חיפוש חומר בעלונים: קודמים

Loading

עלון 45 (2017) (6108) ד' טבת תשע"ח




אֲנִי מַאֲמִין
שאול טשרניחובסקי

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לא בָּרָעָב יָמוּת עובֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אושֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאום מִלְּאום.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי
לא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיופִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

אודיסה 1892


המפגש הראשוני שלי עם דורית, עוד בהיותי נערה, היה כאשר הייתי מטיילת עם אחיה אמנון כזוג נאהבים. בעוברנו על הכביש לא רחוק מבית ההורים, אמנון היה אומר לי: "עכשיו ג׳ירפה עכשיו אריה", כך התוודעתי אל דורית אחותו. לא קל היה להורים עד אשר עברת למוסד "לבצלר", מוסד משפחתי שלימים הפך למוסד ממשלתי, ואת רק בת 7 שנים.
היית ילדה מיוחדת במשפחה ובמוסד. רוזקה ובניו – הורייך, לקחו אותך כל שישי-שבת הביתה, ובחגים לחופשות יותר ארוכות. היית מיוחדת במוסד. הבנות סביבך קנאו בך בשל כך. אני זוכרת את רבקה שהייתה איתך, אומרת לרוזקה: "אני גם רוצה שתיקחו אותי פעם". ובאמת באחת ההזדמנויות הביאו איתך את רבקה חברתך.
שישים שנה שהית ב"לבצלר". בצעירותך השתתפת בפעילויות השונות הקרויות על ידך ״מעש״, בה יצרתם דברים שונים לפי יכולותיכם. ידעת לשיר יפה, היית מאוד מוזיקלית. אהבו אותך במוסד וגם קנאו בך שאת מיוחדת ויוצאת הרבה הביתה.
לימים בשנת 1975 כשבניו נפטר, גברי קיבל עליו את הנסיעות הלוך ושוב, עזרה לרוזקה שנשארה לבד. במשפחה היית חלק מאיתנו ומשתתפת בימי ההולדת של הנכדים שאהבת כל כך. בחגים היינו יחידה אחת. את חלק בלתי נפרד מהמשפחה. כשגברי אחיך יצא לחופשה, חברים טובים היו נוסעים למוסד להביאך, לעזור לרוזקה. עם הזמן כשהתבגרת ורוזקה נחלשה, לא היה קל. המשפחה התחילה להביאך רק אחת לשבועיים. לא היתה ברירה.
לימים כשסבתא רוזקה הלכה לעולמה, גברי המשיך במסירות אין קץ להביאך פעם בחודש לשבת ובחגים השונים. אהבת כל כך את הבית, ותמיד אמרת שאת רוצה הביתה.
הזמן עובר וגם את מתבגרת והתנועתיות שלך פוחתת, ומנגד גברי אחיך לא בריא, מפסיק להביאך הביתה ומחליף את הנסיעות בביקורים במוסד פעם בחודש. לא היתה פעם, גם כשכבר בקושי הצלחת להגות מילים, שלא שאלת על שאר בני המשפחה, האחיינים שלך משני אחייך.
היית במקום נפלא - מוסד "לבצלר", שדאג לך ונתן לך את כל צרכייך ומבוקשך במידת האפשר. מקום מטופח, נקי ומאיר עיניים. התרשמתי מכך כל פעם שהייתי באה לבקרך, ביחוד מאז שגברי כבר לא יכול היה לנסוע אליך. בחדרך על הקיר, גברי תלה לך את תמונות המשפחה כדי לשמח אותך. לפני 9 חודשים כשגברי נפטר, הוספנו גם את תמונתו. כך יכולת תמיד לזכור את המשפחה.
אני לא יכולה שלא להזכיר את אביבה חרודי בת דודתנו, שבשנים עברו הייתה עוזרת ולוקחת אותך לביתה לשבת. מאוד אהבת את הביקורים שם והילדים קיבלו אותך כמובן מאליו בזכות אביבה.
ואחרונים חביבים צוות המוסד שהתחלף עם השנים, מימיה של שרה לבצלר מקימת המוסד ועד ימינו אלה. אני רוצה להודות לכם צוות נפלא על הטיפול המסור שנתתם לדורית במשך כל 60 שנותיה אצלכם וגם בימיה האחרונים בבית החולים.
הגעת הביתה כפי שרצית תמיד. נוחי בשלום.  עדנה חרודי

דורית גדלה בבית אוהב ומסור, אף שלגדל ילד חריג בשנות החמישים, היתה משימה לא פשוטה. דורית היתה עטופה באהבה מצד כל המשפחה, ואפשר לומר שהיתה ילדה מפונקת... נקייה מאוד, מטופחת ומגונדרת. אהבתה הגדולה היתה לשרשראות, טבעות ושעונים. אי אפשר היה לעבור לידה, מבלי שתעצור אותך לדעת איזה שעון יש לך ואולי אפשר גם לקבל אותו. אהבתה הגדולה השנייה היתה למוסיקה, והיה לה חוש קצב נפלא. היא היתה כל כך מוסיקאלית, הכירה את כל השירים והמילים.
כשעברה ל"לבצלר" בגיל שבע, דאגו ההורים להביא אותה כל שישי-שבת וחג, ובאוגוסט המפורסם, בחופש הגדול - לחודש ימים. דורית שמרה בקנאות על כל מה שהגיע לה.
"לבצלר" הפך לה לבית. אין לי מילים לתאר את הטיפול שבו זוכים שם כל החוסים. מסירות, דאגה ואהבה. דורית זכתה לחיות באווירה אוהבת.
רוזקה ובניו עברו טרגדיה נוספת בנפול אמנון, ואני חושבת איך המשיכו בחיים בלי לבקש שום הנחות. ואולי הקשר החזק שלהם לדורית, הוא זה שלא איפשר להם להישבר.
כשנפטרה רוזקה המשיך גברי את הטיפול בדורית. היא נשארה כמין צוואה של אמא, שידעה שאין יותר ביכולתה לטפל בה. גברי טיפל בדורית כמו בנסיכה, כמו שרק גברי ידע לטפל ולדאוג. שום דבר לא מובן מאליו. לימים כשגברי חלה, ורק הוא ידע שאין משם דרך חזרה, היתה לו בקשה אחת אלי: שאמשיך לטפל בדורית ולדעת שהכל ממשיך כרגיל.
תודתי הגדולה לכל משפחת "לבצלר", על כל מה שאתם עושים למען ילדים, שזקוקים לכל כך הרבה אהבה והגנה.
שרי חרודי
דורית האחות של אבא
סבתא רוזקה צעירה ויפה הולכת אנגז'ה עם דורית גם היא צעירה ויפה. צילום נפלא של אבא, 1960. אני עוד לא נולדתי. בשנה האחרונה התוודעתי לדורית שלא הכרתי, לדורית בילדותה; פגשתי אותה בתמונות שאמא ואבא צילמו מאז שהכירו. צילומים נפלאים של אותה תקופה ודורית ילדה מיוחדת במינה. לימים קראנו לה הגברת הראשונה.
אינני זוכר מתי מתחיל הזיכרון שלי עם דורית, אבל הוא מתחיל מתחושות של בושה. לחיות אז בחברה הקיבוצית עם ילד מיוחד היה לא קל. החברה הקיבוצית לא הבינה את מה שכולנו מבינים היום, שילד מוגבל במקום אחד הינו מתנה גדולה-גדולה במקום אחר.
אני התחלתי להבין את זה אחרי שעזבתי את הקיבוץ, ומצאתי את עצמי מצלם לא פעם בהתנדבות ארגונים שונים שפועלים למען ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות.
גדלתי ליד סבתא רוזקה המופלאה, שתמיד דאגה שדורית תהיה לצידה, שלא תעשה בושות.
גדלתי במקום שלהורי הפעוטון היה קשה עם נוכחותה של דורית בפעוטון וביקשו שיוציאו אותה, ולסבתא רוזקה היה מאוד-מאוד קשה עם זה.
אני לא עוסק בחשבונות עם העבר, רק עם עצמי אני משוחח על הדרך שלי. הבושה באה ממני, היא היתה שלי, היא היתה מלווה בכאב גדול. היא התאזנה עם הגאווה באבא, הבושה, סוג של נחמה מטופשת. כבר שנים רבות אני מכה על חטא ילדותי, על חטא ה"מה יגידו...", על חטא הבושה. כשישבתי בשנה האחרונה מול סורק הנגטיבים ומיום ליום ראיתי מול עיניי עוד ועוד צילומים של דורית והתמלאתי רעד, הבנתי שלא הייתי שם, הייתי ילד לא מבין, ילד מתבייש.
הצילומים הנפלאים של דורית, צילומים שאבא ואמא צילמו, בעיקר עם סבא וסבתא וגברי, הפיצו בי אור של אהבה אל דורית עם תחושות כאב רבות.
דורית זכתה במלאכים שטיפלו בה ודאגו לה.
דורית זכתה בסבתא רוזקה האחת והיחידה, בסבא בניו, בגברי האח והמלאך, וגם באמא שהיתה שם לעזרה בכל רגע. דורית זכתה גם למלאכית אביבה, ובשנים האחרונות גם לדאגתה הגדולה של שרי.
הסתיים לו עוד דור של ה"חרודים", הדור השני של חרודי: חיים שנהרג בשבת השחורה, ורינה המופלאה שהביאה לארץ את שיטת אלכסנדר, ודן הפרדסן המושלם, ואבא שלי, וגברי המלאך האח של אבא שלי, והאחרונה המיוחדת במינה האחות של אבא שלי, דורית.
ואנחנו הילדים והנכדים והאמהות/סבתאות ממשיכים ונמשיך את דרכם הצנועה והאוהבת.
היי בטוב דורית יקרה, תודה לך על מה שהבאת לחיינו. לעולם לא נשכח.ארז חרודי
דורית דודה,
דודה לא כמו כל הדודות,
דודה אחרת שונה.
דודה שיש לה פיגור שכלי. כן ככה זה, בדיוק כמו שזה נשמע.
אתמול כשחשבתי עלייך, הבנתי כמה את כדודה שלי משמעותית במי שאני.
לגדול איתך ולידך זה שיעור לחיים של קבלת השונה. זו היכולת להסתכל בלבן של העיניים לאותם אנשים בחברה שהם אחרים. זו היכולת לחמול ולקבל ולראות בך אדם ככל האנשים, עם רגשות עם רצונות עם מחשבות, ויחד עם זאת לא יכולה כמו כולם, שונה, אחרת.
אתמול הבנתי שגדלתי בסביבה משפחתית שהיה בה הרבה כאב. סבתא רוזקה הגיבורה שלי, ואחר כך גברי היקר כל כך, דאגתם לכל מחסורה של הגברת הראשונה – דורית.
קיבוץ עין-שמר הוא הבית שלך, אליו תמיד התגעגעת ותמיד חיכית. אהבת פה את האנשים והם החזירו לך אהבה.
שישים שנה במוסד "לבצלר", ילדה קטנה שנותקה מהורים ומסביבה מתוך מחשבה להעניק את הטוב ביותר שניתן היה אז. במשפחה שלנו הקטנה, היינו אומרים שאת המלכה של "לבצלר". רק את היית מגיעה מדי שבוע לביקור, ובכל חופשה וחג היית חלק מהנוף המשפחתי והקיבוצי.
זוכרת אותך בבית אצל סבתא, זוכרת את הכורסא שבה ישבת, זוכרת שנורא אהבת לחבק אותנו ולתת נשיקה, ואנחנו כילדים היינו מנסים להתחמק מנשיקה רטובה של דודה.
לימים כולנו התבגרנו והמפגשים היו בראש-השנה ופסח בעיקר. את עם גברי בקלנועית, תמיד יודעת תאריכים של חגים כאילו ואולי לא כאילו, חיית מחג לחג ובשביל החגים בהם היית מגיעה הביתה.
נוחי על משכבך במקום אותו את אוהבת ואליו את שייכת.
היי שלום דורית יקרה. שלומית ברא"ס-חרודי
בתמונה מימין לשמאל: דורית, בניו, צוק, רוזקה וארז חרודי.
אנחנו כאן להיפרד מדורית.
זו לא פרידה ככל פרידה מבת משפחה. זו פרידה מחברה שמיום הגיעה לעולם הייתה אחרת מכולנו, ולמרות זאת ארוגה באופן ייחודי בחיי הקהילה שכל כך אהבה.
כילדה אני זוכרת את דורית שהייתה שונה, ועם זאת תמיד עטופה באהבת הוריה רוזקה ובניו.
לידת ילדה בעל צרכים מיוחדים בשנת 1950, הייתה אירוע לא קל לרוזקה, בניו, אמנון וגברי; בחברה שראשה היה כולו נתון לבניית הארץ ולקדושת המיתוס של "יפי הבלורית והתואר".
אבל הם עטפו אותה באהבה אין סופית, כמו מעיל מגן מפני אכזריות ילדים ומבוגרים כלפי החריג והשונה. תמיד שותפה בחיי היומיום שלנו, שותפה בטיולי חברת הילדים ובכל האירועים קטנים כגדולים. בזכות משפחתה האוהבת, שלא הסתירה אותה ולא התביישה בה, זכתה ליחס מכבד ואנושי,
מקור של כוח ואהבת החיים.
בגיל צעיר עברה לחיות במוסד בהרצליה, בו טופלה במסירות שהיא מעל ומעבר, ובו זכתה למעמד מיוחד על כך שמדי שבוע ובכל חג זכתה לצאת הביתה להיות בחיק משפחתה. במשך עשרות שנים, בכל סוף שבוע או חג, הייתה מגיעה לקיבוץ ולא הייתה מאושרת ממנה לפגוש חברים בחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ. ולא הייתה עצובה ממנה כאשר צריכה הייתה לשוב ולהיפרד ולחזור למוסד.
להרגשתי, הייתה מודעת לחריגותה ועם זאת, למרות קשיי הדיבור והתקשורת, חשוב היה לה לנופף לשלום, לשאול שאלה אישית, לברך בשמחות, לנסות לנהל שיחה - מתעקשת להיות אחת מאיתנו.
אהבת האדם שבה, אפשרה לה לזכור כל חבר וחברה בשמם ובקשרי המשפחה הענפים של כל אחד מאיתנו. באופן שתמיד עורר את פליאתי ידעה לקשר מי שייך למי.
היה לה חוש מוסיקלי מפותח וחוש הומור טבול בעצב, שנבע מההכרה באחרות שלה. בזכות חוש ההומור ניתן היה לצחוק איתה - אבל לא ממש לצחוק עליה. ואפשר היה גם להשתתף בכאבה, והיא לא נרתעה מלחשוף את פגיעותה.
דורית יקרה, עוד הרבה לפני שהמושג "ילדה בעלת צרכים מיוחדים" זכה להכרה ולהתייחסות חברתית כפי שמקובל היום, היית עבורי ועבור ילדים וחברים רבים - השיעור והדרך לקבלת האחר והשונה. ראיתי אותך הרבה פעמים אצל גברי, מתקשה לאסוף את עצמך להיפרד מהקן המשפחתי, לאחר חופשת חג או סוף שבוע בקיבוץ. כל כך רצית להישאר כאן כשווה בין שווים. היום סוף סוף זכית לחזור הביתה. מלווה במשפחות של אמנון וגברי, בחבריך מהקיבוץ ומהמוסד שהיה לך לבית שני. אנשים רבים שיזכרו אותך באהבה. עכשיו את כאן והפעם לתמיד. קרוב לאמא ואבא, ליד גברי שלך וסביבך החברים שהכרת ואהבת.
נירה כהן
דורית יקרה ואהובה,
מאתמול אני יושבת בוכה וחושבת שזהו את איננה. עצוב לי מחד והוקל לי מאידך, שנגאלת מייסוריך. סבלת כל כך וזה לא היה הוגן.
פגשתי אותך לפני 21 שנה ומיד אהבתי אותך. הצלחת להצחיק אותי עם ספירת המלאי המשפחתית שלך, איך זכרת לשאול על כולם והתעניינת בשלומם. אהבת שאני מורחת לק על הציפורניים שלך ומטפלת בך, וגם אני אהבתי לראות אותך שמחה. כשעדנה ואני הגענו לבקר אותך, היה לי קשה לראות אותך בוכה ועצובה כשהלכנו.
אתמול בשבת לא יכולתי לישון, קמתי מוקדם והחלטתי שאני באה לראות אותך ולהיפרד ממך, כי שמעתי שאלו שעותיך האחרונות. יצאתי מהבית מוקדם והגעתי לבית החולים בשעה 09:05. בשעה 09:06 קיבלנו הודעה מעדנה שנפטרת בשעה 01:00 לפנות בוקר. אני עומדת מול המחלקה שלך המומה, כואבת וכועסת שלא הצלחתי להיפרד ממך. למרות שעדנה אומרת לי שאת כבר לא במחלקה אלא בפתולוגיה, אני נכנסת למחלקה ומבקשת שיתנו לי אישור להיפרד ממך. נאמר לי שזה בלתי אפשרי, כי זה כרוך באישורים מיוחדים מקצין ביטחון, מאחות וממכון הפתולוגיה, אבל בכל זאת מנסים לעזור לי. אני ממתינה ואז מביאים לי אישור להיכנס ולהיפרד ממך. אני נשאלת אם הייתי פעם במקום כזה, ואני עונה שלא, אבל בכל זאת אני רוצה להיכנס. האחות אומרת לי שילוו אותי ולא יזוזו ממני, ואם אני מרגישה שזה יותר מידי, לא להשתהות אלא לצאת. אני מסכימה והולכת איתם. הדרך אליך ארוכה ומצמררת. למרות תחושת החולשה שאני מרגישה ברגלים ובכל הגוף, אני ממשיכה ולא מוותרת על האפשרות שניתנה לי. אני מגיעה לשם, מוציאים אותך ממקרר מספר 9, נותנים לי לראות אותך, אני מחבקת אותך, מנשקת אותך, ויוצאת ממני זעקת כאב ובכי. אני מנשקת אותך, ממלמלת ואומרת לך כמה אני אוהבת אותך, כמה תחסרי לי ועד כמה אני מצטערת שלא הגעתי להיפרד בזמן. אני יוצאת משם, והאיש שליווה אותי לפתולוגיה אומר לי: "היא נפטרה בשבת. לפי הדת היא צדיקה". עניתי לו שהיית אישה טובה ויותר מזה היית בעיני מלאך.
אני נפרדת ממך עכשיו בידיעה שאת כבר לא סובלת. נוחי על משכבך מלאך יקר שלי.
ששיירת מלאכים תלווה אותך בדרכך האחרונה, שנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים.
אני אוהבת אותך כל כך
חיה חרודי



מאמר מערכת

חלקו הראשון של העלון השבוע, מוקדש לזכרה של דורית חרודי. מותה מציף אצל אלו שמבוגרים מספיק, את זכר משפחתה הראשונית: את דמויותיהם של הוריה - רוזקה ובניו ז"ל, ואחיה – אמנון וגברי ז"ל, שכולם כבר אינם איתנו, והכאב גדול. שונותה מעבירה לכולנו שיעור ענקי על התמודדות ומסירות אנושית ומשפחתית בחמלה קבלה ואהבה. לעדנה ושרי ובני הדור השלישי והרביעי של משפחת חרודי – תנחומים.


איכשהו התאריך הכל-כך חשוב הזה כל שנה מתפספס לי. או שבת, או חופש, או חג...
אני מתכוונת לתאריך עשרה בדצמבר – יום זכויות האדם.
בתאריך 10.12.1948 תחת רושם זוועות השואה ההולכות ונחשפות, נחתמה בעצרת האומות המאוחדות הצעירה, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד הטבעיות של כל אדם, מרגע לידתו ועד מותו, ללא הבדל. רוב המדינות החברות באו"ם חתומות על הכרזה זו. מידי שנה מוענק ביום זה באוסלו פרס נובל לשלום.
הזכות לחיים, הזכות לביטחון, הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, הזכות לחירות, הזכות לטיפול רפואי... לכאורה כל כך מובן מאליו, ולמעשה כל כך לא... אין צורך להגיע לארצות רחוקות ושבטים נידחים, כדי לראות כיצד זכויות אדם בסיסיות נרמסות ברגל כבדה ורעה של בעלי כוח. צריך רק להרים את הראש, לפקוח עיניים ולהביט סביב. על הזקנים היושבים בבית קר באין כסף לחימום, על הילדים שאינם זוכים להזדמנות שווה בחינוך, על החולים שגודל כיסם חורץ את תוחלת חייהם, על המיעוטים הנתבעים להיות אסירי תודה על המעט שקיבלו ומגיע להם בדין, על בעלי הנטייה המינית השונה המבקשים את הטבעי ביותר - להוליד ילד, על הנשים המושתקות במעמקי המטבח וחדר הילדים...
הדרך למימוש ההכרזה על זכויות האדם, עודנה ארוכה וקשה. עלון עין-שמר השבוע מוקדש לכך, בתקווה שיהיה בכוחו לתרום ולו פסע זעיר בדרך למען עולם טוב יותר.

גם אם החברה הישראלית חצויה בתוכה בשאלת ההכרח שבאחיזה בשטחים שנכבשו במלחמה של שנת 1967, נדמה לי שקשה להתווכח על כך שהאזור העיקרי בארץ שבו מתרחשת כבר חמישים שנה (ועוד היד נטויה) פגיעה חמורה ומתמשכת בזכויות אדם, הוא אותו אזור כבוש מאז – יהודה, שומרון וחבל עזה. דווקא המקומות שאלו מאיתנו שמגיעים אליהם, הם לרוב צעירים מידי, ומחויבים לארגון צבאי שמטבעו הוא פחות דמוקרטי מידי. אז הלכתי אליהם, אל אלו שעשו את שירותם הצבאי במקומות האלו, לשמוע מהם מה ראו, מה שמעו, מה הרגישו, מה חשבו.
הם כולם התלבטו והתחבטו הרבה – חלקם כי הרגישו שאין להם סיפור מספיק "גדול", חלקם כי הרגישו שהסיפור גדול מידי ועדיין מוקדם מבחינתם לדבר עליו. רבים החליטו בסופו של דבר לא להשתתף בפרויקט. הדימוי של ארגון "שוברים שתיקה" בישראל של היום, כארגון של מלשנים בוגדים ואויבי המדינה, חוצה ציבורים, ואולי לנהוג בדומה אליו הרתיע אחדים.
אני חושבת שארגון "שוברים שתיקה" הוא ארגון חשוב, וגם אם לפעמים פעולותיו צורמות לי, אני מעדיפה מציאות שבה הוא פועל כולל הטעויות, על פני מציאות שבה נאסר עליו לפעול. למען הגילוי הנאות, אספר שלפני שהפציע בשמינו שר החינוך הנוכחי שאסר על כך, יצאתי עם חניכים מכיתות יב' ב"גוונים" לסיור בחברון, אותו הובילו מדריכים מטעם ארגון "שוברים שתיקה". לשם האיזון נפגשנו וסיירנו במערת המכפלה, גם עם נועם ארנון מהיישוב היהודי בחברון (כשאני רוצה להעמיד פנים שאני אדם סובלני ומתון, אני מתגאה במספר הטלפון שלו השמור אצלי). זה היה אחד הסיורים המשמעותיים בחיי, והדברים שראיתי ושמעתי במהלכו משני הצדדים, אפשרו לי לגבש עמדה מבוססת ומנומקת בהרבה.
בכל אופן, עלון עין-שמר אינו בית משפט, אינו גובה עדויות ואוסף ראיות, אינו חורץ גורלות וגוזר דין. הכוונה היא לספר, לחשוף לאור השמש, לשבור שתיקה. כבר ראינו שלפעמים הפרת שתיקה, מערערת יסודות ארץ ומניעה שינוי לטוב. שינוי לעולם שבו זכויות אדם הן הלכה למעשה ולא חלום רחוק.

עוד בעלון השבוע – המדור "יוסי וחיות אחרות" חוזר אחרי פגרה ארוכה, עם יוסי בן מיור, המון זרזירים והמלצה חמה לטיול סופ"ש; ועוד מדורים קבועים ואהובים וענייני השעה.

ולקראת העלון בשבוע הבא:
העלון הבא יהיה העלון האחרון והמסכם של שנת 2017. הדף האחרון בעלון השבוע הוא דף הצבעה למצעד נבחרי עין שמר לשנת 2017. מלאו את נבחריכם ושלשלו את הדף לקלפי שתעמוד בחדר תאי הדואר מיום שישי עד שני.
שימו לב: אמנם בכל עלון שני פתקי הצבעה, אך הכוונה היא שבמידה ותא הדואר שייך רק לחבר אחד, הוא לא ימלא שני שאלונים אלא אחד בלבד.

ס.ד.

 לוח מודעות








בימים ג'-ד' 26-27.12.17
תהיה בכולבו ספירת מלאי.
ביום שלישי הכלבו יהיה סגור,
ביום רביעי יפתח אחה"צ.
נא היערכו בהתאם.
צוות הכולבו




שוברים שתיקה





לא שרתתי הרבה בשטחים, אבל איני יכול לשכוח מקרה אחד שבו הייתי נוכח:
היינו בעזה, מיד אחרי מקרה קשה של חטיפה ורצח חייל צה"ל. אחד מהחיילים ביחידה הכיר את אותו חייל מבית הספר, והחליט לסגור חשבון.
יום אחד הוקפצנו לבית שנחשד כבית משפחת הרוצח, על מנת לסייע ליחידה אחרת שהסתבכה במקום. בפינת פרדס סמוך, הבחנו בדמויות של שני אנשים רצים... אותו חייל, ללא מילה, הרים את הנשק וירה שלושה כדורים בדמות מימין ועוד שלושה כדורים בדמות משמאל.
בערב הופיע אצלנו קצין מאוד-מאוד-מאוד בכיר. שאל: "מה קרה?". אמרנו: "ירינו".
הקצין לקח את התיק, סימן בעט אדוםגדול וכתב: "נחקר. התיק סגור". ואז פנה אלינו ואמר: "חבר'ה תמשיכו בעבודה, רק תשתדלו להבא לא להרוג יותר אנשים".
להערכתי בשנות ה-80 היו 2-3 מקרים דומים מידי יום.
(-)


הייתי בחברון. יש כביש מירושלים לחברון שעובר ליד מחנה הפליטים דאהישה. באותה תקופה הפלסטינים עוד לא היו משתמשים בכלי נשק, אלא רק זורקים אבנים. הקימו גדר בגובה 6 מטר לאורך כל המחנה, כדי שלא יוכלו לזרוק אבנים על הכביש. לילה אחד אנשים ניערו את הגדר והפילו אותה. זה היה בחורף. קור אימים שם. כשנכנסנו למחנה בשעת לילה מאוחרת, ראיתי מאות אנשים (כל הגברים במחנה מגיל 14 ומעלה) עומדים בכיכר המרכזית. שאלתי מה קרה, והקצין ענה לי שהם לא הולכים הביתה עד שיקימו מחדש את הגדר.
(-)

הייתי בשירות מילואים בעזה. ראינו לאורך הגדר בן אדם הולך. קראנו לו לעצור, והוא התחיל לרוץ ולברוח. הקצין ואני התחלנו לרוץ אחריו. תוך כדי הריצה הקצין אומר לי: "תירה בו". אמרתי: "אני לא יורה בבן אדם שרץ. הוא לא מסכן אותי. אולי הוא חירש..."
(-)

בשנת 1985, שנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שרתתי בחברון במערת המכפלה. המשימה הייתה שמירות ותצפיות ממגדלים. האווירה אז הייתה נינוחה יחסית. היינו קופצים לעיתים לאכול פלאפל משובח בבית-לחם, מנמנמים באמצע העיר בשעת לילה מאוחרת ומחליפים בדיחות עם הנוער המקומי...
ביום שישי אחד, בשעת צהריים מוקדמת, שמרתי על מגדל גבוה וצפיתי במתרחש ברחבה שליד מערת המכפלה. ראיתי מלמעלה שלושה חיילי "גולני" סדירים בסיור שיגרתי. אל הקבוצה התקרבו שני נערים ערביים, מה שקראנו "שבאב", כשהם בדרכם למסגד. הנערים היו בני 16 בערך. אחד החיילים פנה אל אחד הנערים ואמר לו את המשפט שאין חייל שלא דיקלם מתוך שינה: "ג'יב אל עאוויה" (תן תעודה). מתוך שעמום קל, לקחתי את המשקפת וצפיתי במתרחש. הנער הפלסטיני הגיש את התעודה. החייל התבונן בה, הושיט את ידו כדי להשיב את התעודה, ורגע לפני שהפלסטיני הצעיר לקח אותה, החייל הפיל אותה לרצפה. הנער המבוהל התכופף לקחת את התעודה מהרצפה, ואז תקע החייל את ברכו בפניו. הנער נשאר לעמוד אך גונן על פניו. החלה סידרה של התגרויות מצד החיילים שלא הניחו לנערים ללכת. רציתי לשים קץ להתעמרות והודעתי במכשיר הקשר הקווי לקצין התורן. הקצין פטר אותי בלא כלום וההתעללות נמשכה. עכשיו אני חייב להגיד משהו על עצמי: אני לא מחשיב את עצמי לשמאלני, אני לא תומך של "שוברים שתיקה" ואפילו מתנגד לחיבור הפוליטי המתבקש מדי לשמאל. ודבר נוסף, חשוב לא פחות: אני לא אמיץ גדול. מרבית החיילים ביחידה שלנו היו ימניים ובמיוחד חיילי המפקדה. ביניהם היו גם בריונים שממש לא אהבו אנשים שמגנים על הערבים, והייתה לי סיבה טובה לחשוש ולא להתערב. ובכל זאת, ברגע זה, הרגשתי שאני לא יכול שלא לעצור את ההתרחשות המזעזעת...לקחתי את מכשיר הקשר האלחוטי, זה שברגע שאתה מתעטש לתוכו - כל הגזרה שומעת... והכרזתי בקול: "קצין תורן - יש כאן שלושה חיילי "גולני" שמתעללים בנערים מקומיים. בבקשה להפסיק אותם". ההכרזה הצורמנית הדהדה בין בתי האבן למגדל המואזין, ולא היה מי שלא שמע אותה. לא עברה דקה וג'יפ פתוח הגיע למקום, קצין ירד מהג'יפ. ראיתי אותו מצביע לחיילים, רוצה לומר שיסתלקו משם, ואומר לצעירים ללכת הביתה.
ביחידה שלי, זו של לוחמי התותחנים, האווירה לא הייתה ימנית לוחמנית, והליכודניקים של אז לא היו קיצוניים כל כך, מה שאומר שלא שילמתי שום מחיר אישי על המעשה ואיש לא התרגש, לכאן ולכאן. אבל כשפרצה האינתיפאדה, שנתיים אחר כך, חשבתי שאולי מעשים רבים מסוג זה, שבוודאי נעשו - וחמורים יותר - היוו את חומרי הבערה שמהם הוצתה.
חיים חננאל

החייל האבוד מג'באליה
הביט מבעד לכיסוי המגן העכור של קסדתו
לפניו הוא ראה את הנהר האנושי, הגועש, המשולהב
מאיים לבלוע אותו בלהט זעמו....
מאחוריו, הוא ראה את בני עמו,
את השלטים
את הכרזות
וסרטי המחאה
שקוטפים פרסים על חשבונו
"הם היו אמורים לתמוך בי.... לא?
כולם שונאים אותי כל כך", הוא חשב לעצמו
"אלו שונאים אותי על עצם קיומי 
ואלו שונאים אותי כי אני מפריע להם להרגיש צודקים,
לשמור מצפון נקי ...
ואני כאן חשוף במחסום,  ואני רק בן אדם
עם הצבא הכי טוב והכי משותק בעולם
אני תחת מתקפה של ילדים בני תשע
המפקד שלי חסר אונים וחסר ישע 
הרובה שלי יורה כדורי גומי, כדורים בכאילו
הקשר צועק בקשר,  קודקוד כאן זרזיר, הצילו !
אני חוזר על הוראות פתיחה באש,
כמו איזה מנטרה, רגע רגע
עצור, עצור או שאני יורה,
או שאבכה, או אלך לעזאזל, או שאשתגע 
אבל הם, הם בכלל לא עוצרים , הם רק באים ובאים
עם האבנים, והמקלות, והאללה אכבר של המואזין 
הם אולי חלשים , אבל לפחות מאוחדים
הם הרבה יותר "עם" מאיתנו, עכשיו, עַרְבִים זה לזה
והנה אני כאן לבדי, והעם שלי לא איתי
טבעת החנק מתהדקת , והעם שלי נגדי
עסוק בלאכול את עצמו לדעת, לבוז לעצמו, לתרבותו,
לזכות קיומו, בלחנוק את הניצוץ בליבו...
כמו אריה המקפל את זנבו מפני היתוש
הם קוראים לזה "צבא הכיבוש"
אבל אני קורא לו צבא הייאוש
צבא של עם ששונא את עצמו, יותר מכל אויביו, יותר מכל שונאיו
צבא שמתנצל, שפוחד מן הצל,
שמתפוצץ מרוב מוסריות, שמפחד ממה שיגידו עליו
אז אני רוצה לדבר חופשי, הלילה..."
אמר בליבו החייל האבוד, מג'באליה
"אני רוצה לשאול אתכם,
אחיי היקרים "שוברי השתיקה"
למי אתם באמת דואגים, לי?? להם??
או אולי למצפונצ'יק הזה שלכם, הרגיש, העדין, המתורבת
שחס וחלילה, לא יחטוף איזו דקירה?
אם כן, תגידו לו בשמי, שהוא יכול להירגע
אני לא רוצח ילדים כאן, ולא גוזל שום אדמה 
ואני בטח לא פושע מלחמה
אני כאן כי סבא וסבתא שלי ניצלו בעור שיניהם
מן המפלצות, והכלבים, כי לא היתה להם ברירה
אני הגעתי לכאן להגן על הבית שלי
ואני הילד שלכם
וכל המחלקה הזאת 
אבודה עכשיו בעיר זרה
וזה נכון, שאת המלחמה הזאת 
לא ינצחו המטוסים
ולא הטנקים
ולא הפגזים
אבל גם לא המחאה
ולא הכניעה
ולא הפירוד, והשיתוק, והניתוק והשנאה"
החייל האבוד פקח את עיניו
והרים את ראשו מן השוחה
ומי שירצה לדעת
הוא חשב לעצמו
מי שירצה לדעת
איך ואיפה התקווה
מי שיחפש
ימצא את התשובה


 
פירורים משולחנות חדר האוכל




ברכות חמות לשיר ברכה שהתגייסה לצה"ל. המדור היה שמח לספר לקוראיו על התפקיד אליו שיר מיועדת, אבל היות ומדובר בתפקיד סודי ביותר בחיל המודיעין, אם נספר יהיה צריך להרוג אותנו כדי לעצור את דליפת המידע, ובזה אנחנו כמובן לא מעוניינים. אז נסתפק באמירה הכללית שאולי דליה מעכשיו תישן פחות טוב, אבל אנחנו כולנו יכולים לישון יותר בשקט, ולאחל לשיר שירות מוצלח, מעניין ומשמעותי.



ברכות לנופר ברכה שנכנסה לעבוד במקום שיר בכלבו. תמכרי לנו הרבה דברים טעימים וטובים ושנהיה כולנו שמחים ומאושרים.


לא רק שיר סיימה לעבוד בכלבו. עובד נוסף יקר ומקסים עומד לנטוש בימים הקרובים את משמרתו בכלבו – אילן שייביץ. אילן יוצא בסוף החודש לטיול ארוך בדרום אמריקה. מאחלים לאילן טיול מהנה ומוצלח, נשמח לקבל תמונות ועדכונים חמים למדור והמבין יבין...

אחרי ארבע שנים של מגורים בירושלים והשלמת תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה העברית, ניצן אדר חוזרת הביתה ותיכנס לגור בדירה מפנקת בשכונת המרכז. ברוכה הבאה והמון הצלחה וטוב.


 יוסי וחיות אחרות

והשבוע: המלצה חמה לטיול סופ"ש

השבוע הייתי בטיול של המועצה בכפר-רופין. יש שם צימרים פשוטים ונחמדים, ואפשר גם לנסוע רק ליום אחד. זה בסך הכל 50 דקות נסיעה מכאן.
בכפר-רופין תוכלו למצוא מרכז צפרות, שיש בו הדרכה יפה למכוניות פרטיות. אפשר לבוא במספר מכוניות, ולצאת לסיור מודרך משותף ביום שישי אחה"צ ובשבת בבוקר.
נוסעים סביב בריכות הדגים ולאורך הירדן על הגדר, ורואים המון-המון-המון-המון... ציפורים: חסידות שחורות, ברווזים, שלדגים, דיות (שמסתתרות על הקו-נוע של הממטרות בשדה) ועוד. עשרת אלפים זרזירים לפחות, הכינו שם לכבודנו מופעי תעופה עוצרי נשימה שלא כדאי להחמיץ. היה נהדר. סעו.יוסי בן מיור

בתמונה: מעוף זרזירים


בדשא שלנו...
יניב לוריא וגיא שפירא


יניב לוריא וגיא שפירא הם שותפים בסדנה לבניית גיטרות בשדרת האומנים, ששמה: Bunting.
יניב הוא במקור ממושב כורזים ליד הכנרת, והיום גר בפרדס-חנה עם זוגתו.
ההשכלה שלו בתחום היא מלימוד עצמי ועבודה עם בוני גיטרות מנוסים. עיקר עיסוקו בסדנה הוא בייצור גיטרות חשמליות ובסים. לדבריו, בעולם הולכת ומתרחבת מגמה של העדפת גיטרות בוטיק, כלומר גיטרות בעבודת-יד. בגיטרה כזו ניתן להשיג צליל מיוחד לפי טעמו של המזמין, לעצב צורה חיצונית וצבע לפי הנחיותיו, ולהתאים את הגיטרה ומשקלה למבנה גופו (התאמה בין הצוואר ליד) לפי נוחיותו
בסדנה של יניב וגיא, אפשר גם ללמוד לבנות גיטרות בקורס ערב. כדי לבנות גיטרה לא חייבים להיות מוזיקליים. נחוצים בעיקר רצון ויכולת לעבוד עם הידיים.
יניב וגיא נמצאים בשדרת האומנים רק מאז פסח האחרון, ומאוד אוהבים את המקום והמפגש המפרה עם אומנים שונים.

הטלפון של יניב: 054-5693674
שם האתר של הסדנה:  Bunting Guitars
בואו תכירו מקום מיוחד במינו.


אצלנו בשכונה
פנייה לצוות תכנון, הנהלת קהילה והנוי
1.         הפיקוסים - לאורך הכביש מהבריכה לצומת ליד יהודה ריפתין, גדלים 4 עצי פיקוס ענקיים, שכבר מזמן עברו את הגודל הסביר לעצי נוי. כיום כבר לא נוטעים עצי פיקוס בתוך שכונת מגורים והסיבות העיקריות הן:
•           שורשים אופקיים המגיעים למרחקים גדולים, ובדרך הורסים תשתיות כבישים, יסודות, ביוב וכו'.
•           הטינופת שמייצרים הן הפירות והן העטלפים, שפשוט הופכים את כל האזור, כולל קירות הבתים, לדביק ומלוכלך. לא מדובר בתקופה קצרה בשנה, אלא במטרד שחוזר על עצמו לאורך כל השנה.
•           לאחרונה גם מפגע חדש - להקות אנפות מוצאות לעיתים בית על צמרות העצים.
אנו מבקשים לגזום את הענפים באופן משמעותי ולהקטינם למינימום (ראו תמונה של עץ גזום בחדרה), ובהזדמנות זו לטפל בבעיית השורשים (ובדחילו ורחימו אולי לבדוק את האפשרות להחליף את עצי הפיקוס בעצי נוי ידידותיים. קשה לעקור עצים אבל במקרה זה הנזק הסביבתי משמעותי).
2.         חנייה - לאורך אותו הכביש חונות בממוצע כ-15 מכוניות ואין חנייה מסודרת (ראו תמונה אופיינית). בחורף מדלגים בבוץ והורסים את הדשאים, ובקיץ חונים על הממטרות. אנו מבקשים שתפורסם התוכנית על פיה מוסדרות החניות בקיבוץ, ולמתי מייעדים את הסדרת החניות לאורך הכביש מהמחסום על יד הבריכה ועד הצומת, חנייה שבשילוב פתרון לפיקוסים, יכלה לחסוך חלק מהחניות הזעירות בתוך השכונה. אנא פרסמו את הקריטריונים לקביעת סדר הקמת חניות והלו"ז המתוכנן.
3.         אשפה וגזם - פחי האשפה מטונפים מהפיקוסים ואינם תחומים ומוסתרים, אזור הגזם עולה תכופות על גדותיו (על אף המאמץ הראוי להערכה של הנוי לאסוף ולרכז אותו). אנו מבקשים לתחום בקירוי את אזור פחי האשפה, ולדאוג לפינוי הגזם בתדירות גבוהה יותר. זהו מרכז הקיבוץ והוא נראה כמו מזבלה.

אשמח לקבל תשובה פומבית ועוד יותר לראות את הפתרונות מיושמים בשטח.
בשמי ובשם רבים משכני הטובים
ליאורה מאסטרו


ועוד על נוהל ערעורים ודיון חוזר

קראתי בעיון את הצעת הנהלת הקיבוץ בנושא שינויים בנוהלי ערעורים ודיון חוזר בפורומים השונים. קראתי גם את המנשר שחילק אילן לוטן באותו נושא. צר לי שהצעת ההנהלה לא התקבלה ואפרט:
אילן כותב שמעורבות חברי הקהילה הינה ערך חשוב. כהצהרה אילן צודק, אך הפרשנות שלו מחטיאה את המטרה. אנו לא חיים במשטר רודני. אנו בוחרים את כל ממלאי התפקידים בהצבעה, ואף אחד לא כופה עלינו להצביע בעד או נגד חבר הנהלה כלשהו. אך מרגע שבחרנו, מתחיל מחול שדים נגד החברים שבחרנו שינהיגו אותנו, מבפנים ומבחוץ. בכתיבתו של אילן מתקבל הרושם שיש כאן שני מחנות: חברי הקהילה וההנהלות. התוצאה המתקבלת היא שכל פעם נעשה יותר קשה למצוא חברים שימלאו תפקידים. האפשרות האחרת היא שאם למישהו יש טענות על ממלא תפקיד, הוא יפנה לדיון בפורום המתאים כדי לדון בהגדרת התפקיד וכיצד לשפר את ההתנהלות. בשום אופן לא להיגרר להשמצות מאחורי הגב על ממלאי התפקידים, שעושים כמיטב יכולתם.
וכאן אני חוזר לעניין הערעורים. בכל קהילה, גדולה או קטנה, ערעור על החלטה יכול לבוא ממספר סיבות:
א. אחרי ההחלטה התגלו עובדות שלא היו ידועות קודם.
ב. חבר בקהילה שיש לו עניין בהחלטה, לא היה יכול להגיע לדיון מסיבה מוצדקת (צריך להוכיח זאת!) ולכן הוא מבקש דיון חוזר.
ג. בדיעבד הסתבר שההחלטה נוגדת לחוקים או תקנונים מחייבים
יש גם סיבות נוספות, אך ההחלטה שנהוגה אצלנו כבר שנים, לפיה מספיקה חתימה של כ- 30 חברים על בקשה לערעור או לדיון חוזר, הנה תמוהה ולדעתי גרמה לכך שחברים רבים לא באים לדיונים, כי ההרגשה היא שאין ערך לדיון אם אפשר לערער על התוצאות רק בגלל שלמישהו זה לא מתאים. הזכות של מיעוט לכפות ערעור או דיון חוזר על החלטה, בלי שהביאו נימוק חדש כלשהו, הנה משוללת כל היגיון. ומכאן: נוהל זה שנהוג אצלנו אינו משפר את המעורבות של חברי הקיבוץ אלא להפך. הוא מפורר את האחדות וזורע רוח רעה בקיבוצנו.

אורי שפירא

שלום חברים.

רוצה לכתוב (לספר) לכם על דבר שאני נלחם עליו כבר מספר שנים, משהו מאוד פשוט, קטן וטריוויאלי. הוא כל כך קטן וטריוויאלי שלפעמיים אני מתבייש להילחם עליו, שלפעמים אני מרגיש אי נוחות במלחמה שלי מול הדבר הקטן והפשוט הזה. הרבה פעמים אני גם לא כל כך מבין למה אני צריך להתעסק עם המלחמה הזאת, איך זה שעל דבר כזה פשוט ובסיסי אני צריך להילחם כל כך הרבה זמן. אפילו אני לא יודע איך לנסח את זה כאן, או מתקשה לקרוא לזה בשם... אז הדבר הזה נקרא: "השקט בלילות".
פשוט שהלילה שלי (אולי של עוד כמה חברים, למרות שנראה לי שבמלחמה הזאת אני די לבדי), יהיה שקט מרעשים, ממוזיקה, מבאסים, ממכוניות, מצעקות של חוגגים. פשוט שהלילה יהיה לילה של צרצרים.
ואני מדבר על כל המקומות שאנחנו כקיבוץ משכירים לאנשים למטרות עסקים שונות, והם מנצלים את המקום גם לטובת הפעילות הלילית הזאת, שיוצרת רעש סביבתי ומטרד שהוא בלתי מחויב המציאות, לא חוקי, לא מוסרי ולא חברתי.
אני יודע שבקיבוץ של היום כל אחד רוצה את הטוב לביתו ולמשפחתו, ואולי אנשים שלא שומעים ולא רואים את הרעש אין זה מעניינם, אבל נראה לי שיש מספר ערכים שיכולים לחבר בין כולם ולא צריכה להיות מחלוקת בהם. אני חושב שערך השקט הלילי הוא אחד מאלה, ושווה להתעקש עליו. שבסוף יום, כשכל אחד נאסף לביתו ולמשפחתו, נדע שגם הקיבוץ כמקום נח את מנוחתו, בשקט ובשלווה אמיתית. אין אני חושב שאנחנו צריכים לפחד כחברה לעמוד על הערך הזה אצלנו. אף עסק לא יעזוב בגלל הצבת גבולות ברורה וחד משמעית. המבנים כאן הם חזקים דיים על מנת שלא נתפשר.
מזמין חברים שחושבים ומרגישים כמוני - ליצור קשר ולהגיב, על מנת ליצור שינוי בעניין שמירת לילות שקטים ושלווים בקיבוצנו. מוכן לשים את עצמי כנציג בעניין הזה מול הקיבוץ, החברים ובעלי העסקים.
אשמח לתגובות, שיתוף, רעיונות ועזרה.
בכבוד רב, אורן אדר.








כפיים
מדור תרבות וספורט

חג האור הסתיים בהצלחה.
פתחנו את חנוכה עם ערב יצירה בהפעלה עצמית (על מנת לחסוך השכרה חיצונית) - הכנת למפיונים מפומלות וצנצנות, הכנת חנוכיות ויצירה חופשית. משפחות רבות מאד הגיעו ויצאו עם תוצרים מקסימים. ארוחת הערב שהמשיכה את ערב היצירה, הייתה "חנוכאית" במיוחד (בתוספת לביבות תוצרת בית וסופגניות), ותודה לצוות המטבח.
את החג עצמו התחלנו בהפרחת כדורים פורחים לשמי הלילה כמיטב המסורת. נקנו 70 כדורים ורובם הגדול עלה בהצלחה, אף שהאוויר לא היה קר מספיק, באשמת דני רופ.
הילדים עם הלמפיונים היפים צעדו לחדר האוכל, ושם התאספנו להדלקת נרות ספורטיבית במיוחד, ריקוד מרים ומקפיץ של ילדי חברת הילדים וריקוד נרות מסורתי. וכמובן איך אפשר בלי סופגניות, מנדרינות ובמבה לכל דורש... נשאר רק להודות:
לשחר דגני גפן שתמיד מפתיעה מחדש עם ריקוד ססגוני ומשלהב של ילדי חברת הילדים.
ליגאל כץ שעל ההגברה והתאורה, לדנה ריפתין שהתגייסה לסידור שולחנות חדר האוכל בזריזות, למדליקי הנרות הספורטיביים (ראו פירוט להלן), ולכותב הטקסטים המקוריים והחידות, רכז התרבות החדש - נועם גרוסמן.
ברכות למשפחות תירוש, אבלגון, שוורץ וקצנלנבוגן על הזכייה בחידון.
דבר מדהים בעיניי הוא כמות המתנדבים שנשארו לחסל את החג. המונים ממש. כל הכבוד ותודה לכולכם.
הגרעין הקשה של צוות חנוכה ממשיך כבר הרבה שנים – רוני גלעד, ענת אלון וחן חדוותי, ואליהם הצטרפו השנה הרכזים החדשים נועם וגל גרוסמן. תודה ענקית לכם על חג מהנה ומתוקתק.
העברתי את שרביט התרבות לנועם וגל ומאחלת להם הצלחה רבה והנאה גדולה.
שנמשיך לחגוג יחד ולהיות תמיד באור!

גלי יגודה
דבר מדליקי הנרות (כתב: נועם גרוסמן)
כדורעף – שני גלעד
נר זה נדליק לכבוד הכדורעף, המשחק שדומה שלא היה קיים בלי הקיבוץ והקיבוץ לא היה קיים בלעדיו. דורות של נערות ונערים גדלו והתחנכו על מגרש הבלטות ליד הבריכה, ומאוחר יותר ועד ימינו באולם הספורט. הכדורעף מלמד אותנו לסמוך אחד על השני, להיות ערבים זה לזה ולנצח בספורט בו החכמה והערמומיות שווים לגודל ולכוח. מי ייתן ונמשיך לשחק ולצפות במעופפים שלנו עוד שנים רבות.
אופניים – חוה כהן
נר זה נדליק לכבוד הרוכבות והרוכבים על אופניים. כבר אמר מי שאמר: "פעם אתה למעלה ופעם למטה, העיקר להישאר על הגלגל". ולאנשי האופניים יש שניים! ספורט הרכיבה מחייב למאמץ מירבי מצד הגוף כולו, ריכוז רב ויכולת עמידה בכאבים לא קלים. הוא מלמד אותנו שלפעמים על מנת להשיג מטרה רצויה, נצטרך להקריב ולהוכיח תעצומות נפש, אך בסופו של דבר זה משתלם.
ריצה – ענתי קצנלנבוגן
נר זה נדליק לכבוד הרצים והרצות שלנו, אשר מקיפים את קיבוצנו בדרכי הכורכר ובכבישים הסלולים. הריצה שבילדות שימשה להגעה בצורה מהירה יותר ממקום למקום, הפכה – עם השנים – לזמן בו המחשבה היא הצלולה ביותר, ולרגעים הקרובים ביותר בין אדם לבין עצמו. ריצה היא גם אהבה שאינה תלויה בדבר - לא כדור, לא רשת, לא מגרש ולא שותפים - רק שרוכים קשורים היטב ומזג אוויר סביר ויצאנו לדרך.
סטודיו INBALSHAPE – ענבל משיח
נר זה נדליק לכבוד הסטודיו שלנו כאן בקיבוץ. מקום בו עשיית הספורט ובניית תרבות הגוף מתקיימת מדי יום ביומו, אך לא פחות חשוב מכך מתקיים בו עוד מפגש חשוב - המפגש הבין גילאי. לא נדיר לראות בין שלל קבוצות המתאמנות והמתאמנים מנעד רחב ביותר של גילאים, החל מילדי המרכזים ועד לאנשים אשר חצו את העשור השישי ואף יותר. לא נדיר לראות קשרים יפים שנרקמים בין האנשים דרך הספורט, ובכך הוא ממלא את ייעודו החברתי והחשוב.
ריקוד – אגם שפירא ונטע גלעד
נר זה נדליק לכבוד הדבר שמהלך על הגבול שבין אומנות לספורט – הריקוד. ריקודים מלווים את הקיבוץ והמדינה מראשית הימים, מההורה של ראשוני החלוצות והחלוצים, דרך ריקודי העם בימי שישי בערב, ועד הריקודים המרהיבים שהיוו נדבך חשוב ומלוטש בחגיגות ה-90 לקיבוץ. ריקוד הוא ביטוי לשמחה, לאהבה ולהנאה, בין אם הוא נעשה לבד, עם בן זוג, או בקבוצה. אז שנדע לחשב את צעדינו ולא לדרוך על אף אחד, ושנמשיך לרקוד פה עוד הרבה-הרבה שנים.
הליכה – ענת וקובי גרוסמן
נר זה נדליק לכבוד ההלכים וההלכות, ההולכים ברחבי הקיבוץ ובשדות האזור. ההליכה המשמשת אותנו כפעולה יומיומית במהלך העבודה ושעות הפנאי, הופכת כמקצוע ספורט למלאכה בפני עצמה. בנוסף היא התקבעה כמקצוע זוגי, במסגרתו נפתחים הלבבות והשיחה קולחת ושוטפת ומשמשת נדבך חשוב ביותר בספורט הספציפי הזה. אז שנמשיך ללכת בפרט ולנוע בכלל, והכי חשוב כל הזמן קדימה.
ריצת מרתון – אלעד יגודה
נר זה נדליק לכבוד רצי המרתון שלנו. מרתון היא ריצה, אך יותר מכך - היא התמודדות. התמודדות עם כאבי הגוף, עם הרגליים ששורפות, עם הגב שנמתח והכתפיים שדואבות. אך לא פחות מכך, מרתון הוא התמודדות עם הראש, המחשבות העמוקות ביותר, החששות, העמידה בפני עצמך – חשוף. כל נשימה היא הצלחה, כל צעד הוא צליחה של משבר שגובה מחיר, אך שווה אותו. שנדע לעמוד באתגרים ונראה את הפרח בקצה השדה.
קונג פו – עומר יגודה
נר זה נדליק למען לוחמי ולוחמות הקונג פו. אומנות הלחימה הזו ששורשיה נטועים עמוק במזרח הרחוק ומרחיקים אלפי שנים אחורה, מלמדת אותנו להתגונן, אך לא פחות חשוב מכך, היא מלמדת אותנו להתבונן. להתבונן בעצמנו מהצד, עמוק פנימה, אל תוך הלב. מלמדת אותנו לעצור לפני הפעולה המידית, ולחשוב עוד רגע האם מה שחשבנו הוא באמת הדבר הנכון לעשות. לפעמים מה שחשבנו מלכתחילה היה נכון, ולעתים העצירה הזו יכולה לשנות חיים.
צליחת הכנרת – טל עזר ועומרי אפל
נר זה נדליק לכבוד השחייניות והשחיינים – צולחי הכנרת. ספורט הוא דרך יחודית ונפלאה ללמוד מגוון של תכנים: היסטוריה, גיאוגרפיה ותרבות, וצליחת הכנרת משלבת את שלושת הנושאים הללו ועוד. מצד אחד, מדובר על תחרות שחייה במים פתוחים, ספורט מוכר ופופולרי. מצד שני, עצם קיום התחרות בכנרת המיוחדת שלנו, מייחד את האירוע ונותן לו נופך וגוון ששמורים רק לו. ועל הדרך, עוברים חוויות רבות ומגוונות, בפן האישי, המשפחתי והישראלי.
כדורגל – שאול אברג'יל
נר זה נדליק לכבוד הכדורגל. בחינוך יש אמירה לפיה על כל מבוגר לנסות להתחבר אל המקום הילדי שבו. המקום הזה – בניגוד למקום הילדותי – הוא זה בו אנחנו מוצאים את הילד שהיינו פעם ונותנים לו מקום להתבטא בחיינו כמבוגרים. הכדורגל מאפשר את זה פעמיים, פעם ראשונה כאשר אנחנו על המגרש, בועטים לכיוון השער וכל עולמנו מצטמצם רק למחשבה ולתפילה שהכדור יכנס פנימה. ופעם שנייה כאשר אנחנו עומדים על הדשא ולרגעים ספורים אנחנו יכולים להרגיש ממש כמו אלילי ילדותנו שהיו כדורגלנים דגולים. הרגעים האלה שווים זהב טהור.

דף הצבעה - נבחרי עין שמר 2017
סמנובריבוע שמעל הנבחר שלכם בכל אחת מהקטגוריות,
והכניסו את הפתק המלא לתיבה בחדר תאי הדואר. תודה.
אישיות השנה
(הכי משפיעה):                                                   
            אוריין גנדלמן      רענן הרמן          ענה ששון           קרן משיח           הכלבים הנושכים

אירוע השנה:                                                      
            מופע 90 לעין-שמר          פתיחת החלק החדש בצומת            הכנסת קלפי אלקטרונית    שיפוץ המועדון לחבר        קריסת עץ האלון

אכזבת השנה:                                                     
            אין בונוס            אין הורדת מיסים אין שיוך אין גשם אבי ברג

הצלחת השנה:                                                    
            קבלות שבת        ארוחות ערב בחדר אוכל    גולדמן ברדרז      קראסט פיצה בר  העומס במרכז המסחרי גן שמואל עבר למרכז המסחרי עין שמר

---------------------------------------------------------------
דף הצבעה - נבחרי עין שמר 2017
סמנובריבוע שמעל הנבחר שלכם בכל אחת מהקטגוריות,
והכניסו את הפתק המלא לתיבה בחדר תאי הדואר. תודה.
אישיות השנה
(הכי משפיעה):                                                   
            אוריין גנדלמן      רענן הרמן          ענה ששון           קרן משיח           הכלבים הנושכים

אירוע השנה:                                                      
            מופע 90 לעין-שמר          פתיחת החלק החדש בצומת            הכנסת קלפי אלקטרונית    שיפוץ המועדון לחבר        קריסת עץ האלון

אכזבת השנה:                                                     
            אין בונוס            אין הורדת מיסים אין שיוך אין גשם אבי ברג

הצלחת השנה:                                                    
            קבלות שבת        ארוחות ערב בחדר אוכל    גולדמן ברדרז      קראסט פיצה בר  העומס במרכז המסחרי גן שמואל עבר למרכז המסחרי עין שמר