוץ.
3.     טופס 106, מי שלא הביא ב -2010.

אנחנו נדאג להביא את כל החומר שנמצא ברשותנו, לחברים/ות העובדים בקיבוץ, תלושי שכר פנימיים לביצוע החישוב הפנסיוני ודוחות מקופות הפנסיה.

הפגישות תתקיימנה על בסיס משפחתי. על התיאום והקשר עם החברים אחראיות נגה שורר וחיה חרודי.
המהלך כולו דורש מאמץ גדול מצד כל הגורמים הנוגעים בדבר פנימיים וחיצוניים וכמובן החברים. אנא, בואו בזמן ומוכנים. כך, שנוכל למצות את התהליך למען הביטחון הסוציאלי העתידי של כל אחד ואחת מאתנו.
                                                                                 בברכה,
                                                             צוות פנסיה, מש"א והנהלת קהילה.

אני רק שאלה - 5#


  שאלה: האם לאחר השינוי הקיבוץ ימשיך לתת מענק חתונות?    
תשובה: לפי החלטת צוות יישום, בשנת התקציב הקרובה הקיבוץ ימשיך לתת מענק חתונות, בהתאם למספר שנות הוותק (של ההורים, או של החתן/כלה אם הם חברי קיבוץ) במועד השינוי.
במילה אחת: כן.

שאלה: האם שלושת הזוגות שהתקבלו לאחרונה למועמדות יהיו במעמד אחר, בשלב השיוך, מזוגות שיתקבלו לאחר שיתקבל תקנון השיוך?
תשובה: כל עוד לא החלטנו אם ואיך לעשות שיוך דירות, לא ניתן לענות על השאלה. אחד הנושאים שיידונו בעתיד יהיה משמעותו של "היום הקובע" לגבי מי שהתקבלו אחריו למועמדות או לחברות.
בשלוש מלים: עדיין לא ידוע.

שאלה: איך תעבוד המזכירות הטכנית (משרד הדואר) לאחר השינוי? כמה שעות ביום יהיה המשרד פתוח לציבור? היכן נקנה את הבולים?
תשובה: לאחר השינוי המזכירות הטכנית תמשיך לעבוד במתכונת דומה להיום. בולים ניתן יהיה לקנות הן בחדר הדואר והן בכלבו.

שאלה: באחד העלונים האחרונים, פורסמה טבלה של משכורות ומיסוי. איפה נכנס  בחישובים הכלל שיחס המשכורות בקיבוץ לא יעלה על 1:2.5? לפי הטבלה נראה שהיחס הזה לא מתקיים.
תשובה: הטבלה הציגה שכר אישי  ואילו "כלל הפערים" התייחס להכנסה משפחתית (כלומר, ההשוואה היא בין זוג בעל הכנסה מינימאלית לזוג בעל ההכנסה הגבוהה ביותר בפועל) – בחישוב זה הפערים קטנים יותר. כמו כן, קבענו מראש שנתייחס למרבית החברים ולא לחריגים בודדים. עד כה אנחנו עומדים בהחלט בהחלטתנו.

   מפגשים מהסוג המקומי והאזורי
ביום שני הקרוב, 28.11.11, בשעה 20:30

יתקיים במועדון ערב
"איפה הכסף שלי?"

בערב יסבירו אנשי הנהלת חשבונות ומש"א כיצד לקרוא
את דפי התקציב החדשים,
יסבירו על הכנסה ומיסוי, ארנונה ואגרה, מחירים שישתנו אחרי ההפרטה ומושגים חדשים שייכנסו לחיינו

הזדמנות לשאול שאלות ולקבל טיפים
כל החברים מוזמנים!


מפגשי נשים במועצה האזורית
ביום ב' הקרוב 28/11/2011 בשעה 19:00 יתקיים מפגש פתיחה של "מועדון השעה ה – 25" – מועדון לנשים שרוצות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה J
זהו פורום ייחודי שמטרתו העיקרית לתרום להתפתחותך האישית ולסייע לך לחיות בשלום עם 24 שעות ביממה - באהבה ובקבלה, תוך התקדמות וצמיחה אישית בכל מעגלי חייך (עבודה, משפחה, קהילה ועוד).
המפגשים מתקיימים פעם בחודש ביום ב' בשעה 19:00. הסדרה כוללת 10 מפגשים בעלות של 400 ₪.
המפגש הראשון שיתקיים ב- 28/11/2011 הינו מפגש היכרות והתרשמות – כל אחת מוזמנת לבוא ללא התחייבות מראש!
הרשמה ניתן דרך מייל  ronis@menashe.co.il  או בטלפון: 052-4030997
אל תפספסי את ההזדמנות לקחת חלק בקורס איכותי בעלות מינימאלית!


בארטנס
עם פתיחת שנת הלימודים בארטנס ואחרי שפע גשמי הברכה שירדו עלינו
בשבת, 26.11, מ - 20:00
הקולטורה
כמידי שבת אחרונה של כל חודש, ערב רב תחומי: 
הופעות, תערוכה, מוסיקה, וידאו ארט, בר והמסיבה עם D.J עדי שאול.
כניסה: 30 ש"ח.