חפש בעלונים קודמים

עלון 22 (12) (5884) טז' תמוז תשע"ב 6.7.12


בעקבות הרוח
שיחה עם זמיר גולן לקראת ערב השירה
"ואולי בשדה"
בדרך לגיוס בעצי פרי או חזרה משדות הבצל הניצחיים?
הצלחנו לזהות: עומדים: אברהם ז'ורנה ואסתרקה סיטנר
יושבים מימין לשמאל: שלמה לוי, זלמן צמח; משה מור, אבא שטיין, שבתאי אבל, פסיה צמח, קלמן סיטנר, מנחם מגן, (שתי נשים שלא זיהינו), חנטקה בן פורת (עם היד על הפנים), הלה פינמסר.




כשזמיר גולן מספר לי איך נולד הרעיון לערב שירים  לרגל חג ה- 85, אי אפשר לברוח מהשורה ההיא בשיר ההוא: לפעמים חלומות מתגשמים.
"זה אולי ישמע כמו קלישאה, אבל מה לעשות, כמו הרבה רעיונות – זה התחיל בחלום".

זה רגיל אצלך שערבי שירה מתחילים בחלום?
"נראה לי שכל הדברים הגדולים בחיים
מתחילים מחלום כלשהו... גם הקיבוץ התחיל מחלום.  בכל מקרה, זאת  לא הפעם הראשונה שזה קורה לי... לפני כמה שנים הפקנו ערב שירי שנת 1967, שהוקדש למהפכה המוזיקלית של שנות ה 60, עם שירים של הביטלס ג'ימי הנדריקס, הדלתות, החלונות הגבוהים. גם זה היה ערב שהתחיל בחלום שהתעוררתי ממנו באמצע הלילה כשלנגד עיני מתנוססות הספרות 1-9-6-7. מכיוון שזה לא אמר לי כלום, נכנסתי מיד לאינטרנט כדי לברר
מה מיוחד בשנה זו. תוך זמן קצר הבנתי שמדובר בשנה מיוחדת ביותר. אבל וודאי שלא מדובר בשיטת עבודה קבועה אצלי".

לשיחה איתי זמיר מגיע קצת צרוד ו"שפוך". בערב הקודם הופיע עם ההרכב המוסיקאלי שלו "הדור האחרון" במועדון "הברבי"      בתל אביב. "זה לא אירוע כל כך חריג, אנחנו מופיעים ב"ברבי" לעיתים די תכופות. ולמעשה - בכל רחבי הארץ".

מה אתם מבצעים? 
"הדור האחרון" היא להקה שהוקמה ב 2009 ועד כה הוציאה שלושה אלבומים. האחרון שבהם "הנה זה מתחיל" יצא ממש לפני כמה חודשים. אנחנו מנגנים בעיקר רוק ישראלי, עם שירים מקוריים  העוסקים במגוון רחב של נושאים . אחד השירים שלנו, "השמיים יפתחו" כבר מושמע תקופה ארוכה ברדיו, ולאחרונה אף נלקח ע"י חברת הביטוח "מגדל" לצורך פרסומת חדשה שכבר רצה בכל ערוצי התקשורת (עם זוג שקופץ צניחה חופשית.) מי שרוצה לדעת יותר מוזמן לחפש אותנו ביו-טיוב ופייס-בוק".

איך רפטואר כזה מגיע לערב קיץ קיבוצי וחגיגי?
"גם כאן זה התחיל מחלום מעניין מאוד שבו ראיתי ערב שלם לפרטי פרטים, דיאלוגים, מוזיקה, דמויות, מעברים. את הרוב שכחתי לצערי. אבל זה היה כבר לפני 6 שנים בערך. כך שזה רעיון שמלווה אותי מזה תקופה ארוכה – לעשות מחזמר או אופרת רוק שעוסקת בחיי הקיבוץ ובתולדות עין שמר.
כל שנה אמרתי: השנה אני עושה את זה, אבל זה לא הסתדר מסיבות שונות".

ומה קרה השנה?
"אמיר תומר סיפר לי על הכוונה לעשות משהו לציון ה- 85 לקיבוץ. הרגשתי שזאת הזדמנות להוציא לפועל את הרעיון, שדוגר אצלי כבר כמה שנים".

איזה ערב זה יהיה?
"הכוונה  לנסות לשרטט מעין ביוגראפיה רגשית ומוסיקאלית של חיי הקיבוץ. דרך השירים לשרטט מסלול חיים של קהילה או קבוצת אנשים שניסו, ועדיין מנסים, לחיות ביחד.
דבר הוביל לדבר ורעיון לרעיון, ואמרתי לעצמי שאעשה ניסיון: אקח תמונות היסטוריות מוכרות לכל בן/בת עין שמר – וסביבן נבנה את הליין-אפ של השירים.
נחלק את זה לתקופות ותת נושאים כמו: ילדות, תרבות, עבודה – והשירים יהיו חלקם מקוריים וחלקם שירים מוכרים וידועים".

כאיש צוות המוזיאון – נראה שאתה לוקח את העבודה הביתה
"ה"חצר" היא מקום שוקק סיפורים. כמדריך במוזיאון אני מוקף במייסדים ובתמונות שעל הקיר.  אני לא רק רואה אותם כל יום, אלא בהדרכה אני מוצא את עצמי מספר את סיפורם, שאותו באמת רציתי לבטא. לכן  החלטתי לשלב בערב שירים מקוריים שלא יהיו לגמרי מוכרים לאוזן. נכון, יש בזה סיכון כי קהל מתחבר למה שהוא מכיר" 

תתגברו על זה בזמן הקצר שנותר עד הערב בעוד שלושה שבועות? 
"בשביל זה גייסתי את פלאי הרשת ואת יותם חרודי. באולפן  שלו הקלטנו כמה סקיצות ראשוניות  ואנחנו עומדים להעלות את זה לפייס בוק וגם נפיץ דרך המייל של הקיבוץ "מרה- ליסט" ויש לי אפילו רעיון להפתיע את החברים בהזדמנות כלשהי. צפו להפתעות".

חשבתם על דרכים נוספות לקרב את החברים לערב?
”מכיוון שלא הכל סגור, נשמח לקבל הצעות, הערות והארות לשיפור ולתיקון. אני מנצל את ההזדמנות וקורא לחברים להתקשר אלי לתגובות". 

שיבולת בשדה
הציבור המקומי כבר נחשף בעבר לעבודה של זמיר וההרכב המוסיקאלי שלו, גם בערבים המיוחדים שהעלה וגם בהזדמנויות אחרות. מכיוון שלא תמיד קל לעכל שירים חדשים בשמיעה ראשונה, עולה דאגה קטנה לגבי רשימת השירים בערב ואופיו. 
הדאגה נשענת, בין השאר, על בחירת השם לערב: "אולי בשדה" שלא מעלה את האסוציאציה המיידית המתבקשת משם של ערב.

הציבור משתוקק להבין את השם המיוחד של הערב.
" 'אולי בשדה' לקוח משיר של חמי רודנר "איפה הרוח"  בביצוע "איפה הילד" מתוך האלבום הראשון שלהם "זמן סוכר" שיצא בשנות ה-90. חלק מהשירים באלבום נכתבו כשעוד היה בגבעת ברנר. 
הפזמון  של השיר הוא: 'איפה הרוח/ אולי בשפת הים/איפה הרוח/ אולי בשדה'.
אני מאוד אוהב את השיר, כי הוא משקף משהו אוטנטי בחוויית הצעירים בקיבוץ של אותן שנים. מין תחושה,  שלמרות המרחבים הפתוחים של הקיבוץ, היה מחנק וחוסר מוצא.  הייתה בו צעקה או חיפוש אחרי משהו שהיה חסר להם כצעירים. הצעקה הזאת נגעה לליבי כי הרגשתי כאילו יש כאן משהו שיוצא מחוויית הקיבוץ והיחד.
בכלל, השאלה "איפה הרוח" היא שאלה שתהדהד בערב עצמו. היה לי נכון לבחור בשם שהוא שאלה ולא קביעה חד משמעית.
ממליץ לחפש את השיר ביו טיוב. אנחנו גם מכינים ביצוע מיוחד לערב".

זו הפעם הראשונה שאתה מעלה ערב "קיבוצי" כזה?
"עשינו בעבר ערב קצת דומה שנקרא "ואולי" עם ניר אלון, שבו הפגשנו בין צמדים של שירים קיבוציים ישנים וחדשים. המופע הנוכחי יהיה מעין המשך והרחבה של אותו ערב".

מה בכל זאת יהיה מוכר לנו?
יהיו שירים קלאסיים המהווים חלק בלתי נפרד מן ההוויה הקיבוצית, כמו "ואולי", שיבולת בשדה, שכב בני, שדות שבעמק, לצד שירים מודרניים יותר ושירים מקוריים שנכתבו במיוחד למופע. "יהיה ביצוע חדש ל"דקלים ושער אבן" שכתב אדם זרטל בביצוע מפתיע ביותר. שירו של עלי אלון "תהילים על הדשא" הולחן ויבוצע. ליאור גולן כתב והלחין שיר מיוחד לערב – ויבצע אותו.
תמונת הריקודים סביב הגרמופון זכתה גם היא לשיר חדש. יהיה שיר שמספר על חוויית הגיוסים בכותנה  ומתאר את האושר של "אחרי" כשעולים על העגלה בחזרה הביתה ... נכתב שיר מחווה לחוויית הסרטים והקולנוע המקומי, שיר המוקדש למועדון "הצדפה" המיתולוגי ועוד הפתעות.
למי שרוצה יש כאן לינק ראשון לשיר שכבר העלינו לרשת:

זרוק כמה שמות של מבצעים
"לפני שאני מתחיל צריך להבהיר, שחלקם עדיין לא יודעים על השתתפותם ... אבל אין כמו העלון הפופולארי שלנו לבשר להם על כך.
אני מתכנן על אמיתי ששון ומרק צ'אנסקי, בר דנון שתגיע במיוחד לרגל הערב מתל אביב, משפחת חננאל תיוצג ע"י שקד ואלון ואולי גם חיים, אביעד שפירא ונועם גבע, שירה גלעד, ליאור גולן, מקהלת אוריין בניצוחה של חמוטל גלעד, ובטח יהיו עוד. זאת רשימה לא שלמה שתעבור עוד שינויים".   

מי בצוות ההפקה? 
שני מרצ'בסקי  - מפיקה
יותם חרודי - מפיק מוסיקאלי.  הנגנים רובם לא מעין שמר. 
אמיר תומר  - תחקירן ויועץ להיסטוריה ותמונות. 
דור מרקם  - עריכת קטעי וידיאו.  עתר גבע  - עיצוב חזותי של שטח המופע.
אמיתי ששון - אחראי דף פייסבוק ויחסי ציבור.

מתי תהיו מוכנים לשחרר "סינגל" ראשון לציבור הצמא?
"מקווה שכבר בשבוע הבא נוכל לשחרר משהו ראשון. אבל בלי נדר.
בשבועות הקרובים נוציא מידע בכלי התקשורות המקומיים. ובכלל – נעשה כל



מאמץ לחשוף את הציבור לחומר שאנחנו עובדים עליו".
זוהי הכתובת של דף הפייסבוק של הערב, אבל גם למי שאין פייסבוק תהיה אפשרות לשמוע את השירים  שישלחו במייל.

איפה כל היופי הזה יתרחש?
"בדשא הגדול מול חדר האוכל ביום שישי 27.7.12. אנחנו מתכננים לבנות מעין אמפיתיאטרון מחבילות חציר…
אבל רגע. אני מרגיש שאנחנו תיכף מסיימים ומאוד חשוב לי להדגיש שאין לי יומרה ליצור רצף מחייב של שירים, אלא אוסף מיקרי ואסוציאטיבי של תמונות, מצבים, תחושות, מהוויית החיים והמרקם של חיינו כאן.  
אני ממש לא מתחייב שכל תקופה וכל סגנון יבואו לידי ביטוי במהלך הערב אלא אוסף של שירים שהם בגדר רסיסים של זיכרון ורגש".

*  *  *


אז למי שיש רעיון ורוצה להעבירו לזמיר – עדיין לא מאוחר. פייסבוק או אי-מייל.

העורכת רוצה לנצל את הבמה הצנועה שניתנה לה ולבקש: אל תהיו רק רציניים וכבדים. תזכרו שמותר לחייך ולשמוח בשירים.               ושיהיה בהצלחה.



עניין לציבור
מזל טוב
לעמרי שם-טוב ושני לרגל נישואיהם
ברכות חמות
לסמדר, אלברט, עינב שם-טוב ולכל המשפחה






סיום הרשמה לחולצות ה- 85
ביום ה' 12.7.12  תורד ההרשמה לחולצות חג ה-85 מהלוח בחדר האוכל. חברים שעדיין לא הזמינו ומעוניינים – אנא הזדרזו והירשמו.




במרפאה התקבלה המלצה של לקוחות מרוצים:
בבאקה אל-גארבייה פועלת חנות אופטיקה בבעלות מסעוד, אופטיקאי עם ניסיון רב.
החנות מציעה מבחר גדול של משקפי ראיה, משקפיי שמש מהמותגים המובילים ועוד.
המחירים סבירים והשרות אדיב. המיקום: ברחוב הראשי של באקה.
טלפון המכון: 04-6381753 ; סלולרי: 054-4443690  .
נסו וספרו לנו אם כדאי.                                                                                                        מרים




קוסמטיקה – עדה שפירא
אני יוצאת לחופשה מ 4.7.12-22.7.12 . אהיה זמינה לפניות חברים שיזדקקו לתכשירים.
ניתן להשאיר קופסאות בארון השירות – ואדאג למלא אותן.


סרט במועדון: 
ביום שלישי 10.7.12  בשעה 20:00 יוקרן הסרט הצרפתי
"הנערים שרים"
פרטי הסרט: בשנת 1949, קלמאן מתייה, מורה מוסיקה מובטל, מתקבל כמדריך בפנימייה של נערים בעייתיים. ראשין, המנהל הנוקשה והמחמיר של בית הספר, אינו מתמודד בהצלחה עם תלמידיו. מתייה לעומתו, בתמימותו ובחביבותו מצליח לשנות את הרגלי הלמידה שלהם ואף את חייהם באמצעות קסם המוסיקה... מקהלת הבנים, שהוא מקים מאחדת את כולם. שלושה נושאים עוברים כחוט השני לאורך הסרט - ילדות מוקדמת, מוסיקה והעברת הלפיד.
המוסיקה כמעט כולה מקורית ולא מרפרטואר קיים.

במאי: כריסטוף בראטייה;       זמן: 95 דקות
ציון הסרט: טוב מאוד. בואו ליהנות


פחי אשפה אורגניים חדשים:
השבוע הוחלפו כל מכסי הפחים האורגנים לקטנים ונוחים יותר עם פתח עליון.
היה כנס לסיכום ביניים של ישובי הפיילוט בו היה גם אילן שדה, גזבר המועצה ואחראי תברואה מנהלת אגף צפון במשרד להגנת הסביבה ונציגי הישובים..
נמסר סיכום ביניים של התהליך כולל דו"ח של החברה שעברה בבתים ועשתה סקר על מיחזור והיחס לסביבה בכלל(המצגת כולה נמצאת באתר הקיבוץ).
עד עכשיו נאספו בישובי הפיילוט 195 טון לאתר הקומפוסט. כרגע אנחנו עומדים על חצי הכמות השבועית ולפי היעדים הינו רוצים להכפיל את הכמות השבועית.
אני קורא שוב להצטרף להפרדה זוהי פעולה פשוטה  שתורמת הרבה לנו לסביבתנו ובכלל לכדור הארץ!
כל קיבוץ המשתתף בפיילוט- קיבל תעודת הוקרה.
בברכה הצוות הירוק
                          

פותחים שבת
תמה לה עונה נוספת של "פותחים שבת", עונה שבה נתון היה הקיבוץ בשיאם של מאבקים קשים וסערות מטלטלות. לא פעם כְּאֵב המחלוקות היה כָּבֵד ומעיק... אך דווקא משום כך כל כך חשוב היה בעיני למשוך את העגלה הזו ולמלאה בצלילים ותוכן.
בסיומה של העונה ברצוני להודות למירי גרוסברג וניר אלון על שמדי שבוע העניקו לנו בכישרון רב, במסירות ובהתמדה את צליליהם היפים. לבעלי הדרשות הרבים על תרומתם האינטלקטואלית כל אחד על פי דרכו הייחודית. לזמרים הסולנים, לקריינים, לנגני החליליות על תרומתם המבורכת והמתמשכת לערבי השבת שלנו. להדס מור על המסירות בהכנת הכיבוד מדי שבוע, לאורי אשכולי על היין המשמח והזיתים הטעימים. לאמיל ששון אשר על כל ההפעלה הטכנית.
לצוות המסור והטוב: מרים שיינפלד, קובי גרוסמן ואורי תומר על שיתוף הפעולה הנעים והיעיל זו השנה השמינית. לכולם, לכולם שאו תודה וברכה!                                                                                     ענה

מה העלתה הנקודה
במוצאי שבת 9 ביוני נערך מפגש חברים במועדון, לציון הוצאת הרומן "נקודה" של אדם זרטל. למרבה ההפתעה היו משתתפים רבים, כ-80, מעין שמר ומחוצה לה. הנחתה בטוב טעם עדה גבע, ולה התודה.
פתח אמרי זרטל בהרצאה קצרה ומרתקת – איך בוחרים עטיפה לספר? אמרי הראה את האופציות השונות, כולל פלקטים "קומוניסטיים" וכו', והסביר למה בחר ב"ריקוד עם הגרמופון" המפורסם.
אחריו הדהים את הקהל פרופ' מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה. במשך 45 דקות הסביר את 'המרד הערבי' ומוצאותיו, והציג תיזה הפוכה מכל מה שהכרנו. לדבריו, השלטון הבריטי בתקופה ההיא היה פרו-ציוני (גולני כינה זאת "ברית אנגלית-ציונית") ותמך ביהודים ובמפעלם. לכן נאלצו הערבים להתחיל את המרד  ב-39-36, שנגמר בתבוסה ערבית טוטלית. מי שטעם את נחת זרועו של הצבא הבריטי, למשל מש' שטרקמן, קצת התקשה להסכים, אבל יש הבדל ניכר בזמנים ובמדיניות בין שנות ה-30 ושנות ה-40.
אבישי גרוסמן ניתח את הרומן ואת קשריו לעין שמר, והדגיש שאין זה חיבור על הקיבוץ שלנו אבל הוא נטוע ומקושר אליו. ניתוחו הספרותי-תנועתי היה מעניין, ולבסוף ראיינה איריס ארבל את המחבר בשאלות שונות: יחס לטבע, יחס לעין שמר ועוד.
כשניתנה רשות הדיבור לקהל הפליג עלי אלון, שהוציא גם הוא ספר ("איתקה"), בשבחי הרומן "נקודה", וקבע שהוא מותח, קריא ועוסק בשאלות יסוד. היתה לו גם ביקורת: לטענתו, מספר האבדות בזמן המצור על הקיבוץ היה


קטן מדי ולא הגיוני, וכותב הרומן גם לא מספיק נתן את הדעת על הבעיות בתוך הקיבוץ.
ערב מוצלח ומהנה.


שמירה על שרותים חיוניים בקיבוץ // עידו ספקטור
עם המעבר לשינוי, היתה הסכמה שיש לשמור על השירותים המרכזיים והחיוניים לחברים שנותן הקיבוץ.
שמירה על השירותים  חיונית במיוחד לשכבות החלשות. הדבר נכון ברמה של כלל המדינה וגם ברמה הקיבוצית. סגירת שרות חיוני באה בדרך כלל עקב עלית מחיר השרות שגורם לעזיבת לקוחות, ולהפסדים כלכליים. תהליך זה כבר קורה בקיבוצים רבים בהם השירותים נסגרו.
כדי למנוע תהליך זה יש ליצור מנגנון שבו השליטה על עלית המחירים תהיה בידי החברים.
להלן מוצע המנגנון הבא:
1. מגיעה הצעה מועדה ( לדוגמא: ועדת רכב) להעלאת מחירים.
2. ההצעה עוברת לשיחה לדיון. החברים מקבלים מידע  ע"י הועדה. מוצעות אלטרנטיבות.
3. ההצעות באות להצבעה בקלפי.
נראה שמנגנון זה ימנע באופן מבוקר עלית מחירים וקריסת השירותים.
הכוונה להעלות את ההצעה לדיון בשיחה.



עם נוגה נרקיס (שלזינגר) בצערה על מות אביה
אורי נרקיס
תנחומים לכל בני המשפחה
זה יתכן זה אפשרי

דגנית חננאל ממשיכה לייעץ בתחום התזונה הנכונה והבריאה, לטיפול בבעיות כמו לחץ דם, סכרת, עליה/ירידה במשקל ועוד. במה מדובר?

דגנית: "מצאת עצמי בשנה האחרונה עוסקת ומסייעת בהתמודדות עם בעיות של עודף משקל, ואני מרגישה שיש לי פתרונות טובים ואפקטיביים. זהו תחום שרכשתי בו ידע וניסיון. ליוויתי מספר נשים, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ, והתוצאות מעודדות מאוד.

אני עובדת עכשיו על הקמת קבוצת סדנא שתתמקד בתזונה נכונה לצורך ירידה במשקל.
חברים וחברות מוזמנים להתקשר אלי לקבלת פרטים נוספים (טלפון נייד: 052-3796619).

מי שמעוניין בטיפול אישי – יכול תמיד לפנות ואשמח לעזור".


מילה מ"מלוא" // יהודית סגולי

עם סיום שנת הלימודים במלוא ,התקיימה פגישה של כל המקשרים עם הנהלת "מלוא" לסיכום השנה ולעדכונים לקראת שנת הלימודים הבאה . להלן עיקרי הדברים:

בתחילת המפגש כל המקשרים הביעו את הערכתם לפעילות "מלוא" וציינו כי זה מקום ייחודי הנותן לפנסיונרים מגוון רחב של העשרה ומעניק הרגשת בית. מקום שנעים לבוא אליו ומרחיב דעתם של הלומדים.

השנה הבאה תהיה שנת ה – 20 ל"מלוא". הכוונה להכין צוות שיפעל לציין שנה זו בפרויקטים ואירועים מיוחדים. כל מי שיש לו רעיונות והצעות מוזמן להגישן.
בנוסף הוחלט בהנהלת "מלוא" לשנות ממנהגם ולקיים אירועים חגיגיים בפתיחת השנה החדשה ולא לקיים אירוע בסוף השנה.

הנהלת "מלוא" עדכנה את המקשרים, כי משנה שעברה "מלוא" התנתק מהנהלת המועצה האזורית והפך לעמותה עצמאית, שמתנהלת בעזרת תרומות ותקציב מן המועצה.

המקשרים העלו טענות כל כך שכל שנה  יש עליה של 10% בעלות החוגים. נציגי "מלוא" ענו כי המעבר לניהול עצמאי מחייב אותם למשנה זהירות בניהול הכספים.                                                                 >>

השנה הסתיימה בעודף כספי קטן של 20.000 ₪.  הכספים יופנו לשיפורים והעשרה.

עם זאת נאמר, שאם יש אנשים במצוקה כלכלית המתקשים להירשם לחוגים- יש אפשרויות עזרה:
א.      במועצה יש מחלקה לשירותים מיוחדים שאפשר לפנות אליהם והם נותנים תמיכה.                   
ב.      ניתן לפנות בכתב ל"מלוא" המוצאת נישות לעזור.

מנובמבר 2012 מתוכננת בניית מבנה נוסף ל"מלוא" על שטח שך  1400 מ"ר. יהיו בו שתי קומות של כיתות, מעלית, נגישות הכי מתקדמת וכל הציוד העדכני.
(התקציב לכך הוא 5 מליון שקל מהמועצה והשאר,  כמיליון ₪, מגיוס תרומות.)

"מלוא", יחד עם המועצה, מעוניינים להרחיב את תחום ההתנדבות. יש אפשרויות התנדבות בתחומים
רבים והמעוניינים מוזמנים לפנות ל"מלוא" למידע וקבלת פרטים.

השנה הישוב קציר מצטרף למע"א מנשה. משמעות הדבר תוספת של כ-20 תלמידים מקציר בשלב ראשון.
השתלבות תושבי הכפרים הערביים השייכים למועצה בפעילויות של "מלוא", עדיין מאוד מצומצמת.
המצטרפות הן רק נשים וגברים ממאנים להצטרף.  למרות זאת "מלוא" עושה פעולות רבות לגשר על הבדלי התרבות ולקרבם לפעילויות.

עובדי "מלוא" מסרו שלאור המשובים שקיבלו בסיום השנה, נעשים מאמצים לשפר את הטעון שיפור:
הוסיפו שעות לימוד בחוגים הצפופים כגון: פסיפס, קרמיקה, קליעת סלים.  
כמו כן שינו את כיתות הפעילות הגופנית כדי להתאים את התנאים הפיזיים. ועוד.

ועתה כמה מילים  עבורנו לומדי "מלוא" מעין-שמר:            
השנה למדו במלוא כ – 60 חברי עין שמר.

לקראת שנת הלימודים 2012-2013  ממשיך ההסדר עם ועדת השתלמות :
הועדה  מסבסדת עד 3 חוגים רגילים (של 660 ₪) ב-50%.

תודה גדולה לועדת השתלמות ולהנהלת הקהילה מכל הפנסיונרים הנהנים
מהעשרה זו.

במהלך חודש ספטמבר אפשר לבדוק חוגים שונים אך זיכרו, שעד סוף חודש ספטמבר 2012 יש  לעדכן
את "מלוא" אם שיניתם או ביטלתם השתתפות חוג. (אם לא תעשו זאת בזמן, תחויבו בתשלום שליש מעלות החוג השנתית).

חופש נעים. נחזור לעוד שנה מהנה ב-2.9.2012.                                                             
                                                                                                                       
                                                                                                                           מקשרת יהודית סגולי



מדיוני הנהלת קהילה 11.6.12 – 25.66.12


1. בקשת מירה אפשטיין לשנת חופש שנייה
מירה חתמה על ההסכם המעודכן לפי התקנון שאושר בקלפי. הפנייה אושרה.

2.      חיוב על אירועים פרטיים בבריכה (בהשתתפות סמדר שם טוב ושלמה שחר)
התקיימו שני דיונים. טיעונים שעלו:
·        בעידן ההפרטה יש לחייב חברים על אירועים פרטיים
·        כל עוד התשלום על הבריכה כלול במיסוי אין לחייב מעבר לכך
·        אירועים יוצרים עלות נוספת לבריכה
·        מישהו צריך לכסות את הסיכון ביטוחי
·        יש הבדל בין אירועים קטנים להמוניים, בין אירועים פרטיים לקיבוציים, בין משתתפים חברים לבין משתתפים חיצוניים.
הוחלט: חברים המזמינים את הבריכה לאירוע שרוב משתתפיו חיצוניים, יחויבו בסך 200 ₪, ויתחייבו לשפות את הקיבוץ במקרה של תביעת נזיקין חו"ח.
פעילויות של ועדות הקיבוץ לא יחויבו.

3. איציק ונורית כהן – יציאה לחופשה מיוחדת (בהשתתפות: איציק ונורית כהן, רוני גלעד, תמיר גלילי, עודי דגאי)
המשפחה מבקשת לצאת לחופשה מיוחדת. הדיון התמקד בבקשתו של איציק להמשיך לעבוד במיניפלסט בתקופת החופשה. בתקנון שאושר לאחרונה נקבע כי חברים לא יוכלו להמשיך לעבוד בקיבוץ בתקופת החופשה, אלא אם היתה פנייה מיוחדת של הענף, והיא אושרה על ידי הנהלת קהילה. מיניפלסט פנו לאפשר את המשך עבודתו של איציק, וזאת על רקע האתגרים מולם עומד המפעל וחוסר היציבות הפרסונלי בתקופה האחרונה.
התקיימו שני דיונים, שבהם נבחנו הצרכים של מיניפלסט מול הרצון להבהיר את גבולות שנת החופש כפי שאושרו בתקנון. היתה התייחסות למקרים קודמים, כמו גם להחלטה הנוכחית כתקדים. כמו כן עלתה שאלה מי הגורם שצריך לבחון את מידת נחיצותו של חבר בענף משקי או באחד המפעלים, הנהלת קהילה או הנהלה כלכלית.
הוחלט: לאשר למשפחת כהן לצאת לשנת חופש, בכפוף לחתימה על הסכם פרטני מול הקיבוץ. לגבי עבודתו של איציק במפעל – הוחלט להיעתר לבקשת מיניפלסט ולאשר באופן חריג את המשך עבודתו של איציק במיניפלסט לחצי שנה לכל היותר.
   
4. ארוחות יום שישי בערב – מצוקת כוח אדם
מרתה מור הציגה את מצוקת כוח האדם. למרות הפנייה לציבור, ולמרות ההצעה לפרוש את הסבב על ששה שבועות, אין מספיק מעוניינים.
הוחלט: הנהלת קהילה תומכת בהמשך ארוחת השבת ומייפה את כוחה של מרתה לקבל את ההחלטות הנחוצות לשם כך. הנהלת הקהילה תומכת במתן תוספת תגמול הכספי, כשהמקור הוא מחיר המנה.

5.      דיון ואישור המעבר לכניסה החדשה
רועי פרויליך (רב"ש) ומנו אלון הציגו את הכללים החדשים עם שינוי הכניסה לקיבוץ. המסמך אושר ויפורסם לחברים בקרוב. רועי העלה סוגיה באשר לחברים וצעירים בעצמאות כלכלית השוברים שמירה. סוכם שהנושא צריך להיות מטופל ע"י הרב"ש בעזרתו של יוסי.

6. שונות
דיווח מענף הרכב – מניתוח הנתונים של 4 החודשים הראשונים של השנה, וגם לאחר מכירת 4 הרכבים והתייעלות בענף, קיים גירעון של כ- 100 אלש"ח בענף הרכב. החלטת ועדת הרכב – לעדכן את המחירים החל מיולי: 1.7 עלות ק"מ, 3.4 זמן אויר.

הוצאת תקציבי החברים לחשבונות הבנק –  התהליך מתקדם. יש התלבטות איזה סכום להעביר לבנק – את ההכנסה מעבודה (השורה האחרונה של התלוש) או את יתרת התקציב לאחר הוצאות. לאור פניות של חברים המעוניינים להציג לבנק נפח פעילות גדול, הוחלט להעביר את יתרת הסגירה בתלוש המשפחתי. נוהל זה מחייב את החברים להפקיד בידי הנהלת חשבונות הוראת קבע, שמאפשרת לקיבוץ לחייב את חשבון החבר ע"פ הוצאותיו בדף התקציב. חברים שלא מעוניינים לתת הוראת קבע כזו, הקיבוץ יעביר לחשבונם את יתרת התקציב (לאחר קיזוז ההוצאות במקור).


קורס מנהלי קהילה – הוצע לעמי ואוריין לצאת לקורס זה שעומד להיפתח בשנה הבאה ברופין. הנהלת הקהילה מברכת אותם וחושבת שצריך להרחיב את הנושא של "עתודה ניהולית" בעין שמר הן בקהילה בעין שמר והן בעסקים ובמפעלים. 

הוצאות בית המשרדים – הובעה טענה שבית המשרדים צריך לנהוג ביתר צניעות בכל הקשור לכיבוד, צביעה וציוד. בתגובה נאמר כי בית המשרדים הוא חלון הראווה של הקיבוץ, יופיו ונעימותו נובעים בראש וראשונה מההשקעה הרבה של נוגה שורר, ולא מכסף גדול. הכיבוד מבוסס על בייגלה ועוגיות, ומדי פעם פרי וירקות. עם זאת, לאור ההערה, אנחנו נבדוק שוב את הוצאות הבית, על מנת להבטיח עמידה בתקציב.
רשם: יוסי בוריס

שיחת קיבוץ - ביום שני 9.7.12 בשעה 20:30 במועדון



ממש"א: הצעה לשינוי בתחום משאבי אנוש
תובא לאישור בשיחת קיבוץ ב-9 ביולי 2012

רקע: בשנים האחרונות מתחדד הצורך בחיזוק הקשר בין הקיבוץ והמפעלים. במקביל, עם ההפרטה יש צורך בטיפול מקצועי בעובדים וזכויותיהם.
הצעה: יחידת משאבי אנוש תורכב ממנהלי מש"א בקיבוץ ובמפעלים, בתוספת מנהל קהילה ונציג ציבור. אם הרכב זה יכלול פחות מ-3 חברי קיבוץ, יצורף נציג ציבור נוסף.

הרכב קיים
הרכב מוצע
מנהל מש"א
מנהל מש"א
מנהל קהילה
מנהל קהילה
נציג ציבור
נציג ציבור
נציג ציבור
מנהל מש"א מיניפלסט
נציג ציבור
מנהל מש"א גומי
            להחזיק את הציפור 
              שיעורי טאי צ'י בגישה מסורתית

חברי עין שמר מוזמנים להצטרף לחוג טאי-צ'י. אין צורך בידע מוקדם.
השיעורים מתקיימים בימי שלישי בשעה 18:00-19:15 בבית ארטנס בעין שמר
יש לתאם מראש בטלפון 050-2290452


מהו טאי-צ'י
הטאי-צ‘י הוא אמנות לחימה סינית עתיקה המבוססת על יסודות פילוסופיים. הנזירים הטאואיסטים תרגלו אמנות לחימה מתוך צורך חיוני בזמנים ההם, כדי לשרוד בדרכים. לאחר שהתמחו בקונג–פו קשה, שינו והתאימו את התורה לעקרונות הטאואיזם. הטאי-צ‘י הלך והתפתח לאמנות המדגישה יותר תנועה הרמונית שוטפת, המשלבת יציבה, קצב, תנועה ונשימה, מודעות והתבוננות פנימית – מדיטציה בתנועה. 
תרגול התורה נעשה על-ידי ביצוע קאטה – סדרת תנועות, העומדות כל אחת בפני עצמה ומבוצעות באיטיות, ברכות וברצף, בזרימה מתחילת הסדרה ועד סופה. המתרגל רוכש יתרונות פיזיים, בריאותיים ונפשיים ויכולת לחימה. היתרונות, הנרכשים מתרגול טאי-צ‘י, מתפתחים באופן מתמיד לאורך השנים. ככל שמתארך זמן התרגול, משיג המתאמן יכולת ורמה גבוהים יותר.
הלחימה בטאי צ‘י אינה מכוונת נגד מישהו או משהו, אלא מתחילה בעצמך. הצעד הראשון בלחימה זאת היא שילוב האימון בסדר היום. 

המורה 
שמי עופר כהנא. אני גר בכרכור עם אשתי ובנותיי. אני מעצב גרפי בוגר בצלאל, מלמד עיצוב


בבצלאל. יושב מידי יום ב"מקום בזמן" - מרחב
העבודה המשותף בעין שמר - וכותב דוקטרט על עיצוב ופוליטיקה במסגרת התוכנית לפרשנות ותרבות בבר אילן. 
אני לומד ומתרגל טאי צ'י 15 שנה ובשנים האחרונות גם אייקידו, איאיידו - אמנות חרב יפנית, וקיודו - יריה בחץ וקשת. המורה שלי הוא אפי דינר, מבית הספר לאמנויות לחימה מסורתיות בקדימה.

שיעורי טאי-צ'י בגישה מסורתית
בלימוד טאי צ'י בגישה המסורתית ההנחה היא שעל מנת להתקדם,  על המתרגל לקבל על עצמו מערכת מחייבת של חוקים ולעמוד בהם לאורך זמן ומתוך מסירות. באופן פרדוכסלי, דווקא המסגרת הקבועה, התרגול היומיומי והעקבי של הקאטה וההקפדה על החוקים - הם אלה המשחררים את המתרגל ממגבלות פיזיות ורוחניות וטוענים אותו בעוצמה.
לכן, על התלמיד לקבל על עצמו מספר כללי התנהגות ולהקפיד על קיומם:
  • על התלמיד לכבד את עצמו ולהועיל לעצמו.
  • על התלמיד לכבד את התלמידים העמיתים ולהועיל להם.
  • על התלמיד לכבד את המורים ולהועיל להם.
  • על התלמיד לכבד את מקום האימון ולטפח אותו.
  • על התלמיד להקפיד על נוכחות רציפה בשיעורים, לשמור על קדושת הזמן ולהימנע מלהגיע באיחור או לצאת לפני תום השיעור.
  • בזמן השיעור על התלמיד ללבוש לבוש פשוט וצנוע בהתאם להוראות המורה.
  • אימונים אישיים בבית הם חלק הכרחי מתהליך הלימוד.

הבית הקיבוצי // יובל לוריא
יובל לוריא, בנם של גוטה וצבי לוריא, אח בכור לעמי לוריא ז"ל (מ'אשל')  ורותי פן-לוריא (מ'הדר'), נשוי לחגית, בתם של בתיה ושמואל, אחות לעידו זמיר (מ'רימון') ולחלי זוהר (מ'תאנה'). יובל הוא פרופ. אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב באר שבע.
במפגש שקיימה קבוצת "רימון" בשבת 30.6.12, דיבר יובל על משמעות המושג "בית".  בהמלצת חברים שהשתתפו, ובזכות הרלוונטיות והעניין, פניתי ליובל בבקשה לפרסם את תמצית הדברים בעלון. 


בקיץ של שנת 1954 שבתי לקיבוץ עין שמר. כשיצאתי מהקיבוץ מלאו לי אחת עשרה שנים. כששבתי אליו הייתי כמעט בן שבע-עשרה. עם שובי הצטרפתי מחדש לקבוצת רימון, אליה השתייכתי לפני שנסעתי. הקבוצה הייתה באותו זמן במוסד החינוכי, לקראת כיתה י"א. אני מספר על כך כיוון שברצוני להבהיר דרך המפגש החוזר שלי עם הקיבוץ את משמעותו של הבית הקיבוצי: משמעות המוכרת באופן אישי לאלה בינינו שחיו בקיבוץ, הגם שאולי לא חווינו אותה באותו אופן ולא הבהרנו אותה לעצמנו באותו אופן.  

הטיול לאילת
לקראת סיומו של החופש הגדול באותו קיץ מילאנו את מכסת שעות העבודה. לפני החזרה ללמודים, החלו מתארגנות חבורות קטנות של חברי קבוצה לטיולים בארץ, במיוחד לכנרת ולוואדי למון-עמוד. היו אלה התארגנויות פרטיות: תופעה שהייתה מעט זרה להוויה הקבוצתית. באותו זמן נולד גם הרעיון לטייל לאילת, שאז לא הייתה על מפת הטיולים. החבורה שהתארגנה לכך הייתה
אמנון חרודי ז"ל, עידו זמיר, אורי פיאלקוב ואני.

תכננו לצאת בטרמפים מוקדם בבוקרו של אחד מימי השבוע. אולם, לפנות ערב אחד הגיעה מונית מתל-אביב לקיבוץ והורידה נוסעים. שאלנו את הנהג אם הוא נוסע חזרה לתל-אביב ומשאמר שכן, לקחנו את התרמילים שהכנו ונסענו עמו. בערב הגענו לתל-אביב. ירדנו ליד קן מרכז של השוה"צ, שהיה ברחוב המלך ג'ורג', לא רחוק ממה שהיום מרכז קניות "דיזנגוף סנטר", וישנו באחד החדרים. לפנות בוקר יצאנו ברגל לאבו כביר בדרום תל-אביב, על מנת לתפוס טרמפ מראשון לציון במשאיות שעבדו אותו זמן על הקו לבאר שבע. לקח לנו יום שלם להגיע לבאר-שבע. היא כללה באותו זמן רק את העיר העתיקה. אותו לילה ישנו ברחוב בלתי סלול סמוך לרחוב הראשי של באר-שבע, שהיה אז הדרך היורדת לאילת. בשלוש לפנות בוקר עלינו בחניון למשאיות על משאית שנסעה לאילת. הנסיעה עברה דרך מכתש רמון, שאז נפתח בו מעלה העצמאות, ונמשכה הרבה מאוד שעות. חלק גדול מהדרך בערבה היה עדיין בלתי סלול. אחרי הצהריים המאוחרים הגענו לאילת ליד הים.  

היה נורא חם. להוציא מחנה צבאי קטן וקיוסק, לא היה שם שום דבר. ישבנו בצל הסככה שליד הקיוסק ושתינו גזוז. פעם אחת הכנסנו רגליים למים. אחר כך תיאמנו עם הנהג את החזרה למחרת. הוא הציע שנסייע
להעמיס חומר עפר של פצלת השדה, שאותה הוא רוצה לקחת, על מנת שהמשאית לא תקפוץ יותר מדי בדרך. בבוקר העמסנו את המשאית בעזרת סלי גומי וקיבלנו על כך חמש לירות. הדרך חזרה הייתה ארוכה ומיגעת. לפנות ערב הגענו לבאר שבע. הלכנו לקצה העיר העתיקה וציפינו למשאיות האוטוקר הגדולות הנוסעות מסדום צפונה. בלילה עברו שתי משאיות שעמן נסענו לדרום תל-אביב. ישבנו עם הנהגים בקבינה. לדרום תל-אביב הגענו באחת בלילה.

התבקש לעשות חנייה וללכת לישון. אולם, חשנו נטושים בפרברי העיר ועלה בנו רצון עז לשוב הביתה. חצינו את העיר ברגל לקצה רחוב ארלוזורוב ביציאה צפונה. מונית עברה עם עיתוני הבוקר לכיוון חדרה ולקחה אותנו כטרמפיסטים בחדרה תפסנו טרמפ עם טנדר שעשה סיבוב בין קיבוצי הסביבה. ירדנו בבאר 36 בכביש העולה לקיבוץ עין שמר. כשהגענו לשם הפציע במזרח הבוקר. התחלנו ללכת בכביש העולה לשער הקיבוץ. בלא משים הגברנו כל הזמן את קצב ההליכה כשהתרמילים על גבינו. לאחר העיקול בכביש ליד העמדה שבקצה חברת הילדים, התחלנו לראות מעבר לגדר מימיננו את בתי הקיבוץ. לפתע אמנון חרודי צעק, "אני לא יכול יותר", ופתח בריצה מהירה לכיוון השער של הקיבוץ. רצנו אחריו.  לימים, כאשר הייתי מוליך את הצאן חזרה מן המרעה לדיר, הכבשים היו פותחות כמונו בריצה כאשר ראו מנגד את ביתם.  



שני מושגים של בית
פסיכולוגים חברתיים החוקרים את הקיבוץ תוהים מה היה הבית עבור ילדים שגדלו בחינוך המשותף: חדר ההורים או בית הילדים?

למילה "בית" בעברית שתי משמעויות. אפשר לומר, לפיכך, שהיא מבטאת שני מושגים שונים של בית. המושג הראשון שייך לקטגוריה של מבנים שבני-אדם מקימים:  כגון סוכה, צריף, מגדל, ארמון ועוד. בית שכזה עשוי לשמש לצרכים שונים, והוא מכונה בהתאם להם: בית חולים, בית סהר, בית מגורים, בית ילדים, בית שימוש, בית הביטחון, בית תרבות ועוד.

המושג השני של בית שייך לקטגוריה של מושגים המכונים בפילוסופיה "עבים", שהם בעלי משמעות ערכית ונורמטיבית עשירה. כאלה הם מושגים כגון מולדת, משפחה או אימא ואבא. ביתנו זה הוא המקום האישי שלנו בעולם, והוא משמעותי לנו בתור שכזה. הוא מה שבעברית ארכאית מכונה "מעון" או "משכן" ובאנגלית home. בדרך כלל הוא גם בית מגורינו. אולם, בשונה מבית מגורים, היכול להיות גם מלון, בית זה אינו בהכרח בניין. הוא יכול להימצא גם במערה, באהל, בסוכה או בחדר. בהיותו מקומנו האישי בעולם, הוא הבסיס לזהותנו האישית.

בגיל רך בית זה הוא בדרך כלל בית המשפחה שהקימו הורינו. לאור זאת נוצר קשר מושגי בין בית טוב ומשפחה טובה, כמו גם בין בית הרוס ומשפחה הרוסה. כאשר מישהו מהם מת או עוזב את הבית, אנחנו עשויים לחוש שביתנו בעולם התערער או השתנה באופן מהותי.

רצוי לזכור שאנחנו לא רק יצורים הנולדים לתוך בית משפחתי מסוים. אנחנו גם יצורים שבמהלך חייהם נוטים לעזוב את הבית המשפחתי שלתוכו נולדנו ולהקים לעצמנו בית משפחתי משלנו. אלה החיים בו עמנו הם בגדר "בני ביתנו". הוא לא רק מקום השייך לנו. הוא גם מקום שאנחנו משתייכים אליו. לכן הבית שבני-אדם מקימים לעצמם הוא מבצרם.  הוא מבצרם מבחינה ערכית ונורמטיבית. ליטול מבני-אדם בוגרים את הזכות לקבוע כיצד יחיו בביתם ומי יכנס ויתגורר בו לצידם הוא להפקיע מהם את ביתם. לגרש בני-אדם מביתם הוא לפגוע באופן עמוק ביסודות הקיום האנושי המעניקים משמעות לחייהם ומעצבים את זהותם העצמית.
 
כדי לעמוד על משמעותו של בית בעולם לבני-אדם, ניתן לדמיין יצורים שלא יבינו את משמעותו עבורנו. טבעי להם לנוע בין מקומות ואנשים המשתנים כל הזמן, כפי שטבעי לכרישים לשוטט בגפם בים הגדול. הם יבינו מהו בית בתור בניין הנועד למגורים, אבל לא מהו  ביתו של אדם בתור מקומו האישי בעולם. הם לא יבינו מה משמעותי בו, כיצד מייצרים אותו, לשם מה יש בו צורך, מה פירוש גלות מבית ולמה בני-אדם מבקשים לשוב אל ביתם בסופו של יום לאחר שיצאו ממנו.  כאשר בסרטו של שפילברג ET  ננטש על פני כדור הארץ ומבקש לטלפן "הביתה", הם לא יבינו אותו. הם ישאלו היכן כוכב הלכת "הביתה" מסומן על מפת הגלקסיות, ולמה הוא רוצה לטלפן ולשוב לשם. לעומת זאת לנו רצונו לטלפן ולשוב הביתה הוא מה שהופכו לאנושי כמונו, למרות מראהו המוזר.

ביתו של אדם בשיח המערבי
המשמעות העמוקה של בית בעולם עבור בני-אדם, הוכרה ובוטאה כבר בספרות המערבית הקדומה. האפוס היווני המיתולוגי הנודע של הומרוס, "האודיסיאה", מוקדש למשמעותו של הבית היווני המסורתי כמכונן זהות אנושית טובה. זאת למרות שרק בסופו מסופר בו במפורש על ביתו של אודיסאוס באתיקה. בעיקר הוא מספר על מאמצו הבלתי נלאה של אודיסאוס לשוב לביתו לאחר שגלה ממנו. הודות לכך הוא נותר נאמן לזהותו האישית, כאדם יווני שתרבותו, מולדתו, משפחתו ומקום מגוריו באתיקה הם ביתו בעולם.

הדמות המיתולוגית בתנ"ך המבטאת את הצורך האנושי העמוק בבית הוא אברהם. זאת למרות שיחסו לביתו ולארץ הולדתו ותרבותה הוא הפוך מזה של אודיסיאוס. אברהם נוטש את ביתו וביחד איתו את עמו, ארץ מולדתו ותרבותו, מאחר שאלוהים ציווה עליו ללכת ממנה אל הארץ שיראה לו שם הוא עתיד להקים את ביתו. בעשותו זאת הוא זונח את זהותו האנושית הקודמת ויוצא לחפש לו זהות חדשה. מציאתה כרוך בהקמת בית חדש לעצמו בעולם, שעתיד להיות בית דתי ולאומי חדש.

המשותף לאודיסאוס ולאברהם מתגלם באופן שבו עבורם מולדת, לאום ותרבות שהם משמעותיים להם מושתתים על יסודות הבית המשפחתי שהם מקימים לעצמם. לפיכך, בבואו לתאר מהי קהילה פוליטית כגון הפוליס היווני, אריסטו מתחיל בתיאור הבית המשפחתי. לטעמו הוא המרכיב החברתי הבסיסי המונח ביסוד הנטייה הטבעית של בני-אדם לחיות בחברה, שלפי השקפתו  תכליתה היא להתפתח לידי קהילה פוליטית המבוססת על צדק.


ביתו של אדם בשיח הקיבוצי
קארל מארקס לא כתב באופן מפורש  על המשמעות שבני-אדם מייחסים לבית כמקומם האישי בעולם. אולם, הוא כתב על הערך שהם מייחסים לקניין פרטי, ובתוקף זאת על האופן שבו הם מתנכרים לחירותם, כאשר משמעות קיומם בעולם מועמדת על הצלחתם לצבור הון. הוא שאף לחולל מהפכה חברתית שתבטל את הקניין הפרטי ועמו גם את המשפחה, המונחת ביסוד ביתם האישי של בני-אדם. כל זאת על מנת לכונן חברה שיתופית שאינה נזקקת למושגי קניין וצדק, כדי להסדיר את היחסים בין חבריה: חברה המגשימה את מה שכינה "הומניזם טבעי". חברה כזו אמורה הייתה לבטל את המאוויים לבית אישי ומשפחתי בעולם, מאחר שהיא עצמה הופכת לביתם של בני-אדם בעולם.

אני מספר על כך משום שהרעיונות האלה היו מוכרים למייסדי התנועה הקיבוצית. ואמנם, הם נטלו ממארקס מספר רעיונות שאותם הם ביקשו להגשים בקיבוץ. ביניהם היה גם הרעיון לבטל את הבית המשפחתי: אותו הם כינו בביטוי מזלזל בתור "התא המשפחתי". בתוקף אותה האידיאולוגיה  הורינו הרגילו אותנו לקרוא להם בשמם הפרטי, במקום "אבא ואימא".              לאורה קובה גבר, הארכיטקט של עין שמר, תכנן בראשית הבנייה בקיבוץ בתי ילדים משותפים וחדרי מגורים להוריהם, שבצורתם היו המשך של חדרים בצריף. כל זאת ללא בתי שימוש או מקלחות, שנבנו רק לשימוש משותף: בדומה לענפי המשק, למטבח, לחדר האוכל ולבתי הילדים.

צבי ארד, שאף הוא היה חבר עין שמר, והיה גם מסגר, משורר וסופר, כתב באותם שנים ספר בשם "ביתו של אדם". בני-האדם שעל ביתם סיפר בו היו חברי קיבוץ. הללו המירו את הערגה לבית אישי בהירתמות לשותפות כלכלית, חברתית ואידיאולוגית במקום מסוים. הקיבוץ אמור היה להיות ביתם המשותף. על מהו הבית הקיבוצי עבור ילדי קיבוץ לא נתן את הדעת בספרו. מן הסתם קיווה, כמו מהפכנים אחרים, שילדיהם יהיו שמרנים ומסורתיים. במקרה זה שהם יחיו בבית הקיבוצי שהוריהם הקימו בלי לעזבו, כפי שהם עזבו את בית הוריהם.

אולם, מה באמת היה הבית לילדים בקיבוץ, שגדלו בבית הילדים לפי עקרונות החינוך המשותף וטרם למדו את תורת השלבים האידיאולוגית במצע המייסד של הקיבוץ הארצי משנת 1927 - בו הוגדרנו בתור "הפרוטוטיפ של החברה החדשה"? האם היה זה חדר השינה המשותף המתחלף כל שנה בבית הילדים, שהיה מקום ציבורי ובלתי משפחתי? שם חיינו אחד במחיצת האחר במשך עשרים וארבע שעות ביממה, כשהמרחב האישי בו הוא מזערי ופרוץ תמיד לכניסתו הבלתי מוזמנת של מישהו אחר. (כדי לזכות במרחב אישי צריך היה להיכנס לבית השימוש או להפנות את הראש לקיר במיטה לפני השינה.) האם היה זה חדר ההורים, שאליו היינו הולכים לפנות ערב, ושבים ממנו לקראת השינה? האם היה זה חדר האוכל בקיבוץ, חדר האוכל בחברת הילדים, חצר המשק, הרפת, הצאן, הלול, החמורים, הטרקטורים, המשאיות, האלון, חורשת האורן, החומה עם הפינות החבויות בין השיחים? ומי היו אלה שחיו עמנו בתוך ביתנו: הורינו, אחים ואחיות שלנו, ילדי הקבוצה, ילדים מקבוצות אחרות, חברי הקיבוץ? התשובה, כמובן, היא שהבית הקיבוצי היה כל אלה גם יחד. כולם היו מונחים ביסודו, והיו חלק ממקומנו האישי בעולם, שבהקשרו עוצבה הזהות האישית הראשונית שלנו כילדים בקיבוץ.

אני מדבר על כל זאת בלשון רבים, למרות שכמו כל חוויה, היא לאו דווקא נחלת כולם. לאלה בינינו שהתנסו בה הקיבוץ נחווה כבית באופן אורגני: בתור קן הנמלים שאליו השתייכנו. האוכלוסייה שהרכיבה אותו הייתה השבט שלנו, שהיה בעל נחלה משותפת, מזרחית לזו של שנטל, והוא מנה בני שבט מוכרים ומשמעותיים לנו, שהשתייכו לביתנו הקיבוצי. בשונה מהורינו, שהסתפחו לקיבוץ לאחר שעזבו את ביתם המשפחתי ועשו זאת מתוך בחירה אידיאולוגית להקים לעצמם בית משותף עם אחרים, אנחנו שנולדו לתוכו חווינו אותו בתור שכזה באופן טבעי. העובדה שגדלנו בחינוך משותף, ולא בבית משפחתי, יצרה זיקה בלתי אמצעית בינינו לקיבוץ עצמו על כלל החברים. הוא נחווה בתור מקומנו האישי בעולם המשותף לנו ולאחרים והמחבר אותנו אליו באופן אורגני.

אולי משום כך, לאחר שעברתי עם משפחתי לעומר שבנגב, כאשר רעייתי חגית, הייתה נשאלת על-ידי חברותיה לעבודה בבית הספר בבאר-שבע אם היא מעומר, היא הייתה משיבה באופן מוזר: "אנחנו רק גרים שם".

שיבה אחרונה לבית הקיבוצי
זמן קצר לאחר שיצאתי לראשונה מהקיבוץ ונסעתי עם המשפחה לניו-יורק התחלתי להתגעגע מאוד לבית הקיבוצי. הבית המשפחתי בני-יורק לא היווה תחליף עבורו. זה לא שמישהו מהקיבוץ או משהו מתוך הקיבוץ חסר לי במיוחד. הקיבוץ כולו חסר לי. אובדן הבית הקיבוצי חידד את משמעותו עבורי. לימים ביטא משהו ממשמעות זו זאב חבצלת, הבמאי מקיבוץ בית-אלפא, כשכתב לפי הזכור לי, "אני חוזר מהגלבוע למטה לבית-אלפא: אל כולם ובעצם לאף אחד".

כפי שלומדים להעריך בריאות לאחר שמאבדים אותה, נהייתי ער באותו זמן למשמעותו של הבית הקיבוצי עבורי. באותם שנים הייתי מדמיין לי לעתים את השיבה לקיבוץ. מטבעם של דמיונות כאלה שהם לא מרחיקים אף פעם מעבר לפגישה ראשונה. אז עוד לא ידעתי, שכפי שכתב הסופר האמריקאי תומס וולף, שגלה מהעיירה בה גדל בדרום ארה"ב לעיר ניו-יורק, והרבה לדמיין את שיבתו הביתה, כי אינך יכול לשוב הביתה: לפחות לא לחוויה הישנה של בית שהייתה לך במקום. אולם, אפשר לעתים לחוותה לרגע מחדש.

חוויה שכזו הזדמנה לי לאחר שאימא שלי, גוטה, נפטרה. בתום ימי השבעה בחדר שלה העברנו לרות עצמון בארכיון הקיבוץ מכתבים ומסמכים שונים שלה ועמם גם את הדיוקן מברונזה של אבא שלי, צבי, שפיסל בשעתו נתן רפפורט. עלתה השאלה היכן להציבו. רות הזמינה אותנו להציץ לחדר הזיכרון לחברי קיבוץ בבית האבן. פתחנו את הדלת, נכנסו ונדהמנו. על הקירות היו תלויות תמונות דיוקן של כל חברי הקיבוץ שהכרנו משחר ימינו, כשעיניהם כאילו נעוצות בנו. הייתה לי הרגשה כאילו נכנסתי לרגע לחדר האוכל בערב שבת. חשתי שאני כמו בהתכנסות של השבט הקיבוצי שממנו יצאתי ושלרגע שבתי אליו. לטוב ולרע הבנתי אז שהם חלק מהותי ממה שהיה עבורי פעם הבית הקיבוצי שלי ושזכרונו עדיין מונח ביסוד הזהות העצמית שלי.

אני מספר על כל זה משני טעמים. האחד, כדי להבהיר לעצמי את משמעות הריצה של אמנון לשער הקיבוץ בסופו של אותו טיול משותף לאילת. אמנון, שהיה בן קיבוץ עין-שמר בכל מאודו, היה מי שהקיבוץ כולו היה ביתו, ועל כן המקום שאליו חש שהוא שייך באופן מהותי ואורגני. בריצתו אל הקיבוץ ביטא באופן בלתי אמצעי את משמעותו העמוקה והבלתי אמצעית של הבית הקיבוצי עבורו, כמקום האישי שלו בעולם שבו הוא מושרש: מקום שאת משמעותו עבורו חווה כאשר בזמן הטיול לאילת חש כאילו נעקר משורשיו וביקש לשוב אליהם. אמנון כבר איננו, ועמו נעלמו עוד חברי קבוצה, שבאותו קיץ של נעורים יצאו לטייל בארץ: ביניהם אסתר רימון  ושולמית (מיצ'ה) מגן, ואולי עוד אחרים שעליהם אינני יודע. וכאן אני מגיע לטעם השני לסיפורי.

מטבעה של בגרות שהיא מוליכה אותנו לנטוש את ביתנו המשפחתי הראשון ולפנות להקים לעצמנו בית אחר במקומו. זאת אפילו אם אנחנו נשארים באותו מקום שבו נולדנו. בתוך כך רבים בינינו עזבו את הבית הקיבוצי שלהם. אלה שלא עשו זאת, הבית הקיבוצי המשותף הישן שהיה ביתם בעולם השתנה ועזב אותם. אף אחד מאתנו אינו יכול לשוב לבית הקיבוצי שאליו השתייכנו פעם ולאורח החיים השיתופי שהיה מונח ביסודו, ואין זה משנה כמה מהר נרוץ בכביש העולה מבאר שלושים ושש. אני מבהיר זאת לא מתוך נוסטלגיה בחיפוש אחר הזמן האבוד של ימי נעורי. עבורי זו תזכורת המאפשרת לאלה בינינו שחיו פעם בקיבוץ לפגוש לרגע את מי שהיינו ובדרך זו להיזכר בצורת חיים חברתית משותפת במקום מסוים ובזמן מסוים שהייתה משמעותית מאוד עבורנו, כאשר הבית הקיבוצי המשותף היה ביתנו בעולם והיווה חלק בלתי נפרד מהזהות העצמית שלנו. כל זאת על מנת לנסות הבהיר לעצמנו מה היה משמעותי בו עבורנו, וכדי לברר במה הוא ואנחנו השתנינו מאותו זמן, כאשר פנינו להקים לעצמנו בית בעולם משלנו. 

                  יובל לוריא

מי אנחנו - קבוצת "רימון" // עידו זמיר
את המפגש יזם ואירגן עידו זמיר. אלה הדברים שכתב וקרא


אנחנו בני הדור הראשון לילדי קיבוץ עין שמר. ילידי שנת 1937-1938 בדרך כלל הבנים הראשונים של השלמת הקיבוץ        "בדרך" וילידי המייסדים מ"עין גנים"  ו"שומריה".

הקבוצה נוסדה בשנת 1943 עם איחוד שתי קבוצות הפעוטים, שישית הבנים של מרים חלף (שמרי) ושרה פרנקל עם רביעית הצעירים שתי בנות ושני בנים, הרביעייה של שרה זייפה (ויינשטיין).

 הראשונים באו "מבית המוסדות" – היום מחסן הבגדים. והרביעייה הצטרפה מהבית הוורוד. האיחוד נעשה בצריף הגדול והמרווח שכלל שני חדרי שינה, גן /כיתה, פרוזדור – חדר אוכל ומקלחת/חדר מטפלת. בחוץ היה לנו שטח גדול עם ארגז חול, גינה קטנה וקצת משחקים.

מימין: יהודה דנגורי,
איתמר צוקרמן
אמנון חרודי
אהוד דקל




הגן המאוחד קיבל את מרים לוין – הקרויה גם הגננת, את אהובה המטפלת עם תגבור





של קורט לסיפורי טרום שינה להרגעה/ הפחדה. טיילנו הרבה
במשק הגענו עד הוואדי והלכנו לקיבוץ להבות ששכן במקום שאח"כ הפך למוסד.

קולטים עליה
בסיום הגן  בצריף הפכנו להיות כיתה א' עם חייקה המורה. קראנו, כתבנו ואהבנו שעורי מלאכה וציור.

בצריף התחלנו, אנחנו הקטנים, את מבצע הקליטה של ילדים עולים – ילדי הגולה. הראשונה הגיעה אורה שעלתה עם הנוער מרומניה אחריה בא יהודה דנגורי ברגל עם אחיו מוסה מסוריה אנחנו נפגשנו עם מעללי העולם הגדול והאכזר בקליטה של פליטי המלחמה העולמית. בארגז החול חגגנו את חגיגת הניצחון על הצורר הנאצי בשריפת דחליל בדמות היטלר.

הקיבוץ של אז היה קטן ומצומצם, מחוץ לחומה בדרום, הייתה חורשת האורן הצעירה מסביבה צצו להם בתי הילדים ובתי חברת הילדים ואוהלים של ההשלמות והפלמחניקים. בצד הצפוני של החומה עדיין שכן דיר הצאן ולידו החלה להיבנות שכונת שפירא על שם בנק שפירא.          בין עין שמר ללהבות הפרידו הכרם והמחסן, בו יצרו את הברינזה (גבינת צאן ). ממזרח לקיבוץ היו הרפת הלולים וגן הירק עד הוואדי הקרוב.
>> 
בכיתה ג' עברנו לחברת הילדים לבית רימון. עם יהודית ביאלר מאוליפנט 5 על הגג, היום שכנה שלי בתל אביב, היינו הקבוצה הצעירה מבין שלוש קבוצות חברת הילדים יחד עם "תומר" ו"אורן". בית הילדים שלנו היה עם חדרים נפתחים למרפסת פתוחה כאשר בלילות הסתובבו להן כל מיני חיות טרף, צבועים ותנים במגרש שממול. את הלילות עברנו בייחוד בחרדה משותפת. האמיצים רצו בלילה מהר לשירותים שבקצה המרפסת והאחרים מצאו פתרונות אחרים.

בחברת הילדים עבדנו במשק הילדים ואכלנו בחדר האוכל המשותף כשבראש כל שולחן ישבה "מטפלת שומרת" שיגמרו את הכול ולא יזרקו דרך החלון.

את מלחמת השחרור עברנו במקלט מעפר, ששלושה כמוהו נחפרו בחצר חברת הילדים, אחד לכל כיתה, כאן זכינו להפצצה אווירית של חיל האוויר המצרי, עם  פצצה שנפלה בפרדס ד', אספנו רסיסים וכדורים, עקבנו במתח אחרי הפלמ"חניקים מחטיבת הראל שיצאו לליווי השירות,  חווינו את הסיפורים על הניצחונות והאבידות ושיחקנו ב"חיל מצב" עם רובים מעץ ופצצות מים.

בכית ד' זכינו למשב רוח צעיר ורענן בדמות המורה המיתולוגי – צבי שפילמן והמטפלות הצעירות פנינה דגן ורות עצמון.  סוף סוף בכיתה ד' רובנו נכנסנו לכיתה כמעט (!) לכל השיעורים...
הקבוצה גדלה מעשרה בני קיבוץ נהינו לקבוצה קולטת עליה. מספרנו הוכפל עם קליטת ילדי הגולה מפולין ומהונגריה.
כפרס על התנהגות טובה זכינו ללמוד שירים בפולנית ועשינו שעורים בחוץ.

טיילנו הרבה ונפגשנו עם סודות ונפלאות הטבע.

נהיינו חניכי השוה"צ עם חגי ארליכמן המדריך יצאנו למחנות עשינו בירורים לעניבות ולסמלים טחנו אחד את השני ונרגענו בפעולות לילה ומבחני אומץ בהליכה לבד סביב הפרדס עם הפחדה. היינו בוגרי החברה כאשר תומר ואורן יצאו למוסד ואחרי שנה הצטרפנו אליהם – עברנו למוסד, הוקם "מבואות עירון".

אנחנו קבוצה גדולה קלטנו ילדי חוץ נהיינו מוסדניקים ושוכנו בבית שחובר משני בתים ישנים של להבות בתוספת כיתה ומקלחת. בית רימון הראשון במוסד, אח"כ היה גם השני עם המקלט עם המים.

מורים חדשים מטפלת חדשה חובות רבים אנחנו כבר קצת גדולים, משתתפים ברוב הסרטים ובחלק מאירועי הקיבוץ, אבל לומדים יותר מקצועות חדשים חובת עבודה יומית בשירותים, במשק המוסד ובענפי הקיבוץ. בייחוד בעבודות המוניות במטעים ובגן הירק.

היינו די פרועים במוסד, סחבנו עופות ועשינו בירור עם הדחה למורה. צבענו ונצבענו אבל יותר מכל הצטיינו על מגרש הספורט. לרובנו היו תוצאות של אלוף עולם בריצה במדידה הידנית של אורי פינצ'וק, אבל הישגים אמיתיים היו בשחייה ובכדורעף. יזכרו לציון חברי הנבחרת אמנון חרודי ז"ל ויגאל סיטנר בהרמה,  מיכה מילשטיין ואהוד דקל המפציצים – גם בעין שמר וגם בנבחרת הארץ.

שש שנים במוסד עברו ביעף, חוויה ענקית של נעורים של טיולים לימודים והתבגרות. סיימנו בהצגת "תעלולי סקפן" בסוף השנה וראשוני הקבוצה יצאו לצבא והתגייסו לנח"ל.  
מלחמת סיני מתקרבת אנחנו ממשיכים להתגייס. אחרי הנחלאים באים התותחנים וח"א וגולני והצנחנים וכל השאר. כולם גיבורם כולם קרביים.                          >>
בצבא לא עשינו קרירה מי יודע מה סה"כ   2 קצינים וקצינה אחת אבל כולם חשובים ותורמים. 28 רימונים התגייסו לצבא, משך 12 שנות החינוך עברו אותנו קצת יותר.

ב- 1959 בהדרגה וכל אחד בזמנו אנחנו מסיימים את השרות הצבאי. חלקנו חוזרים לקיבוץ אחדים נפרדים מאתנו ובוחרים להם תוכניות אחרות לחיים.

אנחנו, אלה שמתקבצים בקיבוץ, מתוכננים לשנת שרות. מתנהל משא ומתן לאן פנינו מועדות ובין הראל לשדה יואב נבחר הראשון. קבוצת רימון יוצאת לשנת שרות בהראל הזכור לנו לטוב מתקופת הפלמחניקים של עין שמר.
אנחנו בוגרים ממש. מרכזים ועדות וענפים ורבים מי ינהג בפורד בנסיעה לעין שמר,  שנת השירות עומדת להסתיים, אנחנו מעלים אפשרות להישאר. מעריכים לנו בחודשיים בתנאי שכולם חוזרים. בסיום שנה ורבע אנחנו חוזרים לעין שמר עם שלושה נספחים, פיני, ניסים קישיק ודליה.

עם השיבה הביתה מהראל מסתיים בעצם הפרק בחיינו שנקרא "קבוצת רימון".
עשרה ילדי קיבוץ נולדו בעין שמר לפני   כ- 75 שנה. רבים הצטרפו אליהם במשך השנים, חלקם נשארו אחרים רק עברו. השנים עברו, 28 רימונים התגייסו לצבא בשנת 1956. היום במלאת לבוגרים שבינינו 75 שנה, אפשר לצרף למניין עוד כ- 75 בנים ובנות שנולדו לנו ועוד כ- 160 נכדים שימשיכו את דרכנו בכל רחבי תבל.


נזכור היום את בני ובנות קבוצת רימון ובני זוגם שלא זכו להגיע למעמד זה. 
יהיה זכרם ברוך.
עידו זמיר




עומדים: איתמר צוקרמן, בלתי מזוהה,   אריה מידן, אמנון חרודי
כורעים: יהודה דנגורי, עידו זמיר, אהוד דקל