חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 11 (2013) (5915) יד ניסן תשע"ג

"הגיע ליל פסח הלילה הזה כל העולם כולו אומרים בו הלל כי בלילה הזה אוצרות טללים נפתחים".
סדר פסח תשע"ג ביום שני, 25.3.13
בשעה 19:00 נתכנס בלובי להרמת כוסית לכבוד החג.
בשעה 19:30 נסב לליל הסדר בחדר האוכל.
חג שמח!

פסח בתפוצות
כיצד ותיקי הקיבוץ נהגו לחגוג את חג הפסח בילדותם אמיר תומר

פרידה אבלגון, ילידת טורקיה, מספרת כיצד חגגו את חג הפסח בילדותה:
נולדתי באיסטנבול שבטורקיה  בשנת 1941, עליתי לארץ בשנת 1961.                      
 היינו חוגגים את כל החגים היהודיים וגם הנוצרים בגלל דודי שהיה יווני אורתודוכסי. את חג הפסח חגגנו בחוג המשפחה המצומצמת כמסורת ולא כדת כי היינו חילוניים. את הפסח חגגנו כמו בכל מקום בחו"ל, פעמיים, ושמונה ימי חג במקום שבעה. בערב הפסח הראשון קראנו את ההגדה בעברית, בלי להבין אף מילה (ההגדה הייתה כתובה בעברית באותיות לטיניות). בערב הפסח השני קראנו את ההגדה בלדינו. אני זוכרת שבתור ילדה צעירה כעסתי על אמי שלא הרשתה לי לאכול לחם. הזיכרון הראשון שלי מחג הפסח הוא מגיל 5: ישבנו סביב שולחן הסדר ולי, הילדה קטנה, קשרו לכתף בסיכת ביטחון את האפיקומן. אינני יודעת למה, כנראה שזה מנהג של הטורקים. לרוב, הייתי נרדמת באמצע ליל הסדר ולקראת הסוף היו משכיבים אותי לישון במיטה. בשל כך אמי הייתה נותנת לי לאכול לפני הסדר כי ידעה שלא אחזיק מעמד עד הסוף. אהבתי מאוד את הבישולים של אמי ובמיוחד את הארטישוקים, הממולאים, עלי הגפן, קציצות לוף ותרד. עד היום אני מבשלת למשפחתי את האוכל שלמדתי לבשל מאמי ובמשפחתי מאוד אוהבים את האוכל הזה. לאחר שאבי נפטר עברנו לגור עם אחותי שהייתה נשואה. ויחד איתה, עם גיסי ואחיו, שהיו מאוד חילוניים, חגגנו את ליל הסדר בצורה חופשית יותר, לא קראנו בהגדה ורק צחקנו במשך רוב הארוחה. עליתי לארץ בינואר 1961. בארץ פגשתי אדם בשם אבא בוטביניק, שהיה  אז אחראי על האולפנים בסוכנות היהודית, והיה גם האופה של עין שמר, והוא שלח אותי לכאן. חודשיים לאחר שהגעתי לקיבוץ נחגג חג פסח, כך שעדיין לא ידעתי עברית, אך התרשמתי מאוד מליל הסדר הקיבוצי מתחושת ה"ביחד", שהכל היה גדול, היו המון אנשים. זמן קצר לאחר עלייתי ארצה הכרתי את אבי אבלגון, שלימים נישאתי לו, כך שכבר בפסח הראשון ישבתי עם העולים ממצרים או בכינויים "המצרים", שממש אמצו אותי. הרגשתי טוב עם סדר הפסח כי הוא היה חילוני ובזה דמה מאוד לאופן שבו נהגנו לחגוג עם משפחתי.
אלי רוטמן, יליד אוסטריה מספר על הפסח בילדותו
נולדתי בוינה שבאוסטריה בשנת 1922, אוסטריה הייתה אז מדינה ענייה יחסית, חסרת משאבים, מדינה הרוסה, עקב מלחמת העולם הראשונה. עליתי ארצה באוקטובר 1938 עם קבוצת נוער יהודית מוינה. הורי היו חילוניים, אך היו בעלי מסורת יהודית שורשית ולכן הקפידו מאוד על חגי ישראל, ביניהם חג הפסח. את ליל הסדר חגגנו בקרב המשפחה המצומצמת, שכללה את הורי, אחי ואני. במהלך ליל הסדר לא הקפדנו על התנהלות לפי המסורת, אך הייתה אווירת חג נעימה. הקפדנו לשיר את השיר חד-גדיא ושירים אחרים. טכס החג היה קצר יחסית, ובמרכז החג עמדה ארוחת החג, שכללה קניידלך, גפילטעפיש ומרקים מצוינים, וכן האפיקומן שהעסיק אותנו, הילדים, מאוד. מקור הפרנסה של אבי היה לא מסודר, אבל היה איש מלומד מאוד בתחום היהדות ועל כן הוא התמקד בפעילות רוחנית שהובילה לפעילות ציונית אינטנסיבית מאוד. ובזכות אותה פעילות הצליח לצוף מעלה מבחינה כלכלית, כאחראי ומנהל בקהילה היהודית. עלייתי ארצה, באה בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית כשהיה ברור ליהודי וינה שאין סיכוי שיצליחו להינצל מציפורני הנאצים. והורי שהיו ציונים, הבינו שתחילה יש להציל את הילדים וברור היה שעולים לארץ ישראל.
זכור לי ליל הסדר הראשון בקיבוץ שמנה למעלה ממאה חברים. ואנחנו, הנוער העולה, חגגנו את החג הראשון בנפרד על המרפסת של בית הביטחון.
גדעון אברהמי, נולד בתל-אביב, מספר על חג הפסח בילדותו
נולדתי בשנת 1941, בשכונת פלורנטין בתל-אביב.
אנחנו משפחה ממוצא ספרדי, סבי היה שומר מצוות. אני זוכר שמדי שנה, לקראת הפסח, אמי עבדה קשה מאוד, סיידה לבדה את כל הבית, ניקתה והכינה את הבית לפסח.
בערב החג סבי קיים את מצוות ביעור החמץ, הלך בבית עם נר וחיפש את החמץ.
את ליל הסדר עצמו חגגנו עם סבי, סבתי, סבתא רבתא, הורי, ואנחנו, ארבעה אחים.
אני זוכר סדר רציני ומצחיק כאחד. מצד אחד, סבי היה מנהל את הסדר כהלכתו, ברצינות רבה ועם כל הכללים הנלווים והיה מדקדק בכל דבר. ומצד שני, אחי, ישראל, שהיה תמיד בדחן גדול, היה מעיר הערות מצחיקות ומספר בדיחות, כמו: "כשבני ישראל חצו את ים סוף המים הגיעו להם עד ה..., לכן אוכלים בחג הפסח ביצים במי מלח"... מנהג מיוחד שאני זוכר היה שהיינו כורכים את החסה ואוכלים אותה מתחת לשולחן. את סעודת החג בישלה אמי יחד עם סבתי. אני זוכר שהיה אוכל נפלא.

אסתר אנגל, ילידת יוגוסלביה, מספרת על חג הפסח בילדותה
נולדתי ביוגוסלביה, בשנת 1925 ועליתי לארץ בשנת 1941.
היינו משפחה מסורתית, היינו קוראים את כל ההגדה. ראשית בעברית ואחר כך בלדינו ולאחר מכן מתרגמים ליוגוסלבית. את ליל הסדר היינו חוגגים אצל הסבים, ההורים של אבי. אמי בישלה את כל האוכל. אהבתי לאכול, כמו היום, מצה שעשויה מביצה, קמח ומים, שדמתה מאוד ללחם, אך קשה כמו אבן. היינו יוצרים ממנה כדורים ומגרדים לכופתאות.
מציאת האפיקומן הייתה משאירה את הילדים ערים. כמתנות לפסח היינו מקבלים בגדים חדשים לקיץ. אחרי האוכל כל ילד היה מופיע בפני שאר האורחים, בשירה, בדקלום, או בריקוד.
את חג הפסח הראשון בארץ אני זוכרת בעצב. עליתי קצת אחרי חג פורים לקיבוץ שער העמקים, שבועיים לפני פסח. באותו ערב פסח הגיעו ידיעות ראשונות על הפצצה ביוגוסלביה. ובליל הסדר היו מפות לבנות, היה אוכל מיוחד, חגיגי, אבל כולנו, חברי הקיבוץ, ואנו העולים החדשים, בכינו כי חששנו לגורל הורינו.

דב אנגל, יליד פולין, מספר על חג הפסח בילדותו
נולדתי בגליציה שבפולין בדצמבר 1921. עליתי לארץ באוקטובר 1938 עם חברת הנוער "נצר" שהגיעה מגרמניה.
חצי ממשפחתי היו דתיים וחצי היו חילוניים. הבנות היו נשואות לדתיים והבנים לחילוניות. החילוניים חגגו עם החילונים והדתיים עם הדתיים. היו הכנות רבות לקראת החג, שהעיקר בהן הייתה הכשרת הכלים. אני זוכר שכולם עזרו, כולל אנחנו, הילדים. בליל הסדר עצמו, קראנו את כל ההגדה, בעיקר קראנו, לא שרנו את השירים. אמי בישלה את האוכל. אהבתי מאוד את דגי הגפילטעפיש, עוף ואת הלפתנים הטעימים שהיא הכינה. לרוב חגגנו בחוג המשפחה המצומצמת, הוריי, אחי, אחותי, ואני. אך לעיתים רחוקות הגיעו אלינו להתארח האחים של אמי מוינה שבאוסטריה. מחג הפסח הראשון שחגגתי בקיבוץ עין שמר, זכורה לי תחושת "היחד"  בחדר האוכל המלא.

יצחק דנון, יליד מצריים, מספר כיצד חגגו את פסח בילדותו:
עליתי לארץ ממצריים בדצמבר 1949, הייתי בן 21.
הורי היו ממוצא טורקי ולכן הם ספגו את התרבות הספרדית - הטורקית. זכור לי בגיל 7 שאמי הייתה מכינה את הבית לפסח ומנקה ביסודיות. ערב לפני ליל הסדר היינו עושים ביעור חמץ. אבי ואני הסתובבנו בבית החשוך עם נר וחיפשנו חמץ, שאמי הייתה מפזרת בכוונה בכמה מקומות כדי שאנחנו נמצא. כשמצאנו את החמץ, אספנו אותו בשקית וזרקנו לפח ואז הבית היה כשר לפסח. בליל הסדר, במצריים, היינו חוגגים שני לילות. בלילה הראשון אבי היה מזמין את אחותו ובני ביתה אלינו וחגגנו יחד שתי המשפחות, אמי הייתה מבשלת את כל האוכל.
 ולמחרת היינו חוגגים אצלם ודודתי הייתה מבשלת. היינו שכנים, הם גרו קומה מעלינו.
ליל הסדר נחוג כהלכתו, עם כל הסממנים של סדר כשר, כולל האפיקומן. כשמצאנו את האפיקומן היינו מקבלים מההורים חפיסת שוקולד או משהו דומה כמתנה. במשך כל ימות השנה משפחתי הייתה חילונית ולא קיימה מצוות דתיות. אך בשבוע של פסח היינו מדקדקים ולא אכלנו חמץ. את החרוסת אהבתי מאוד ועד היום אני מכין חרוסת לפי המתכון של אמי.
אני זוכר שאת כל שירי ההגדה, שמופיעים בסופה, כמו חד גדיא היינו שרים בלדינו.
הייתה לנו שכנה יוונייה מבוגרת שהתיידדה עם אמי. בערב פסח היא שאלה את אמי: "אני לא מאמינה שלקחו דם של ילדים והכינו מהם מצות, אז למה על המצה ישנם כתמים?" היא לא הבינה שאלה כתמי אפייה. בסיום הפסח היינו הולכים למאפייה לקנות פיתות טריות כדי לחדש את המלאי.

בבתמונה: כרזת חג חירות שמח, בה רואים את משה רבנו חוצה את ים סוף.
הכרזה תלויה במרכז הצעיר,
הוכנה בכישרון רב, בידי נעמה רוט, מדריכה במרכז הצעיר

שיחה משותפת עם מרתה מור ודנה ריפתין בנושא

חדר האוכל //ראיינה: עינת תומר

העובדים כיום בחדר האוכל ובמטבח:
מאיה – אחראית סלטים
זיאד – אחראי שטיפת כלים
עבד – עובד מטבח כללי
מחמוד – עובד מטבח כללי
סמיר – עוזר טבח
דנה – קופאית ועבודות שוטפות
צפי – טבח ומנהל כוח אדם במטבח
מרתה – מנהלת הענף
לאחרונה נפרדנו מהטבח מרק ואנחנו מאחלים לו בהצלחה בהמשך הדרך.
בעקבות ההפרטה: עליית מחירי האוכל שהתרחשה לאחר ההפרטה (תחילה עלו המחירים ב 35% ולאחרונה בעוד 10% נוספים) פגעה בכמות הסועדים. חלק מהאנשים כבר לא מגיעים, כמות האוכל שלוקחים הביתה קטנה וכמו-כן, אנשים לוקחים פחות על המגש. מעט מאוד סועדים לוקחים מנה שלמה. במנה שלמה הכוונה ל: מנה, תוספת, סלט, מרק וכוס מיץ. מי שבא לאכול רק משהו קטן לא מכסה לנו את העלויות. כדי לכסות את העלויות אנחנו צריכים רווח של 6 ₪  לכל סועד/ת בחדר האוכל.
ההוצאות שלנו גדולות מאוד: אנחנו משלמים שכר דירה, תקורה, חשמל, אגרת ביוב, משכורות, תיקונים ועוד. המחירים של מוצרי הגלם עולים כל הזמן . ארוחות החברים לא מכסות את העלויות. מאז ההפרטה הקהילה לא מסבסדת יותר את עלות הארוחה, אך אם יש הפסד כספי הקהילה משלימה, כמו בענפים אחרים. ובכל זאת מסתדרים: בזכות נעל"ה, המוסדניקים, התיירים מניגריה ועוד סועדים מבחוץ אנחנו עדיין ממשיכים.
אז למה אין לנו יותר קבוצות? כי אין לנו כשרות.
ביטול ארוחת הבוקר: אכן חסך עלויות. חסך כוח אדם, חשמל וניקיון.
קצת על התפריט: אנו משתדלים תמיד לגוון ולא לפגוע באיכות האוכל למרות שהורדנו כוח אדם במטרה להתייעל. כל יום מוגשות מנות של בקר, עוף וצמחוני. בערך שני-שליש מהאוכל המוגש הוא אוכל ביתי שאנחנו מבשלים ושליש הוא אוכל תעשייתי.
המדיניות שלנו לגבי עישון: בחדר האוכל, כמו בכל מקום ציבורי, אסור לעשן.
המאכל האהוב עליכם מתפריט המטבח:
צפי: בשרים, מוקפצים, צלעות
מרתה: סלטים
דנה: מרק קניידלך, רצועות בקר בברביקיו וסלט חסה עם ג'עלה.
ולסיום:
מרתה: אנחנו רוצות לבקש מהסועדים שבאים ונהנים מאכילת אוכל ביתי ושטיפת כלים שישמרו על סביבה נקייה ואסתטית עם סיום הארוחה: יחזירו כסאות ושולחנות למקום ויסדרו אחריהם כדי שלסועדים הבאים יהיה נעים לאכול.
דנה: תבואו ותהינו!
תודה למרתה ודנה על שיחה מעניינת
תשובת עידן יגודה, מנהל מש"א,
לדברי אילן לוטן מהשבוע שעבר

בעלון האחרון אילן האשים את הנהלת קהילה שקיבלה החלטה שמהווה שינוי "מדרגה ראשונה" של החלטות קיימות בנושא בונוסים לעובדים. ברצוני להבהיר כמה נקודות:
1.     בחוברת השינוי נקבע באופן הברור ביותר כי עובדי פנים זכאים לקבל בונוס מהענף שבו הם מועסקים, אך לא יותר משווי מצטבר שנתי בגובה שכר חודשי. (נספח עבודה סעיף 5.11.6). מכאן ברור שהנהלת קהילה לא עשתה פה שום שינוי מעמיק במיוחד.
2.     אילן חושב שבונוס הוא "לצ'פר את העובד על חשבון הרווחים שמגיעים לבעלים". לפי היגיון זה כל משכורת היא גזלה מהרווחים, כי הרי ברור שאם היו משכורות יותר קטנות – הרווחים היו יותר גדולים. ולמה לעצור כאן? לפי אותו הגיון, כל הוצאה של הענף היא גזלה מהרווחים הפוטנציאליים... כמו טיול של המפעל או הענף לדוגמא... אבל בדיוק בשביל זה אנחנו ממנים מנהלים לענפים. הם מחליטים כמה כסף ישקיע הענף בציוד חדש, כמה ישקיע בקידום מכירות, כמה יושקע בכוח אדם וכן הלאה. וכמו שאיננו מתערבים בהחלטות הראשונות, כך איננו מתערבים בניהול כוח האדם. כח אדם עולה כסף, בדיוק כמו שחומרי גלם עולים כסף. ואם המנהל חושב שעדיף לו לשלם יותר כדי לקבל עובד יותר טוב, או לתת בונוס על הצטיינות של עובד או מספר עובדים  בשנה מסוימת - אנחנו לא נתערב כמו שלא נגיד לו איזה חומר גלם לקנות.
3.     אז מי כן משגיח על המנהל? בענפים הקטנים – יש מעליו מנהל מגזר (רכז משק או מנהלת קהילה), במפעלים – יש מועצת מנהלים, שמשגיחה על כלל הוצאות המפעל, ולא רק על הוצאות העבודה. בחוברת השינוי נאמר במפורש שבונוסים צריכים להיות מאושרים על ידי הנהלות הענפים ומועצות המנהלים. וזה בדיוק מה שפירטה מש"א. לתשומת לבו של אילן, הנהלת קהילה דווקא הוסיפה והטילה על מש"א לגבש קריטריונים ברורים לתגמול אישי בקהילה.
4.     אז אין צורך לשלוף כרטיס אדום ולהציע הצעות פופוליסטיות, הכל נעשה לפי החלטות חוברת השינוי שלהזכירך עברה ברוב גדול. כמובן, אם אילן רוצה לחלוק ולערער על החלטות חוברת השינוי – זו זכותו. עברה כבר שנה מיום ההחלטה...
5.     אילן ואני חולקים משרד במיניפלסט והמחלוקת בינינו בנושאים אלו ידועה, מה שבטוח ולא במחלוקת שנשאר ידידים גם לאחר חלופת דברים אלו.
צ'קים ומטבע חוץ // גיל עמל, מנהל מחלקת חשבונות
בעקבות הוראות חדשות שקיבלנו מהבנקים, לא ניתן  עוד להסב צ'קים לזכות הקיבוץ, בצ'קים שנרשם עליהם "למוטב בלבד ". ניתן יהיה להפקיד צ'קים לחשבונות של קיבוץ עין שמר רק אם המוטב יהיה  "קיבוץ עין שמר". עובדי חוץ שמביאים צ'קים להנה"ח אנא בקשו מהמעביד לרשום על הצ'קים לפקודת קיבוץ עין שמר.
א.      מטבע חוץ:  על פי חוק איסור הלבנת הון, חל איסור מוחלט על הנהלת החשבונות לבצע המרות מטבע חוץ. חברים הזקוקים למטבע חוץ לצורך נסיעות לחו"ל יוכלו להחליף כנגד שקלים אך ורק אצל מוסדות מורשים, בנקים, חלפנים מורשים ובשדה התעופה. אנא קחו זאת לתשומת לבכם והתארגנו בהתאם.
לוגיקת השיוך // קובי גרוסמן
תורת הלוגיקה מלמדת אותנו, כי על מנת לנתח תופעות בהיגיון יש לנקוט בשיטת ההיקש – מסקנה הנובעת באופן הכרחי משתי הנחות קודמות.
הבה נפעיל שיטה זו לגבי סוגיית השיוך, אותה הצבנו לאחרונה במוקד סדר היום הציבורי, ונאמר כך:
הנחה א': אין קליטה בלי שיוך (סיסמה פופולארית השגורה על פי צוות ההיגוי)
הנחה ב': אין שיוך (טענתו הניצחת של בארי הולצמן, שהעיז סוף סוף לומר בקול רם את מה שאחרים לחשו בחשאי)
מסקנה: אין קליטה
האמנם?
בואו נעשה ניסיון נוסף:
הנחה א': אין קליטה בלי שיוך חוזי או הוני
הנחה ב': אין שיוך חוזי
מסקנה: אין קליטה בלי שיוך הוני
בסדר, אתם אומרים – נשמע הגיוני ברמת ה"אין בלי", אבל מה לגבי ה"יש עם"? מי ירצה להיקלט בקיבוץ מבלי לזכות בבית ודונם?
ואני אומר: הכל פתוח ותלוי במידת רצוננו לקלוט – וכדי לצמצם ספקות ולשאוב עידוד בואו נלך אצל יודעי דבר כבארי הולצמן, דב אביטל (מודל מצר) ומיודענו אילן מאייר (מודל הזורע, מודל עין גב ועוד), שמקדמים בעת הזאת את רעיון השיוך ההוני, ונלמד מהם כיצד להבדיל את האפשרי מן הבלתי אפשרי ולמצותו עד תום.

עור הדוב
בתחילה צדנו את הדוב.
החלטנו על שינוי אורחות חיינו.
אחר כך פשטנו את עורו
והפכנו לקיבוץ מעמדי
בו חיים בעלי אמצעים
לצד אלה שבקושי גומרים את החודש
ועכשיו הגיע הזמן לחלק את                       רכושו של הקיבוץ שלנו.
גשם של עורכי דין ויועצים, יורד עלינו בשפע מנסחי תקנונים, מסבירי מדיניות, מציגי אלטרנטיבות.
בעבר ידענו וגם העזנו לנסח בעצמנו
את הרצוי לנו או השגוי בעינינו
אבל בימים אלה? מי יעז לנסח אמירה
ללא גושפנקא של עורך דין?
כזה היודע את שפת הסתרים של
מרשי, מרשו ואולי מרשתנו.
נסגרת הדלת והם נכנסים דרך החלון
נסגר גם החלון נכנסים דרך הארובה
נסתמת הארובה זוחלים דרך הסדקים בקירות יש עורכי דין המתמחים
בהגנה על הקיבוץ
ויש אחרים המתמחים בהגנה על הפרט
נגד מוסדות הקיבוץ.
עמדתם נקבעת בהתאם למשלם את משכורתם. חיפוש האמת. הפשרה, הבנת השונה פינו את מקומם לניסוחים מלומדים
"שפשוטי העם" חברי הקיבוץ
מתקשים להבין את התחכום
המסתתר במילים ובמשפטים
המערפלים את עצמם לדעת                        ולעיתים קרובות בכוונת המכוון.                                                                   באמצעות חלקלקות לשון ואותיות קטנות
הממסד הקיבוצי מתייצב לעימות אפשרי                                                              מגובה ביועצים המומחים בניסוחים מתוחכמים
כאלה המגלים טפח ומסתירים טפחיים.
בעוד החברים, כמוני, כמוך כמוהו
משוללי הגנה ולעיתים גם מתקשים בהבנת
הנקרא שבו לעיתים הנסתר רב על הגלוי.
בימים אלה נסתיימו ימי התום.
במאבק על חלקו של כול חבר
בבשרו ובעורו של הדוב, רכוש הקיבוץ שלנו.
ייאבקו כנראה עורכי הדין אלה באלה
מייצגי הממסד במייצגי החברים
וכך לא גשם אלא מבול של עורכי דין,        משפטים ותביעות צפוי לרדת עלינו. לתפארת קיבוץ עין שמר.
ואחרי המבול, זיכויים והפסדים בערכאות רשמיות לעולם לא נחזור להיות כמו שהיינו לפניהן.
שיירי התמימות ייעלמו מחצר הקיבוץ                                                              החשדנות ההדדית תתחזק
היכולת לחיות במסגרת חברתית אחת
תיעשה קשה עוד יותר.
כולנו גולשים במדרון החלקלק.
האם ניתן עדיין לעצור
ולשנות מגמה? לטפס מחדש למעלה אל
הפשטות המבורכת, אל המילים  הגלויות והמובנות לכול?
והשאלה נשאלת. האם יש לה גם תשובה?
נעצור את המרוץ ונחשוב.
נרגע ממבול האותיות הקטנות
המנוסחות בצורה מנוכרת
ולעיתים קרובות גם בלתי מובנת.
                                      אבישי גרוסמן
                                             2.3.2013

עתר גבע – תערוכה חדשה
כתבה שפורסמה בעיתון הארץ על התערוכה
הודעות ושונות
לנאוה ומליק גור
להולדת הנכדה ליבי,
בתם של ניצן ואלכס,
אחות לעיליי ומיכאל
ברכות לכל המשפחה!
מזל טוב

לאולגה ומארק ברצלבסקי
להולדת הנכד גיא,
בנם של מרינה ורועי,
אח לנועם
ברכות לכל המשפחה!
ביום רביעי 27.3 בשעה 20:15  יוקרן הסרט "שושלת אנטוניה" סרט על ארבעה דורות של נשים  הולנדיות חזקות ועצמאיות. הסרט  זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1996.      
בואו להנות,   א.ש. הפקות
שימוש באמבולנס // קרן משיח
 לכל החברים שלום                                                                                                              אני רוצה להזכיר שחברים שמשתמשים בשירותי אמבולנס ומקבלים שובר לתשלום מתבקשים להעבירו מיידית למרים, המזכירה הרפואית, כדי שתוכל לטפל בתשלום ולמנוע אי נעימויות. בברכת חג שמח ושלא נזדקק קרן משיח

נפתח סניף חדש לסוכנות הביטוח "משקי הקיבוצים" במתחם גרנות. הסניף מיועד לתת תשובות ושרות לחברים שמעוניינים בביטוח רכב, דירה או עסקים קטנים לחברי קיבוץ או לתושבים בקיבוץ
לפרטים נוספים ניתן להתקשר: 04-6321150, 04-6321151

שימו לב: העלון הבא ייצא ביום שישי, 5.4.13 , לקראת יום השואה והגבורה

שיחת קיבוץ הקרובה תתקיים ביום שני בתאריך
3/4/13 בשעה 20:30 במועדון לחבר.

ברצוננו לחדש את חוברת טלפון של הקיבוץ
למי שיש מספר חדש  ורוצה לעדכן - זאת ההזדמנות .
ניתן לעדכן ברשימה שתתלה  על לוח המודעות של הקיבוץ או במייל של ריכוז משק

כלבים מסתובבים – לא אצלנו
אם ראיתם כלב לא קשור וללא בעלים – אנא התקשרו ליואל גרוסברג, טל. 052-3750961 שבסמכותו לקרוא ללוכדים מהמועצה.
שחרור כלב ממכלאת המועצה כרוך בעלות של כמה מאות שקלים, לתשומת לב הבעלים.
חג שמח!

מהספרייה // שלומית תומר
הספרייה פתוחה בימי החג בימים ה'- 28.3, ו' – 29.3
סגורה בשני בערבי החג:
יום ב' – 25.3, יום א' – 31.3
ניתן לפנות אלי בשעת הצורך. חג שמח! שלומית תומר
        
מהנעשה בתחום הקליטה והשיוכים// רקפת זוהר

לחברים שלום,
בעקבות התפתחויות ביחסי התנועה הקיבוצית ומנהל מקרקעי ישראל, קיימנו בשבועיים האחרונים מספר התייעצויות עם איתן ברושי, מזכיר התנועה, וכן עם מיכי דרורי, רכז המחלקה המשפטית ובארי הולצמן ממטה הקרקעות. ביום שני האחרון הגיע בארי למפגש פתוח עם חברים וכן לישיבת עבודה עם צוות ההיגוי. בהזדמנות זו אתנצל על הקיצור הנמרץ של המפגש הראשון, שהשאיר חברים רבים עם שאלות שלא נשאלו.
עיקרי הדברים שאנו שומעים מהתנועה הם אלה: מנהל מקרקעי ישראל מחריף את המאבק מול הקיבוצים, ורואה בשיוך החוזי התגרות ו"שוד כספי מדינה". קיבוץ שמבצע שיוך חוזי חשוף להתנכלות מצד המנהל, ובעיקר לעצירת היתרי בניה. בשלב זה איש אינו יודע איך יתפתחו הדברים, וקיימות הערכות שונות לגבי הסיכוי להגיע להסדר כולל או פרטני עם המנהל ולגבי תוכן הסדר כזה אם וכאשר יקרה. גם מבחינת לוח הזמנים איננו מקבלים תשובות ברורות לגבי אורכה הצפוי של תקופת הביניים, שיכול להיות בין חודשים ספורים לבין שנים. לפיכך, המלצת התנועה היא להקפיא בשלב זה את השיוך החוזי ולהתקדם רק עם הסדרים שאין בהם העברת זכויות בקרקע לחברים.
בשאר הנושאים שעל הפרק קיבלנו מכל היועצים אור ירוק חד משמעי: להתקדם עם הקליטה בתנאים שגיבשנו, להתקדם עם הבניה במתווה המתוכנן (הסכם עם קבלן, הגשת התוכניות לרשויות), ולהתקדם עם הסדרים פנימיים בתחום הדיור.
צוות ההיגוי דן בהמלצות התנועה ומציע לקבל את עיקריהן: להקפיא כרגע את הטיפול בתקנון השיוך, ובמקביל להתקדם עם הקליטה ועם ההסדרים הפנימיים. בפועל זה אומר:
•        לעדכן את תקנון הקליטה כך שלא יכלול שיוך דירות לנקלטים, אלא הגדרת דירתם כדירת קבע והבטחה להחזר כספי במקרה של עזיבה.
•        לגבש תקנון דירות לתקופת הביניים, שיתייחס להגדרת דירות הקבע, לשיפוצים, להורשה ולהסדרים כספיים שונים. לצורך כך יש להמשיך ולהשלים את הטיפול בהגדרת המגרשים (פרצלצית צל), בשמאות ובחישוב טבלאות האיזון.
•        להשלים את תקנון מדרג השימושים (הבטחת פנסיה, זכויות ותק, עזרה לבנים וכו'), פחות או יותר כמתוכנן.
מבחינת לוח הזמנים – חודש אפריל יוקדש להמשך למידה ציבורית וגיבוש התקנונים המעודכנים בצוות ובציבור, לדיון בהסתייגויות והצעות נגדיות בתקווה כי בחודש מאי נגיע להצבעות ונוכל סוף סוף לפתוח את שערינו לבנים הנקלטים. במקביל, אנו נתחיל בהקמת ועדת קליטה, שתטפל בקשר עם הבנים, ולאחר מכן בכלל הנקלטים.
בהזדמנות זו אני חוזרת על ההזמנה שפרסמתי כבר בעבר – אנא עזרו לנו להגיע לבנים, לעדכנם ולהזמינם לקחת חלק בפרויקט הקליטה הגדול שבפתח. ספרו להם על התוכניות ובמקביל העבירו לנו כתובות דואר ומייל.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחברים שלקחו על עצמם להוביל את תהליך הקליטה והשיוך (מבלי שידעו שמדובר בעבדות של שנים...) חברי צוות ההיגוי שמגיעים שבוע אחרי שבוע לישיבות ארוכות, מוותרים על ארוחות ערב והשכבות, על סדרות אהובות ומשחקי כדורסל מרתקים, על רכיבות אופניים ובילוי עם המשפחה, קוראים מסמכים ארוכים ומסובכים בפעם החמישית השישית והעשירית, לומדים ולומדים רק כדי לגלות שהכל (שוב) השתנה וצריך ללמוד מחדש ושוב לגבש דעה, ולהתווכח עליה ולהשתכנע או לא, ולחשוב על האינטרס הפרטי ואז על האינטרס של כל שאר החברים... ואז לפרוט את הכל לפרטי פרטים ולגבות משפטית וכלכלית ולצאת להסברה ציבורית...
ואולי לא מיותר להזכיר שכל זאת עושים חברי הצוות ללא כל תמורה, ולמען כולנו. אז בשם הציבור כולו, אני מרשה לעצמי להביע הערכה עמוקה לכל אחד ואחת מהם: אסתר אפשטיין, צילה ליס, משה רונן, חוה כהן, ליאורה מאסטרו, איל תומר, הראל יגודה, עומר גבע, לימור גרוסמן, אמיר תומר, תמנע דגאי, וממלאי התפקידים – עודי דגאי, עידן יגודה, עמי גלעד ומרב  הדר-פרומר – תודה רבה!
ולחברים כולם –  מי ייתן שהאביב ישרה עלינו רוח טובה, התוכניות יתממשו, הניצנים יפרחו, והלבבות ייפתחו!
חג שמח!
רקפת

פותחים שבת
     בערב שבת הקרוב נקיים קבלת שבת חגיגית לכבוד חג הפסח,
    על משה רבנו באמנות - צילה ליס.
     לפני כשבוע דרש אבישי גרוסמן את פרשת "ויקרא", וזוהי דרשתו:
פרשת ויקרא עוסקת כולה  בדיני קורבנות שמקריבים במשכן ובבית המקדש. לפנינו רשימת מכולת של מחויבויות, היתרים ואיסורים, ראוי ושאינו ראוי להיעשות על ידי מקריבי הקורבנות. השעמום שתקף אותי במהלך קריאת הפרשה שנכתבה כנראה על ידי כוהן לבלר הוביל אותי לשאלה מדוע למעשה נחוץ היה משכן ולאחריו בית מקדש מפואר? מדוע מקדשים אנו עד היום את הכותל המערבי או מסגדים וכנסיות הבנויים לתלפיות. מדוע עולים עד היום מאות אלפי אנשים לקברות צדיקים שחלקם קבורים במקום אליו עלו לרגל, וחלקם הם ייהוד או לחילופין איסלום או ניצור של המקום שהפך לקדוש?
והרי הדת המונותאיסטית  אמורה לפסול צלמים ואלילים ולדבוק באמונה באל שאין אפשרות לחזות בפניו, להבין את טעם החלטותיו או לעקוב אחרי מעשיו.
על פי התפיסה המונותיאיסטית אמונה טהורה אינה נזקקת לאמצעי עזר באמצעות ייחוס ממד של קדושה למקומות ארציים, קברי צדיקים או שרידי מבנים. הרי אלה הם בעיקרו של דבר דמויי אלילים, משהו גשמי אותו ניתן לראות ולמשש.
מכאן עולה השאלה: האם המונותאיזם מהווה באמת שינוי מהותי מהאמונה באלילים בעלי צורה ואפיונים גשמיים?
כנראה שהאדם זקוק לביטויים מוחשיים המבטאים את אמונות חייו. רק מעטים מסוגלים לתת מענה לצורך העמוק שלהם בתשובה אמונית  באמצעות הוויה רוחנית טהורה ובלתי תלויה בייצוג ממשי. חטא העגל  והכותל המערבי מהווים עדות לקיומו של הצורך האנושי לגעת ולראות בעיני הבשר את הביטוי של הקדושה שמחוללה וסיבת קיומה נעלם מעינינו.
מכאן קדושתו של דגל המדינה שמי שמעז לדרוך עליו ולשרוף אותו כאילו פגע בליבת אמונתם של אזרחי המדינה. מכאן העלבון הנורא שחשים המאמינים כאשר שורפים במכוון את בתי התפילה שלהם או פוגעים בהמנון שמילותיו הופכות לעיתים מקודשות. הכוהנים (שאחד מהם כנראה היה מי שכתב את תוכן הפרשה) הכירו את אופי האדם וידעו שכדי לחזק את עוצמת אמונתם של הבאים בשערי המקומות הקדושים, מוטל עליהם לדאוג לטכסים מחייבים, כדי לפאר קירות ושערים המביאים לידי ביטוי ממשי את המשמעות הצפונה באמונה הדתית הנמשכת אל הנעלם מאתנו. והכל במטרה לחזק את אמונתם ומחויבותם לדת בה מאמינים המשרתים בקודש.                                                                         
לפני שבועות אחדים נעלם דגל הקיבוץ שלנו. זהו הדגל שאחריו הלכנו בהפגנות למען חברה טובה יותר וצודקת יותר, הדגל שבעשרות השנים האחרונות ליווה את חברינו שנפטרו בדרכם האחרונה. האם היעלמותו של הדגל רומזת לנו על משהו שהוא מעבר לַבָּד האדום עליו רקום שם הקיבוץ שלנו?   חומר למחשבה..
תודה לאבישי על הדרשה רבת המחשבה והעניין. (הדרשה של מירב חופי תפורסם בשבוע הבא)    ענה.                      

מנו ורקפת מעדכנים:
דגל הקיבוץ, שחשבנו שנעלם – נמצא שלם ובריא במשרדי הקיבוץ.
מקווים להשתמש בו רק בשמחות...

אנשים טובים באמצע הדרך
 לקראת חג הפסח התרימו ילדי בני מצווה מהמרכז הבוגר: ליאור גנדלמן, עומר עזר, עתר ארליכמן, גילי שפירא, יערה תירוש, עופר גלעד, נועה מורג, תכלת בן-חיים ועידו גוטמן
 סכום של 4,300 מחברי הקיבוץ ובעזרת סכום כסף נוסף שנתרם ע"י מתנדבים מחוץ לקיבוץ, נרכשו מצרכי מזון למשפחות נזקקות.
חיה וליפז חרודי, סוזנה ומאיה אבלגון ולאה הנגבי (מתגברת למידה ב"מבואות עירון") נסעו לסניף "רמי לוי" ורכשו מוצרי מזון רבים, כמו: עופות, מצות, קמח מצה, ירקות, שמן, תרכיז פטל, אורז, ממרח שוקולד, ריבה, עוגיות, אבקת מרק, ביצים, זיתים, מלפפונים, מוצרי חלב, שעועית, אפונה ועוד...
מוצרי המזון הרבים נארזו בקרטונים על ידי ילדי בני המצווה מהמרכז הבוגר ומתנדבים נוספים, משפחת חרודי, משפחת אבלגון, שאול אברג'יל ועוד
אריזות המזון נתרמו ל20 משפחות נזקקות מכרכור, אשר שמותיהן ניתנו לחיה על ידי אחות טיפת חלב בכרכור.
תגובות המשפחות המקבלות היו חמות, עם הרבה חיבוקים, נשיקות ושמחה
בתמונות: הקרטונים לאריזת מצרכי המזון מונחים מתחת לחדר האוכל ומולם מוצרי המזון הרבים שנארזו לנזקקים.

צילום התמונות: צוק חרודי