חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 17 (12) (5879) ד' סיון תשע"ב 25.5.12


 "חג שבועות תעשה לך"...

בשבת 26.5.12  בשעה 17:00
בפארק הרכבת
פינות יצירה לזרים וטנא
(בבקשה, הביאו סלסילות מהבית),
אפיית פיתות בטאבון,
קישוט קלנועיות וכיבוד חגיגי.

בשעה 18:00 –סיור בהאנגר
וחנוכת כביש הכניסה הדרומי.

בשעה 18:30 – טיול טרקטורים וקלנועיות
לכיוון החצר הישנה,
שם ייערך טקס הביכורים.

סלע ישב בצד, מביט דרך תלתלי השיבה, והרגיש ששום דבר לא הסתיים והמבחנים הגדולים עוד לפניהם. נכון שניצחו, אבל נשאר לו קצת טעם מר בפה וחזרו גם החמיצות הקטנה והלחץ בחזה. ראה את החברים שניצלו והיה יותר שלם עם מה שעשה אבל לא לגמרי ולא בדיוק.
והבין היטב שבן-גוריון יתקוף אותו ואת התנועה ויטען שבעטיו הוחמץ השלום. גם הרגיש שנכון לו מאבק קשה כמעט על הכול, ועל ההנהגה, עם גרינברג וכהנמן. מאבק שלא בטוח שנותרו לו כוחות בשבילו.
ולא בפעם הראשונה חשב בשביל מה היה צריך את כל זה, ואולי האופוזיציה בכלל צודקת ואפשר היה להביא איזה סוג של שלום. וגם שאולי יחזור בכל זאת לחרוש בשדה. וגם התגעגע למירה.
ועל כל המחזה הזה זורחת שמש סתווית. כי עכשיו כמעט הגיע הסתיו באמת וראש השנה עומד בפתח. השמים אפורים, מין אפור כחלחל כזה בצבע עשן, עם פסים דקים מאוד של ענני נוצה. וכיוון שהשעה כבר עשר בבוקר מתחילה הרוח הקבועה לנשב. הרוח מרימה קצת פיח פה ושם ומסלסלת עלעולים קטנים בשדות והשמש כבר פחות חמה.
ועוד מעט באמת יגיעו החגים.
       
שורות הסיום של הרומן "נקודה", לאחר הסרת המצור
והניצחון, כשמנהיג התנועה, סלע, בא לבקר בחצר.

הראיון עם אדם זרטל על הספר – בהמשך העלון.


עניין לציבור

אירוח חיילים בודדים
מבוקשות משפחות לאירוח חיילים בודדים המתגוררים אצלנו   
    בקיבוץ. משפחות המוכנות לפתוח את הלב והבית – מוזמנות
    לפנות אל דנה שחר


מחדר האוכל:
ארוחת חג שבועות תוגש ביום שישי 25.5.12
בשעות 18:15-20:00
   בשבת וביום א' – חדר האוכל סגור לרגל החג


לציבור הנהגים
בחג שני של פסח (13/4) חלה טעות טכנית בחישוב חלק מהנסיעות,  ומספר חברים חויבו על זמן הנסיעה. תזוכו על כך בתקציב
    הבא.
                                               עמכם הסליחה.  אדווה בראון- סדרנית רכב

מפגש על הספר "נקודה"
בשבת 9 ביוני, ב- 20:00 , יתקיים במועדון לחבר ערב לכבוד הספר "נקודה".
ישתתפו גם אנשים מבחוץ ויהיה דיון על הספר ומשמעותו.                אפשר להשיג ספרים אצל אדם במחיר 50 ₪ (ניתן לשלם דרך התקציב) ולקרוא לפני הערב הנ"ל. יש גם עותק בספריה

שיחת קיבוץ
ביום ב' 28/05/2012 בשעה 20:30 במועדון לחבר.


העלון הבא יצא ביום שישי 8.6.12
לכל אחד יש את האחת שלו ...

קיבוץ אחד ופינות רבות לו. חלקן נושאות זיכרונות ילדות, אחרות נושאות זיכרון של מקום עבודה ראשון או אהוב ויש את אלו שהרגלים והלב הולכים אליהן שוב ושוב והן מיוחדות תמיד.
הבחירות שעשו החברים (כהרגלי, הזמנתי גם בנים עוזבים ושלושה נענו) הן קולאז' מגוון של נקודות מבט, זיכרונות, נטיות לב ומראות,    שביחד יוצרות את תמונת המקום לדורותיו.
חג שבועות חגיגי ויום הולדת שמח לכולנו.


לימור גרוסמן
יש שני מקומות שאני אוהבת: שדרת הפיקוסים בכניסה לקיבוץ והשדה שמאחורי ביתי (השכונה האמריקאית)
השדרה מחזירה אותי תמיד למפגש הראשון שלי עם עין שמר שכבר אז היה בו משהו מרשים. השדרה מייצגת מבחינתי את ההפרדה בין הבחוץ והיומיום לקיבוץ. כמו פרוזדור מעבר .בכל פעם שאני נכנסת בשערי הקיבוץ מבחינתי הגעתי הביתה .משאירה מאחורי את כל הטרוף של היום ומתחילה להתחבר לרוגע.
השדה המדהים שיש מאחורי הבית שלנו, הנוף של השדה משתנה בהתאם לעונות השנה וגידולי השדה. ממש כמו לחיות בצימר.

אבנר ארבל
כל פינה שעושים בה תרבות או חגים – אני אוהב. כמו למשל חצר ראשונים.



אוריין גנדלמן
הפינה האהובה עלי איננה פינה. היא במרכז הקיבוץ. זהו הדשא ליד חדר אוכל.
הוא מחזיר אותי אל יום הנישואים של צפי ושלי לפני 12 שנים. איך מדשא גדול ודי רגיל, המשמש כמגרש כדור רגל בימי שישי בצהרים, פתאום הפך לאתר מואר, יפהפה וקסום, תפאורה מושלמת לאירוע שבשבילנו היה מאוד מרגש. עד היום, מדי פעם (וכפי שקורה לי עכשיו...) קורה לי שאני עוברת  לידו ונזכרת באותו ערב.
ענת ונדי מילשטיין
אצלנו במשפחה מתים על פינת המרעה של הסוסים, שנמצאת מאחורי התעשייה לצד הדרך היורדת מאתר הרכבת אל הלולים.
ארבעת הנכדים "העירוניסטים" שלנו, גיא ואסף (הבנים של ינאי וטלי), אנה ונעם (התאומים של מלי ומיקי) – כמו שהם מגיעים לקיבוץ מיד מבקשים טיול להאכיל את הסוסים.
הם משוגעים על הסוסים ואנחנו אוהבים העצים הרבים והאווירה הפסטורלית, הספסלים והשקט.
זה מעלה זיכרונות על הבוסתן שהיה כאן ובעיקר על פרדס ד' האגדי, שענת עבדה בו כאולפניסטית  בקטיף תפוזים.

גלי יגודה
אני אוהבת את הכביש הראשי בשעות החושך, כשיורדים ממגרש הספורט לכיוון מזרח, בצומת ליד המקלט.
בשעות האלה, העצים נפתחים בבת אחת והירח נגלה במלואו. השמיים תמיד משגעים ביופיים.
גדלתי בשכונת הרכבות כל חיי והמראה הזה תמיד עשה לי שמח בלב.
עכשיו אני חוזרת לגור שם ומאושרת גם מהפינה הזו.

עינת תומר
הפינה האהובה עליי היא החצר מאחורי ביתנו (הקוטג' הדרומי ליד המוסד ובית דורות) וזאת מפני שהיא מזכירה לי חורש טבעי (בעיקר בזכות האלון היפיפה). בפינה זו אנו נהנים להדליק מדורות ולארח חברים ומשפחה.

חיים דור (פלומן)
קיבלתי את הדף לכתיבה בעלון החגיגי ליום הולדת הקיבוץ וברצוני
להוסיף את המילים שלי לגבי המקום המיוחד שלי בעין שמר:
"המקום המיוחד עבורי בקיבוץ עין שמר היא שדרת עצי הפיקוס  הענקיים בכניסה לקיבוץ, הצל הנצחי, השקט שמשדרת השדרה,יופייה הרב והצנוע... זה עבורי המקום שאני אוהב במיוחד בעין שמר".
חג שמח לכל
_______
חיים דור, מקבוצת "דקלים" חי היום בדנמרק


איציק כהן
תמיד החזקתי מעצמי דור שני של "מחבקי עצים" וכמו שצפיתי בצעירותי, מה שקרה לאבי עם מטעי התפוחים קרה לי עם מטעי האבוקדו בשדה התעופה ובפרוזדור (מה שקראנו 73 ,69 וחלקות אהרון א,ב,ג).                                 מכאן אפשר להבין שרוב פינות הנוף שאהבתי כבר אינן קיימות או שינו את פניהן לבלי הכר.
אהבתי בעיקר פינות עם עצים "גדולים" כדוגמת האיקליפטוסים שעמדו בין שכונת הסוסים למוסד היכן שהיום השורה המזרחית של הדירוניות,  או שורת איקליפטוסים עצומים (או שמא נראו עצומים בגלל שהייתי ילד) שעמדו כמדומני בצד המזרחי של הדרך בין סככות הרפת הישנה לסככות הרפת החדשה.
מכל אלו אני נזכר היום בפינה ששרדה את השנים והדורות ולדעתי הייתה קיימת עוד לפני הקיבוץ,
אולי מפני שהיא לא בשטח מה שאנו מכנים "המחנה". כוונתי למצבור עצי אקציה שהתפתח מסביב לעץ אקציה עצום אחד בפינה הצפונית מערבית של חלקה 73 קצת מעל דרך הכורכר לשדה התעופה.
מומלץ מאד להורים שעדיין מטיילים עם ילדיהם ברגל מרחק 10-15 דקות הליכה מתונה מאד מהשער הדרומי של עין שמר, אפשר לפקנק או סתם לנוח בצל.
בהזדמנות זו אשמח לקבל אינפורמציה על הפינה לפני שנות ה-70 מישהו יודע?

שמעון בן פורת
הפינה האהובה עלי ביותר ללא ספק שרשרת פחי האשפה שפרוסים לכל אורך הכביש עד היציאה מהקבוץ.
כל יום, עם חזרתי מהעבודה, אני הולך לאורכם ומתרשם מיופיים ומהטיפול בהם.
אני מתרשם בעיקר מאלה שפתוחים ומאווררים לנו את האוויר, אני נפעם מאותם פחי מחזור שאותם אני פותח ומשפעת הזבובונים שעטים עלי באהבה ובחיבה. אני נפעם מהריח המלבב והרוח הנושבת בינות (מהמילה בין) לפחים, וברקע, ברקע אוי, ברקע השמש השוקעות בפאתי המערב, ופירות עצי הפיקוס נוקשים בעדינות על פחי ....
רגע, לא יודע איזה פחים. כבר התבלבלתי.
פינה נוספת, שוב אוי לפינה, זו הפינה של חניית עגלות החצר בואכה רחבת חדר האוכל.  אכן, עוד פינה מופלאה, שעכשיו אני מבין למה בנו רחבה נרחבת כזאת. כמו פסלים של זאוס הם ניצבים אצילים נשגבים מלכי הקבוץ. אוי כן שוב אוי איזה יופי איזה חן, רק דבר אחד חסר לי במראם... איזה דו"ח חניה.
אלו הפינות שעושות לי את זה.
שיהי חג נפלא!


נוגה שורר
כשקיבלתי את הבקשה מהעלון הדבר הראשון  שחשבתי עליו הייתה הפינה שבנינו לזיכרו של הדוד שלי -  רפי שפירא.
היא נמצאת באיזור בתי הילדים מאחורי הבית הורוד וליד המקלט.
כשרפי נפטר, יותם שלנו ובני כיתתו היו בשנת משימות בר מצווה. היה ברור, שאת הפרויקט בו הילדים נותנים משהו לקהילה, נקדיש לזיכרו של רפי.
לאחר מספר הצעות וקצת חיפוש נבחרה הפינה מאחורי הבית הוורוד. מה שקבע היו שני המאפיינים הבולטים באישיותו של רפי: החיבור המיוחד שהיה לו עם ילדים ואהבתו הגדולה לאוכל.
למי שלא מכיר (וכדאי שיכיר ...) זו פינה מאורגנת לפיקניקים, קומזיצים ומפגשים משפחתיים.
יש בה ספסלי ישיבה ושולחנות.
מקיר הבית הוורוד, משקיף תבליט של רועה כבשים, מעשה ידיה של אמנית בת המשפחה – וגם הוא מתחבר למה ומי שהיה רפי.
אני מרגישה, שהמיקום בלב הקיבוץ יש בו סמליות, כי הקיבוץ היה תמיד במרכז חייו של רפי.
הערבה הבוכייה, שהיא חלק מהפינה, מוסיפה אווירה מיוחדת  שיש בה פתיחת וסגירת מעגלים.

עדינה כפיר
הפינה האהובה עלי היא – ביתי. קירותיו מדברים אלי על עברינו המשותפים, לאהובי ולי, ועל ההווה. צבעיו מהווים ביטוי אישי של טעם ובחירה.

תמר/תמי רייכל
כשאני מגיעה לביקור, הפינה האהובה עלי היא האלון הגדול והדשא הירוק סביבו.
זאת פינה שהתרחשו בה דברים רבים בילדותנו. התכנסנו תחת ענפיו החזקים שנתנו המון ביטחון.
נפגשנו בצילו לשיחות קבוצה ("ערבה" ובמוסד "שדה"), קיימנו תחתיו פעולות תנועה של השומר הצעיר או סתם בילינו ושוחחנו לידו.
באלון הגדול גם קשורה אחת מחוויות הילדות שכולנו זוכרים: הצגת סיום חברת הילדים "שוכני האלון".
הבמה היתה ממש בין הענפים שסיפקו תפאורה מדהימה.
תשמרו עליו לעוד שנים רבות.
______
תמי רייכל (דיבוא) מקבוצת "ערבה" חיה היום בצרפת
דני רימון
הפינה שלי הוא הגישרון שמעל הוואדי וסביבתו. אני אוהב לעבור או לעמוד על הגישרון כשמתחתיו זורמים, ולפעמים שוצפים, מים רבים.
ברגעים שאני עומד מעל המים, אני נזכר במחזה "מראה מעל הגשר".
ועוד: במשך חלק גדול מעונות השנה, פורחים שם חצבים, בני חצב יקינטוני ועיריוני.
מדי פעם בחורף, אני רואה ילדים קטנים עם הורים או סבים, משיטים סירות נייר, העוברות מתחת לגשר ומפליגות לעבר האופק ...
ולסיום, כשעומדים במרכז הגישרון, אפשר לראות לכל רוחות השמיים את העולם כולו: מארובות חדרה ועד פסגת קציר, מצריחי כפר קרע ועד צריחי בקה.
אין עליו על הגשר שמעל לוואדי! 


נורית משיח
אני אוהבת את הגינה של גן יוסי, את פינת הפלמ"ח ואת מנהרת השיחים שליד הבריכה.
אם אני מנסה לחשוב למה אני אוהבת אותן, אז נדמה לי שבגלל ולמרות שהן במרכז הקיבוץ – הן  מוצנעות ויש בהן משהו מיסתורי.


מרגלית ניידס
ברור שהפינה האהובה עלי היא "גן יוסי". לא רק בגלל שהפינה היא לזכרו של בננו יוסי ניידס. עוד לפני כן תמיד חשבתי שבאיזור הבריכה מתאים שיהיה גן עם מתקני שעשועים לילדים. וכך, ברגע שהקיבוץ החליט להקים פינה לזכרו של יוסי, ביקשתי שיהיה זה באיזור הבריכה.
ואכן הוקמה פינה יפה והתרחב לבבנו מאוד כאשר ראינו ילדים והורים מבלים בפינה והיא שוקקת ומלאת חיים.
לצערי, למרות הטיפול של צוות הנוי, נעלמו שולחנות הפיקניק, המתקנים שבורים, ילדי "מבואות עירון" ובי"ס "גוונים", בדרכם מהכלבו, מתיישבים עם האוכל והסיגריות, השאריות לא מוצאות דרכן לפח. לא נעים ולא נקי.

למרות כל זה, אנחנו שמחים שיש גן על שם בננו שנקרא "גן יוסי" וילדים באים אליו בשמחה. מעריכים את צוות הנוי ואורי תומר שמשתדלים לתקן נזקים וליפות את הפינה.


יורם תומר
יש לי שתי פינות:
הראשונה היא בית האבן עם שתי הוושינגטוניות (הדקלים)       והשנייה  - הבוסתן של אורי אשכולי.
המשותף לשתי הבחירות שלי היא השורשיות.
בבית האבן והחומה – בולטת הבדידות באמצע השממה, הכיוון להמעיט בצמחייה כדי להבליט את שני עצי הדקל משני צידי השער.
ואילו הבוסתן  של אורי הוא האנטיתזה לתפיסה הקודמת, שבחצר צריך רק נוי.  כאן, כפי שאומר הפתגם, האיש "תחת גפנו ותאנתו" .

תרצה צפניה 
האלון הזקן שמרכז הקיבוץ – הוא הבחירה שלנו.
כשהיינו ילדים, וזה היה מזמן, זאת היתה הנקודה הירוקה בקיבוץ. בנינו עליו סוכות ושיחקנו בכל מיני משחקים ומלחמות.
בנוסף, זו היתה פינת הצל היחידה, ומקור השראה לסופרים, משוררים וצלמים. זכורה במיוחד תמונת "הסעודה האחרונה" שצולמה מתחת לאלון הגדול.
באופן יותר אישי, יש לי זיכרון מסוסתי הוותיקה "סנפטה",  שדיוויד בן אברהם בנה לה חצר מיוחדת כדי שלא תבוא במגע עם הסוסים האחרים שסבלו ממחלת "הסוס הדרום אפריקאי".

איה מלומן
אני בוחרת בחדר המוסיקה, לשעבר כיתת הלימוד של "צאלים". כשאני נכנסת לכיתת המוסיקה ד'היום עולה בי התחושה החמימה והאינטימית של קבוצת "צאלים". בכיתה זו למדנו עם תלמה אלעזר על כל המשתמע מלימוד בצורה שונה וייחודית של אותם זמנים, שהיתה כל כך שונה מהיום.
החדר הוא "שריד" אחרון ונושם של מבנים,  שכבר אינם קיימים, שנקראו ביחד "חברת הילדים"

אמיר תומר
הבחירה הייתה לי קשה מפני שאני אוהב פינות רבות כל-כך בקיבוצנו. יש פינה אחת יקרה ללבי מאוד וייחודית ומיוחדת בפני עצמה: בית-אלימלך. ואין צורך להסביר מדוע. אך החלטתי לבחור בפינה אחרת כפינה האהובה עליי עוד מילדותי והיא: "מנהרת ההרדוף", מצפון לבריכה.
פינה זו אהובה עליי כי היא מקום נסתר, פורח בוורוד, מוצל ובעיקר פשוט. ובכלל אני אוהב מאוד מנהרות... אגב אולי כדאי לשים שם ספסל, כך שניתן יהיה ליהנות זמן רב יותר מהיופי הזה ביתר נוחות.

תמי צמח
מחממת לי את הלב היא הגינה המיוחדת, שמטפחים סביב ביתם -  אסנת ואילן לוטן.
דבר ראשון שמושך את תשומת ליבי הוא קול  פכפוך המים של בריכת הדגים, ואחריו השילוב של השמיים הכחולים והשמש הזורחת ומאירה את הפינה.  שלל צמחי הנוי בשילוב מנצח.
פינה שמושקעות בה אהבה ועבודה – עם הצלחה בצידן.


מנו אלון
הבחירה שלי היא "פינת שלושת הרימונים" בפינה הצפון-מערבית של הקיבוץ, שם גרו הורי, רות ויעקב אלון, בשנות ה-40 וה-50. (היום – שכונת שפירא בה מתגוררים בנים בעצמאות כלכלית).
ביליתי בה חלק נכבד משנות ילדותי.
אבי, יעקב, שהיה נוטע (עובד ענף המטעים ועצי פרי) נטע שלושה עצי רימון מהם נשארו היום שניים.
מפריים נהניתי מאוד בתקופה שפירות אחרים לא היו בשפע.


שלומית תומר
הפינה האהובה עלי היא מבט מבחוץ פנימה: בית האבן במבט מגן-השומרון.

ככה נראה הבית הראשון בתוך הנוף השומם שהיה סביבו. זוהי תמונת ילדותי, סמל הקיבוץ לבא בשעריו.
למרגלותיו שחקנו, כאן הייתה מרפאת השיניים, הנהלת חשבונות, המרפאה, חדרה של לאה סטרר עם צלילי הפסנתר שהתנגנו בו, וה"נוקטה" – מחסן הנשק הגלוי שלנו.
לכאן לקחתי את הכיתות שלי, כשלימדתי את "קיבוצנו" כדי להתרשם ולהחיות את תחושת הראשונות .
כן, ובחדרנו תלויה תמונת הבית שצילם אמיר מאותה זווית ראייה.


שלמה בורלס
אני הולך כל יום במסלול קבוע ויש בו הרבה פינות ביניהן כמה פינות ממש מוזנחות.  
בתוך הקיבוץ אני אוהב את הפיקוס הגדול המפותל בדשא שמול חדר האוכל. הוא מאוד מיוחד בעיני. אין שני לו. ובסוף אני תמיד אוהב לחזור אל הגינה שלי – שאותה אני הכי אוהב יש בה המון צבעים – לא רק ירוק.


רינה ברקת - חלום שהתגשם(בחלקו)
בילדותי, עמד לו ווֶעבל קטנטן בקצה הצפוני של הקיבוץ, בין שכונת שפירא והמוסד.  פעמים רבות הייתי הולכת לוועבל, מסתכלת בו וטווה את חלומותיי: פעם, כשאהיה גדולה, אגור בוועבל הזה. על קירותיו, סביב-סביב, יהיו מדפים עמוסי ספרים, מהרצפה ועד התקרה, וכשאגמור לקרוא את כולם – יתחלפו הספרים מאליהם.                                                                                                                    במשך שנים רבות טיפחתי את החלום הזה, ואף הרחבתי ושכללתי אותו.  לימים, התגשם חלק ממנו: עם גיוסנו לצבא קיבלנו חדרים, וגרנו בהם שניים-שלושה, על פי האפשרויות אז. אני השתוקקתי מאד לפינה משלי, לחדר שיהיה רק שלי, בלי שותפוֹת – תשוקה אופיינית מאד למי שגדלה כל חייה בחינוך המשותף וכמהה לטיפת פרטיות.  ואז נזכרתי בוועבל, שעדיין עמד על מקומו. שיני הזמן כירסמו בו מעט, העשבים התגבהו והעזובה סביבו היתה ניכרת. אבל אני לא ראיתי את כל אלה. פניתי וביקשתי לקבל את הוועבל למגורי, ובאופן מפתיע נענתה פנייתי בחיוב.    
הוועבל היה קטנטן, רצפתו מקשַת בטון אדמונית, ולאורך הקירות  בצבצו עשבי בר שחדרו פנימה. העברתי לשם את מיטתי, שולחן קטן וכסא, ארון-מדפים פתוח שעליו הונחו מעט הבגדים שהיו לי.  מחוץ לוועבל היה ברז מים ואבא שלי שמואל, החצרן, סידר לי מתחתיו כיור קטן וישן.מדפים עמוסי ספרים לא היו לאורך הקירות, כמו בחלומותיי,  למעט כמה ספרים פרטיים, רובם ספרי שירה ברוח התקופה, שהיו רכושי, וממילא לא היה לי אז זמן לקרוא .                                                                               כשהחבר שלי, יגאל, בא לחופשות-שבת מהצבא, היינו פותחים את המיטה המתקפלת הצבאית שהורי השאילו לי ומצמידים אותה למיטתי הצרה, אלא שבגלל אורכה לא יכלה הדלת להיסגר עד הסוף...
והייתי מאושרת מאד.

בתמונה זה לא הוועבל המקורי, אבל  כזה הוא היה.
______
רינה ברקת, בת עין שמר מקבוצת "זית". חברת מענית.
עידן יגודה
עץ האלון הגדול בשכונת שפירא מזכיר לי את ילדותי. את סבא יצחק וסבתא מאשה שגרו בשכנות. המשפחה נפגשה לארוחות שבת בצילו של העץ הענק ואנחנו הילדים טיפסנו ושיחקנו מחבואים.                                        כשהגעתי לחופשות מהצבא הייתי יורד מהאוטובוס מול המוסד ובמבט אחד רואה מרחוק את העץ. ידעתי שהגעתי הביתה. שם כבר חיכו לי הסבים עם כוס מיץ תפוזים, שוקולדים וחבוק חם של בית.
כשאני רואה את העץ היום הוא מעלה בי בעיקר געגוע לאנשים, לתקופה.
סבא תמיד אמר, שהעץ הזה הוא מיוחד ומסמל את העוצמה של הטבע.             יכול להיות שהוא גם מסמל אותנו כקיבוץ יש לנו שורש חזק וענפים רבים וחזקים שלמרות הסערות הרבות עומד איתן ובטוח בדרכו.

חנה דנון
הפינה האהובה עלי היא: עץ האלון הגדול בשכונת שפירא שמעלה בי את הזיכרונות היפים מהתקופות הראשונות שלנו כילדים ראשונים בקיבוץ.
ליד האלון שיחקנו הרבה, התאספנו, טיפסנו על העץ שהיה כבר גבוה וענפיו עבים ושם גם חווינו אהבות ראשונות ושם גם ראינו הצגות, חתונות ומופעים. והעץ הזה נשאר איתן וייזכר לעד בכל דורות הילדים בקיבוץ.

שרה אבל
המדרכה הקצרה והארוכה ביותר. בין המועדון  לפיקוס מול המחליקה ישנה מדרכה שבשוליה שיח שפרחיו הלבנים הקטנים  מפיצים ריח עז, המדרכה הזו יקרה לי מאוד.
היינו עוברים אותה בריצה כי פחדנו מהחושך. וככה, כל ערב לפני ההשכבה.
שם, היו הגחליליות היפות ביותר בימי הגשם, וכל המדרכה מכוסה באורות. ושם נודע לנו שאבינועם נולד.
תמיד אני נזכרת ביהודה גולן ז"ל כשאני עוברת בה ובליבי אני    
קוראת  לה "המדרכה של יהודה", כי שם הודיע לנו שהוא לא מפחד
מכלום! באמת! לא רץ על המדרכה הזו והראה לכולנו מהו אומץ לב...
בצמוד למדרכה - בית הביטחון  עם הגג השטוח ועליו מין מגדל שמירה. כשהיינו הולכות עם אמא, איה באופן קבוע היתה  עולה במדרגות ומטפסת עד  הגג ומשם למגדל, מתכופפת מהמגדל ועושה לנו שלום, אין צורך לתאר את הפניקה  ואם אני זוכרת טוב  מלכה (שזו אמא שלנו)  היתה  עולה להוריד אותה משם ולא תמיד מצליחה… יום הולדת שמח  לעין שמר

חסר
במלאות שנה למותו של חגי ארליכמן

לעיתים קרובות אני מדמה לראות אותו בעיני רוחי. הולך מהר, לבוש בגדים פשוטים, ניירות בידו והוא ממהר. זקוף, מלא חיות, צועד בוודאי למקום בו מישהו זקוק לעזרתו. אולי הוא הולך להתייעצות בנושאים מקומיים, אולי למלא את חובת העבודה , אולי בשירות עניינים משפחתיים ואולי סתם לטיול במרחבי המקום שלנו. תמיד בצעדים גדולים, מכוון מטרה למען משהו או מישהו. אני מתבונן  ומרגיש עד כמה הוא חסר לי בנוף המקומי.
חגי ארליכמן כשמו כן הוא. ישר כסרגל, מאמין ואוהב, אחד משלנו ההולך תמיד לפנינו. מהווה דוגמא אישית החפה מאינטרסים של כדאיות אישית.
לוחם ההולך בתלם שחרשו קודמיו והוא הוסיף לו תוספת ייחודית משלו
הנוף האנושי המקומי ההולך ולובש צורות חדשות חסר את אישיותו, דמות השורש העקבי. חגי היה לוחם צדק בלתי נלאה, איש עקרונות שהתקשה להתפשר ולוותר על הגשמתם המלאה בחיי היום יום. מותו בטרם עת הפר את האיזון הדק שבין פשרה רגישה המאפשרת חיים אנושיים תקינים לבין שמירה על קיומם ומימושם של הערכים ההומניסטיים הקיבוציים, הגלומים בהחלטות ובתקנונים עליהם החליט הקיבוץ ואותם ניסה לממש. כוונתי למתן אפשרות לגיטימית לחברי הקיבוץ  לביטוי אישי בתחומים שונים ומגוונים לצד מחויבות לקיבוץ ולצרכיו הייחודיים. חגי הלך מאתנו לפני שנה  ומקומו הייחודי לא התמלא על ידי אחרים. אני מתגעגע לאישיותו, ליושרו, ולנכונותו להיאבק על אמיתות חייו. חגי היה אדם, מאמין, לוחם וחסרונו בחצר הקיבוצית שלנו מורגש, עצוב וכואב.
                                                                                                         אבישי גרוסמן



                                                                      
30 לפטירתה של גניה סל ז"ל
        ביום רביעי, 30.5.12  נערוך אזכרה במלאות 30 לפטירתה של גניה
           בשעה 18.30 נעלה לבית העלמין לגילוי המצבה
           בשעה 19.00 תיערך אזכרה במועדון לחבר




ליגאל קצנלנבוגן

איש שירות נעים הליכות,
תמיד מסביר פנים בסבלנות לכל הלקוחות,
תודה על טיפולך המסור והנאמן
הלוואי ונמצא עוד כאלה כמותך
נותני שירות בלי חשבון
במאמץ וזמן
                                             חברים שנהנו ומעריכים



                           פותחים שבת
השבוע, קבלת שבת בסימן חג השבועות וחג הקבוץ, במרכזה נרים כוסית לכבודם של עלי אלון, אדם זרטל ואבישי גרוסמן לרגל צאת ספריהם החדשים לאור. השלושה יהיו הדוברים בערב זה.
רוב תודות לסיגל דקל על הדרשה היפה והמעשירה על פרשת "בחוקתי". אמרה שעיקרה של הפרשה הן הברכות בהן יזכה העם במידה וישמור את מצוות אלוהים, וכנגדן הקללות האיומות שיבואו על ראשו אם יבחר לעזוב את תורת השם. בתוך תאור השפע החקלאי נאמר: "ואכלתם יָשָן נושן; וְיָשָן מפני חדש תוציאו". משמע היבול יהיה כה רב שתאלצו להוציאו מהמחסנים על מנת לפנות מקום ליבול החדש, אך תמשיכו לאכול את הישן כל זמן שלא יהיה מקולקל. לאורך הדורות שינתה האִמְרָה "וישן מפני חדש תוציאו" את משמעותה המקורית, והפכה לאמירה המקבעת את עדיפות החדש, המעודכן, על פני מנהגי העבר. נדמה שבעולם הקפיטליסטי הצרכני של ימינו, שבו תוך זמן קצר מוּצָא הישן מפני החדש, אין צורך להסביר את משמעותו המחודשת של הפסוק העתיק. לטענתה של פרופ' אווה אילוז, הדעות והערכים המנחים את התנהגותנו מושפעים מצורת קיומנו הכלכלית וכך הרעיון של "ישן מפני חדש תוציאו" חודר לתחומים האינטימיים ביותר: כמו בחירת בני זוג, צריכת אמנות ותרבות, עמדות פוליטיות ועוד... כנגד תפיסת עולם זו קיבל פסוק מהגמרא: "חדש אָסוּר מן התורה" (שנאמר לגבי עניין ספציפי) משמעות גורפת של התנגדות לשינויים, לחוסר אמון במודרניות ובהתפתחות טכנולוגית. התורה היא נצחית ואין צורך לערוך בה חידושים. זה כנגד זה עומדים שני הפסוקים מן המקורות: "ישן מפני חדש תוציאו" ו"חדש אסור מן התורה" שאיבדו את משמעותם המקורית ומסמנים שני קצוות. ומתוך הניגוד והקיצוניות מסתמן שביל הזהב של דרך האמצע, אותה אנו מאמצים מדי שבוע בקבלת שבת שמקורותיה מבוססים במסורת הדורות, אך רעיונותיה חדשים ומתחדשים תמיד. סיגל סיימה בדברי ברל כצנלסון: "דור מְחַדֵש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המְחדש".
חן, חן לענת אלון, גיורא פיידמן ונגני החליליות על צליליהם היפים.                                           ענה


בלש היסטורי וחומות שמורות                                                           שיחה עם אדם זרטל על ספרו החדש


זה יקרה גם לכם כשתיקחו ביד את "נקודה", הרומן היפה שכתב אדם זרטל: ככל שתתקדמו בקריאה לא תפסיקו לחפש בין  שורותיו – אותנו. את עברנו. את מי שהיינו את מי שרצו המייסדים שנהייה. 

רומנים לא מעטים נכתבו בשנים האחרונות על הקיבוץ וזכו לתשומת לב רבה, גם בזכות היותם ספרות טובה. אליהם מצטרף בימים אלה הרומן החדש של אדם. זה ספר הטובל באהבה, סליחה וחמלה לדור שהשאיר מאחוריו עולם ישן ובא לבנות חברה, בית ומולדת חדשים ולרגע לא חדל להאמין בצדקת הדרך. 
חלקם מוזכרים בשמם ב"דבר המחבר" המקדים את העלילה, כעדים ומספרים: מייטק זרטל; משה מור;יצחק שמי; זאב שטיין; לוי אדיב; משה גרוסמן ודיוויד בן אברהם.

שמם של אותם חברים, מעלה תהייה  מיידית כמה שנים כתב אדם את הרומן? האם כבני ישראל במדבר - 40 שנה?
"לא, הוא לא נכתב 40 שנה. הרעיון נולד באפריקה כשהיינו שם בשליחות בסוף שנות ה-60. אבל אני יכול ללכת עוד אחורה, שכאיש צעיר הקריירה שייעדתי לעצמי הייתה כתיבה ספרותית. אני עוד זוכר, שמאפריקה כתבתי לאבא שלי, מייטק, וביקשתי שישלח צילומים של עלוני משק משנות ה- 30 ובהם עדות למאורעות אותן שנים והתקרית בה נהרגו דב ודוד. כשחזרתי נפגשתי עם חברים שהיו קשורים במאורעות ורשמתי את זיכרונותיהם שנמצאים בחלקם גם בספר".

או כמו שאמר ג'ון לנון "החיים זה מה שקורה לך כשאתה עושה תוכניות"?
מסיבות שונות פניתי לכלכלה וניהול משק – ולקחתי פסק זמן של 30 שנים מהכתיבה. את המעבר לארכיאולוגיה עשיתי ערב הפציעה ב- 73. בשנת 76' סמינריון בו השתתפתי החזיר את סיפור המאורעות של שנות ה- 30. אבל רק החל משנת 2003, כשיצאתי שלוש שנים רצופות לסרדיניה, הקדשתי חלק ניכר משהותי שם לכתיבת הרומן. גיליתי שהניתוק מהחיים כאן מאפשר לי לכתוב".

ברומנים, שזכו לתהודה ציבורית וספרותית, יש אהבה לדור המייסדים אבל גם ביקורת ואפילו שיפוטיות. קצת מפתיע, אבל דווקא אצלך זה לא קיים. אפשר להגיד שאפילו להפך ...
"אני לא חושב שספרות צריכה לשפוט. הסופר לא טוב יותר מאחרים. באופן אישי, אינני קורא הרבה ספרות עברית יפה כדי לא להיות מושפע. ניסיתי – ורוב הדברים לא לרוחי. אני מביע דעה – אבל לא שופט ולא קובע טוב או רע".

דרך מספר עלילות מקבילות ומשתלבות, טווה  אדם תמונה של תקופה שהתאפיינה בנחישות ואידיאלים אך גם בהרבה ספקות וחוסר וודאות. נושאים כמו אחריותה של מנהיגות מקומית ומנהיגות לאומית; מקומם של יוצרים, אמנים ואנשי רוח מול אנשי האדמה והמעשה; אהבה מעוורת על גווניה האישיים והלאומיים; עיצוב מבנה משפחתי וחברתי אחר;
>> 
מקום היחיד ומקום הרבים; אידיאל השיתופיות הקיבוצית מול ההון הפרטי של אנשי המושבה - כל אלה בספר.

ובכל זאת, איזה מכל העלילות בערה בך ואיתה יצאת לדרך כשהתחלת את הכתיבה?
"זאת שאלה מעניינת שלא חשבתי עליה ואני לא בטוח שהיום יש לי תשובה.
הסופר תורנטון ויילדר כתב ספר בשם "גשר סן לואי ריי" ובו הוא מתייחס לכך שאירועים אינם מנותקים זה מזה.  אירוע גורר אירוע כמו אבן הנזרקת למים ויוצרת גלים.
המלחמה דחפה למצור, שהפך להיות עיקר העלילה. בשלב מאוחר יותר זה דחף אותי לבדוק את התנהגות הישוב. סיפורי האהבה הופיעו אחד אחרי השני. דמויות הביטחוניסטים הובילו למערכת היחסים עם השכנים הערבים.
והאהבות היו בכלל בלתי מתוכננות ...
אני מוכן לתת לך וידוי: זהו, למעשה, הרומן הראשון המלא שכתבתי. גיליתי שמאוד קשה לכתוב רומן! הדמויות יוצאות לחיים משלהן ומכתיבות לי מה לעשות איתן וכל הזמן מתקיים דיאלוג עם הדמויות. אפשר להגיד שגיליתי על עצמי כמה דברים בדרך".

רוב הישובים מוזכרים בשמם המלא. רק "הנקודה", "המושבה" והכפר הערבי לא מקבלים שם או זיהוי ברור.
"בהתחלה קראתי לספר "קיץ 38. לילה". שם שאהבתי והיה, לטעמי, מאוד סקסי שלא דומה לשמות רומנים אחרים. אבל  מרגע שההוצאה (כנרת זמורה-ביתן) נכנסה לתמונה אמרו שבגלל האוטוביוגראפיה שלי, זה עלול להתפרש כספר עיוני והציעו לשנות.
במהלך טראסט מוחות הצעתי את השם "נקודה" והם קיבלו. "נקודה" כמסיימת משהו וקובעת – 'אנחנו כאן'. אני חושב שגם הציונות שמה נקודה, ומבחינה זו יש כאן עוד חיבור לנושאי הרומן".

למרות הניסיונות להתרחק מהזיהוי, ברור לך שחברי עין שמר שיקראו את הספר לא יפסיקו לרגע לנסות ולנחש מי זה מי. על עצמי אני מעידה שגם זיהיתי כמה דמויות מוכרות. יש לנו מה לחפש?
"לדעתי לא. יש רק שתי דמויות המבוססות על חברים שחיו כאן: מוטק הוא משה מור. ליבר הוא דוד צחור. יש גם אזכור עקיף של צבי ארד. אבל חברי עין שמר לא צריכים לחפש יותר מדי. בכל דמות יש הרבה דמויות".
* *
לפרנסיס בייקון מיוחסת האמרה  "הספק הוא בית ספר לאמת". אם הייתי צריכה לבחור גיבור חבוי בעלילה הייתי בוחרת בספק. כסופר, אדם כמעט ולא מותיר לגיבוריו רגע של נחת.
אני משתפת את אדם בהרגשתי זו והוא מגיב בנחרצות:
"לא קונה את מה שאת אומרת. נכון יש לך יתרון עלי, שראית מה שאני לא בהכרח רואה. ברמה המקומית לווינר, מנהיג "הנקודה", אין הרבה ספקות. גם כאשר מונחות לפניו גופות החברים שנפלו.
ברמה הארצית דמות המנהיג של סלע – לא מטילה ספק. הוא בא אל המנהיגות מבחירה ומרצון וכמו אצלי גם אצלו יש דבר אחד שאינו מוטל בספק: צדקת הדרך היסודית, שזהו מקומנו וזוהי ארצנו שלנו. וכן, גם הוא וגם אני לא מאוד מאמינים לערבים ...".

הכתיבה של אדם קולחת. הוא משייט בין קטעי פרוזה בעברית עשירה, חגיגית וגבוהה, ובין דיאלוגים אמינים ומרתקים, שמניעים את העלילה, נותנים לדמויות קול והופכים אותם בשר ודם. 
"הסגנון הוא מכוון. רציתי לתת ארומה של עברית ארכאית אבל לא במידה שתדחה את הקורא העכשווי.
>> 

הנ עוד ווידוי: הפחד הגדול שלי היה שהספר לא ידבר אל הדור הצעיר, אלה ממנו שעדיין מוכנים לקחת ספר ליד. לכן את הדיאלוגים בניתי באופן שימשוך את הקורא הזה וקרוב ככל האפשר לשפתו היום. 
לווידוי אפשר להוסיף עוד גילוי על עצמי: אני מאוד נהנה לכתוב דיאלוגים ואני חושב שאני גם לא רע בזה".

אחד הדיאלוגים הטעונים ביותר בספר מתנהל בין מנהיג התנועה סלע לבן גוריון:  
"אני אגיד לך מה דעתי, חבר סלע," המשיך בן גוריון "ואגיד לך אותה ישר בפנים, ובאכזריות. כי פה צריך להיות אכזרי. [...] אלה דברים שאומרים רק בין שני אנשים ואחרי זה שוכחים אותם לתמיד".
"אני שומע" סלע הצטמק עוד מילימטר לתוך עצמו.
"איך עושים את זה?" חזר בן גוריון "יוצרים מצב שהאנשים יהיו מוכנים לרדת מרצונם. [...] יוצרים מצב שבו אי אפשר יותר לחיות שם".
"ולא אומרים להם? לא משתפים אותם בהחלטה הכי חשובה?"
"בשום אופן לא" חתך בן גוריון "אם יעלה על דעתם שכך נוהגים המנהיגים שלהם – יתעקשו וימותו ולא ירדו. [...] זו הדינמיקה של ההמון."
"אבל זה הרי נורא. זו ציניות נוראה ואיומה." (ע' 295)

בדיאלוג הזה, שרק קטע הבאתי כאן, אתה יותר ממרמז, שמנהיגים לאורך הדורות, גם שלנו, לא חששו מקורבן אדם להשגת מטרות לאומיות. זה מתקשר לפציעה שלך במלחמת יום כיפור?
"אני לא בטוח שזה קשור לפציעה שלי.  אחרי הכל אני יודע שיש בינינו כאלה הרואים בה נס שאירע לי ...
נכונות הנהגת הישוב להקריב היתה גם עבורי גילוי. אפילו דמות מנהיג התנועה, סלע, מוכן לזה ובוודאי בן גוריון. אני באמת מאמין, שכל הנהגה חייבת להקריב קורבנות. זהו טיבה של הנהגה. גם אז וגם בימינו.
לכן אני נגד כל מיני עסקות שנעשות, שרק יביאו בעתיד לקורבנות נוספים. זה נוגד את העקרונות שלי: יש קורבן היחיד ויש קורבן הרבים. בספר, גם בן-גוריון וגם סלע, מוכנים להקריב כדי להיטיב עם הכלל".

כשאדם אומר את הדברים האלה, אני מתלבטת עם עצמי, האם לשתף אותו בסתירה המבלבלת אותי, חלק מדיון מתמשך בינינו, לגבי מותר היהודי על בני דתות אחרות. מתיאורי הקרבות והיחס לקורבנות ברורה עמדתו, כאילו יש זילות ערך חיי אדם בחברה הערבית לעומת החברה היהודית המוסרית יותר. בפי מנהיג התנועה, סלע, הוא שם, בין השאר, את המילים:   
"צריך להישען אך ורק על מה שצודק ומה שמוסרי. ולא רק עבורנו אלא, אני מעז לומר, אפילו עבור העם השני, האויב. אני יודע שאתם נדים בראשכם וחושבים בלבבכם שאין עם מי לדבר. זה נכון במידה רבה, אבל אין זה צריך לרפות את ידנו. איני מתבייש לומר שעלינו להיות המצפון גם שלהם. מה שהם אינם רוצים או יודעים, צריכים אנחנו לעשות אפילו בשבילם –". (ע' 144).

מה מייחד את מנהיגות הישוב היהודי?
"רציתי לנסות ולנתח את המנהיגות של הישוב היהודי בראשיתו. זו מנהיגות שונה מזו של
>> 
צ'רצ'יל או רוזוולט שאהבת העם לא העסיקה אותם בכלל.
סלע, מנהיג התנועה, חושב שלא מספיק להיות צודק, הוא גם רוצה שיאהבו אותו. זו מנהיגות שצמחה בפולין על רקע מיוחד במינו של תנועה חינוכית שוויונית ולכן היא אחרת ולא מסוגלת לעמוד בביקורת".

איך אתה מסביר שהאהבות שבספר הן ברובן אהבות אסורות, או אהבות חצי מוסתרות. יש הרגשה שהתא המשפחתי הוא לא האופציה המועדפת.
"לא קונה את זה. יש אהבה אחת אסורה, וגם היא רק מצד אחד. התא המשפחתי בחברה החדשה די בחיתוליו,  כולל הוויכוח אם ללדת ילדים או לא. זה חלק מהחיים והחברה החדשים שנמצאים בתהליך של עיצוב.
ויש גם דוגמאות לנישואין טובים כמו של בלה ונחמיה ...".

אני בקושי מתאפקת שלא לעשות כאן "ספוילר" אבל דווקא על הקשר הזה אתה לא חס ...
"נכון... כנראה שאהבות אסורות הן גם יותר מעניינות".

סוניה חושבת שהן מקנאות בה במקצת על לימודיה, ובעיקר על אהבתה. האהבה בין סוניה לדוד מפורסמת בין צעירי המושבה, דווקא בגלל חוסר ההתאמה לכאורה ביניהם. להתאהב בפועל, סוציאליסט וחבר קיבוץ, זה כמעט מעבר לתפיסתן של בנות המושבה. הנקודה במישור הריק ואנשיה היו, מבחינתן, רחוקים יותר מהירח. (ע' 170)
* *
לא רק תיאורי החומה, שער האבן, הדקלים, פרדס פרנק, המושבה והישובים השכנים, השקיעות האדומות מול בית האבן – כולם כל כך שלנו ומכאן. גם שמות חלק מהדמויות בספר שייכים לנוף ילדותנו ונעורינו: ליבר, שרה ב., זילברבלט, רודניק, רייכלמן, רגינקה, סוניה, נחמיה ועוד ועוד ועוד. כולם ברומן. 

אי אפשר בלי השאלה המתבקשת: עד כמה הקיבוץ, חבריו ונופיו הקונקרטיים ישבו לך במחשבה האחורית?
"הם ישבו שם כל הזמן. הם גיבורי ילדותי. זה עולם הדימויים שגדלנו איתו. הלשון ושימושי השפה, הדגם המשפחתי, הלבוש. הכל. אני אכן מודה שאהבתי את האנשים האלה – עם כל הביקורת.
יש אליהם התייחסות רגשית עמוקה. כיליד סוף 1936 לא הכרתי אותם בשנות העשרים והשלושים של חייהם. כשעמדתי על דעתי כנער, הם היו בארבעים ובחמישים שלהם, חלקם   לא כל כך בריאים וכבר לא במיטבם".

הרגשתי, גם בקטעי הפרוזה הגבוהה וגם בדיאלוגים, סוג של געגוע. למה אתה כל כך מתגעגע?
"נכון. תפסת אותי בנקודה חלשה. זו הייתה חברה שהיה הרבה יותר טוב לחיות בה. חברה של תמימי דרך. הם האמינו במשהו. אני זוכר את הריקודים, את המפגשים, את החגים – כל זה נעלם. איננו.
היו לזה גם קורבנות. אבל אנחנו, בני הפולנים, לא הרגשנו בזה. זכינו בנעורינו ובגרותנו הצעירה למה שאחרים לא זכו. הכול נמצא בספר בשלב העוברי.
היום יש את "אויבי האנושות", בעיני, המחשב והטלוויזיה.  במקום פגישה יש מפגש אלקטרוני מנוכר.
אני יודע, זו קינה של Old Timer. כסף, הצלחה, תפקיד בכיר – אלה דברים שהם הבל הבלים.                                                       
                                                             >>
במידה מסוימת אפשר היה לקרוא לספר "געגוע". הרבה פעמים חשבתי לעצמי, שהלוואי והייתי חי את החיים של הורי".

איזה ממזר, מתפעל עמנואלוב, מאזין לדברי סלע. [...] בן גוריון, שיסלחו לי ועם כל הכבוד, לא מגיע לקרסוליו. בן גוריון איש חזק ויודע להחליט. אבל אין בו הכישרון הזה, הראוי להערצה, שיש לסלע ולתנועת הקיבוצים שלהם. מין יכולת לכוון הכל למצפון ולמוסר, ולהפוך את עצמנו למלאכים ולצדיקים עושי הטוב ולהקטין בזה את מי שמסביב: אויב ואוהב. כי מול נביא המוסר והצדק אין משמעות לשום אדם אחר ולשום תנועה. (ע'  145)

אתה לא רק בן אוהב לדור ההוא, אתה גם אב גאה לרומן החדש. באיזו הרגשה שלחת את "הילד" לעולם?
"נפלאה! אני מקווה שזה רומן טוב וקריא. הכישרון הספרותי שאולי יש לי קצת התבזבז. אני מאוד אוהב לכתוב פרוזה ומבחינה זו ההפסקה הייתה ארוכה מדי (ספר סיפורים של אדם "טבלת הישימון" יצא בסוף שנות ה-60. נ.כ.).
אני חושב, שאם הייתי מספיק לכתוב חמישה-ששה רומנים טובים - עולם הספרות היה יוצא אולי נשכר. הרגשתי שנתתי ביטוי למאווי, לתשוקה עמוקה שנשאתי בתוכי הרבה זמן. ואם אזכה לבריאות טובה – אני מתכוון להמשיך".

בטח כבר עובד על הבא
"כן. חזרתי לספר שהתחלתי עוד באפריקה ונקרא "היער", על החברה האפריקנית בשנים הראשונות לאחר השחרור מהקולוניאליזם". 
* *
סופרים רבים כתבו את סיפורנו ויתכן שעוד יכתבו. או במילותיו של אדם: "אני חושב שעדיין צריך להיכתב הסיפור המלא של עין שמר. בחלקים מספרי אולי כבר ניתן למצוא רמזים. אבל הרומן איננו על עין שמר. הקיבוץ הוא רק הקליפה והמעטפת. במלים אחרות, ברומן החדש יש סיפור על העולם של אותה תקופה וגם על זה שלנו".

האנשים האלה שכאן, החלוצים, שגם וינר שלה (שלה?) בתוכם, מי הכריח אותם לבוא אל ארץ הבכא הזו? [...] איזה דחף, לכל השדים והרוחות שלח אותם דווקא הנה?  הרי מיליונים של צעירים, יהודים ולא יהודים, יפים ומוכשרים לא פחות מאלה שכאן, לומדים ברגע זה באוניברסיטאות וקונים השכלה ומקצוע. מחזרים אחרי הנערות ולהפך, עוברים בחינות ומקבלים תארים. רובם מתלבשים היטב ויש להם כמה חליפות בגדים וחסכונות בבנק.
[...] נוסעים לחופשות קיץ בחוף הים ובחורף לובשים פרוות ונוסעים במזחלות. אף אחד מהם אינו במצור ולא מאיימים על ילדיו שישחטו אותם. מה דחף אותם הנה?
    ע' 249 – הרהורי ורה, "מלכת התיאטרון"
* *
לסיום, מילה אישית: אינני מתיימרת לדעה מקצועית כי אינני מבקרת ספרות. לטעמי האישי ספרו של אדם זרטל, הוא נקודת חן אמיתית. שי ראוי במלאות 85 שנים לעין שמר.  
ה

דו"ח הנהלת קהילה - 7.5.12

1.  הצעה לגבי ארוחות בוקר בחדר האוכל
מרתה הציגה נתונים עדכניים לגבי ארוחת הבוקר: מספר האוכלים הולך וקטן ועומד כיום על פחות משלושים ליום (23 ביום הדיון), מתוכם כמה עובדי חדר האוכל. במצב זה אין כיסוי לעלויות הארוחה, והגירעון עומד על 150 ₪ ליום (כ-45,000 ₪ לשנה). צוות חשיבה שכלל את מרתה, צפי, עידן, משה רונן, אוריין גנדלמן, גלי יגודה, רקפת ויוסי בדק ופסל חלופות כגון העברת ארוחת הבוקר למקום חלופי או מכירת סנדויצ'ים. הצוות התייחס לכך שסגירת ארוחת הבוקר תוביל להתייעלות בכ"א ותקטין עלויות, ומצד שני תחייב חלק מעובדי השדה וענפי השירות למצוא פתרון לארוחת בוקר. כמו כן בחן הצוות את שאלת החברים הפנסיונרים.
הוחלט: לקבל את המלצות הצוות, כלהלן:
א.    לעדכן את מחירי האוכל בארוחת הבוקר, כך שלא יהיה הפסד.
ב.     במידה ומספר האוכלים ירד מתחת ל-18, לסגור את ארוחת הבוקר.

2.  בקשה למועמדות – מורן בן דור. מוזמנים: מורן ועידו בן דור
מורן הציגה את עצמה ועידן ויוסי השלימו מידע: מורן, ילידת חיפה בעלת תואר ראשון בשפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזה"ת , תעודת הוראה בהיסטוריה ותעודה בעריכה לשונית. עבדה בשנים האחרונות במסגרות הוראה חלקיות שונות. עובדת כיום כמורה בהוסטל "בראשית" אשר ממוקם במתחם "שער מנשה".
מורן הגיעה לעין שמר בשנת 2007 לאחר שנישאה לעידו בן דור, שהתקבל באותה שנה לחברות. לזוג שתי בנות: שני בת שלוש, וליאור, בת 7 חודשים. מורן רואה את עין שמר כבית, מרגישה שייכות, והחליטה להצטרף כחברת קיבוץ. היא מרוצה ממערכת החינוך שבה נמצאת בנותיה ומתנדבת בעשייה תרבותית.
התפרנסות - המשפחה מתפרנסת יפה. מורן עובדת חצי משרה והיא מקבלת גם קצבת נכות, ועידו חשמלאי ראשי במפעל הגומי.
מורן ועידו מודעים לשינויים שעומדים לחול בשיטת הקליטה בעין שמר, ויחולו גם על מורן.  הם חתמו על בקשת מועמדות, שמבהירה נושאים אלה.
הוחלט:
א)    כניסתה של מורן למועמדות עולה בקנה אחד עם החלטות הקיבוץ על הימנעות ממעמד תושבות וקליטה של בני זוג למעמד משותף של חברות.
ב)     הנהלת קהילה אינה יכולה להמליץ על קבלתה של מורן, כל עוד לא התקבל תקנון הקליטה החדש.

3.      הדס זרטל – בקשה להארכת מועמדות
הדס סיימה בינואר את שנת המועמדות שלה, ומבקשת להאריך את המועמדות בשנה נוספת. חתמה על בקשה בנוסח המקובל, המבהיר כי היא מודעת לשינויים שיחולו בשיטת הקליטה ויחולו גם עליה.
הנהלת הקהילה מקבלת את בקשתה של הדס, ומברכת אותה על ההחלטה השקולה.

4.      שונות
לאחרונה חברים מושכים סכומים גדולים מתוך תקציבם, ייתכן כי זה מעיד על דאגה לגורל הכסף השמור בקיבוץ. יוסי התייחס: המוציא את כספו היום לכל מיני בנקים יוצא בהפסד, כי ההצעה של בנק מזרחי לעין שמר טובה בהרבה מכניסה פרטנית לבנק אחר, בזכות כוח הגודל.

רשם: יוסי בוריס
שאילתות ותשובתות

שאילתא לעודי דגאי // אוריין גנדלמן
לפני שבוע קיבלנו לתאים מקבץ של דוחות מישיבת ההנהלה הכלכלית. המקבץ מתחיל בישיבה שהתקיימה ב- 4.12.11 ומסתיים בישיבה שהתקיימה בסוף אפריל 2012.
לדעתי, בלתי תקין לקבל דיווחים מישיבות שנערכו לפני כמעט חצי שנה. וחלק מהנמסר כבר אינו אקטואלי או רלוונטי (כמו החלפת מנכ"ל מיניפלסט...) 
האם לא נכון יותר שהדיווחים יגיעו בסמוך לישיבות, כפי שנוהגת הנהלת הקהילה?


תשובתא:
לאוריין שלום ותודה על השאילתא.  

לעצם העניין:
א.     ישיבות מועצת המנהלים הינן ישיבות שאינן פתוחות לציבור. סיכומי מועצות המנהלים אינם חומר להפצה והדיונים שם עוסקים מן הסתם בנושאים כלכליים רגישים ואנו נזהרים מאוד שמיידע מהם לא ידלוף אל מחוץ לקיבוץ מחשש שיגיעו לידיים שאינן דורשות טובתנו.

ב.      יחד עם זאת אנו מוציאים מיידע לחברים על הדיונים בשיהוי מה מתוך כוונה ליידע את החברים מחד ומאידך להבטיח כי אם ידלוף מידע כזה הוא לא יהיה בזמן אמת.

ג.       הדוגמא שנתת , החלפת מנכ"ל מיניפלסט , הינה דוגמא מצוינת לנזקים גדולים שהיו שעלולים להיגרם לקיבוץ, למפעל ולאנשים, אם החלטה כזו הייתה מפורסמת באופן מידי.
                                                                        מקווה שעניתי על השאלה. עודי




שאילתא // נורית משיח
האם גם אצלנו יש חישוב שונה של  חיוב חשמל בין שעות העומס לשעות האחרות?

תשובתא // משה רונן ונוגה זינגר
חיוב חשמל לחברים נסמך על שני פרמטרים:
1.     קריאת המונים של החברים (צריכת החשמל של המשפחה)
2.     תעריף חיובי החשמל לחברים הוא עפ"י המחיר הממוצע לקילוואט שעה שהקיבוץ משלם.
נכון להיום הוקמה חברת עין שמר רשת חשמל.
אנו מקווים כי בעוד חצי שנה לערך יחויבו חברי הקיבוץ בגין צריכת חשמל עפ"י תעריפי רשות החשמל כנהוג במדינה.
מהנעשה בצוות הקליטה והשיוך

מאז נבחר אילן מאייר להנחות את תהליכי השיוך והצמיחה, הוא עסק באבחון ומיפוי העמדות, הרצונות והצרכים בעין שמר, דרך מפגשים עם ממלאי תפקידים וחברי קיבוץ נוספים, כמו גם עם צוותי העבודה שנבחרו על ידי הקיבוץ. תוך כדי עבודה התברר כי צוות השיוך וצוות הקליטה פעלו בנפרד, כל אחד בכיוון שונה ובאינטנסיביות שונה. כמו כן עלו מספר שאלות ומחלוקות לגבי נתונים ועמדות, הן לגבי הבטחת זכויות החברים הוותיקים והן לגבי קליטת בנים. לאחרונה קיים צוות ההיגוי הרחב מספר פגישות מעמיקות, וגיבש דרך פעולה להמשך, שעיקרה התקדמות מקבילה בכמה מסלולי עבודה:
1.     הכנת תקנון קליטה – בנושא זה קיימות הסכמות רחבות שמתבססות על מה שהוחלט כבר בחוברת השינוי, ולכן ניתן בזמן קצר יחסית להכין תקנון מפורט, שעיקריו: קליטה לחברות מלאה, מימון בניית בית באזור החדש ("מול הוואדי"), כולל עלות תשתיות וחתימה על חוזה פנימי מול הקיבוץ שיגדיר את הזכויות על הבית ("שיוך חוזי").

2.     שיוך דירות – תחום זה מורכב יותר, ומחייב איסוף מידע הן לגבי הזכויות השונות העומדות לחברים (פנסיה, פיקדונות, דיור, נכסים וכן הלאה), והן לגבי המקורות שאמורים להבטיח את מימוש הזכויות הללו. נושא השיוך כולל גם היבטים טכניים כגון שדרוג תשתיות ב"אזור הישן" וחלוקת הקיבוץ ל"מגרשים" ("פרצלציית צל"). לאחר שנשלים את איסוף הנתונים נוכל לגבש אלטרנטיבות לנושא השיוך, וכמו כן נוכל לטפל בקליטה ל"אזור הישן".

3.     שיתוף הציבור – במקביל לעבודת הצוות בכוונתנו לקיים מפגשים פתוחים ללימוד נושא השיוך והקליטה, על מנת להביא את החברים למכנה משותף ברמת הידע וההבנה של  מושגי יסוד, אלטרנטיבות קיימות, בעיות ופתרונות, סיפורי קיבוצים וכדומה.
שבת שלום וחג שמח! רקפת



עדכונים מצוות חג הקיבוץ
אירועי 85 לעין שמר יוצאים לדרך והצוות פועל בשיא המרץ

המופע המרכזי מתחיל לרקום עור וגידים. פרסום אינטראקטיבי כבר זורם בפייסבוק. החברים מוזמנים להיכנס ולהגיב באתר הרשמי של המופע "85 לעין שמר".

האירועים המתוכננים:
ביום ה'  7.6.12 ערב פתיחת הבריכה המחודשת בשעות  17:00-20:00
27.7.12 המופע המרכזי   
8.9.12 יום הילד בסגנון של פעם 
יש עוד כמה הפתעות בקנה נפרסם בהמשך...
שיהיה לכולנו חג שמח
צוות חג הקיבוץ (ערן, ישראל,אמיגוס,אוריין ולימור)

ממש"א
דרוש נציג/ה ציבור לצוות יישום
משימתו העיקרית של הצוות היא ליישם ולהטמיע את תוכנית השינוי בהתנהלות השוטפת של הקיבוץ.
סמכויות הצוות:
·        דיון בבעיות או שאלות שיעלו במהלך יישום התוכנית
·        מתן מענה לפניות הציבור
·        סמכויות הכרעה ופרשנות בנושאים שנויים במחלוקת לגבי החלטות השינוי
·        ייזום והובלת תיקונים ושיפורים בחוברת השינוי, בעזרת המוסדות הנבחרים של הקיבוץ.
נדרש:
·        חבר/ה עם יכולת בקבלת החלטות
·        זמינות לישיבות בשעות העבודה
·        קומוניקטיביות
לפנות לעידן עד סוף חודש מאי 2012
_____________

למפעל הגומי דרושים


           1.  עובדי יצור למחלקות השונות
     דרישות התפקיד
·        יכולת טכנית
·        נכונות לעבודה במשמרות שעות נוספות ושבתות,




      2 . עובדת ייצור בקרת איכות מוצר
  דרישות התפקיד
·        דיוק וסדר
·        נכונות לעבודת משמרות בוקר וערב.
·        העבודה במפעל הגומי מוכרת כעבודה מועדפת לחיילים משוחררים.

פרטים נוספים נא לפנות לאייל תומר,טלפון:052-3761152
_____________


בנושא דודי שמש // יואל גרוסברג
-  לאט וביסודיות ועם לא מעט לבטים מתקדם מבצע התקנת הדודים.

-  כל הדודים הישנים הם רכוש עין שמר וישמשו אחרי שיפוץ בבתי הילדים, מוסדות
   ודירות שיחייבו התקנת דודי חשמל. כלומר: אין לעשות בהם שימוש ללא תיאום.
   הודים המיותרים יאספו עם הזמן יועברו ליעדם או לאיכסון לצורך חלפים כד'.

- דוד הקיטור ממשיך, בינתיים, לתפקד ולספק מים חמים לשכ' שפירא, קיטור     
   למטבח   ולמכבסה.

    זה הכביש צדיקים וצדיקות יבואו בו
ויכנסו בשער לגן העדן שלנו.

כביש הכניסה הדרומי – כמעט והושלם.
הטיילת על התאורה – בהתהוות.
בחג יגזרו סרט ונאמר שהחיינו  ...