אֵלַי // לאה גולדברג
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינַי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי -
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ -
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
מאמר מערכת
כבר כתבתי בחיי דבר או שניים, ולמדתי שכאשר מתנגן ברקע שיר
מרגש, הכתיבה הופכת רגשנית מידי ועתידה להישמע לקורא דרמטית ומגוחכת מעט... ובכל
זאת אני יושבת לכתוב את מאמר המערכת הזה, כשברקע חווה אלברשטיין האלוהית, שרה את
"אֵלַי" המופלא של לאה גולדברג, ללחן המרטיט של נחום היימן, ובידיעה
שהדברים הבאים יהיו מעט רגשניים.
יום האישה הבינלאומי מצוין מידי שנה ב-8 במרץ, והפך לאורך
השנים כמו כל דבר בעולם שבו כסף הוא חזות הכל, ליום של קניית מתנות יקרות יותר או
פחות לנשים הנכונות. אבל במקורו ציין התאריך הזה עניין חשוב הרבה יותר מכסף. הוא
צוין לראשונה בארה"ב בשנת 1909, לזכר שביתת איגוד נשים פועלות, במטרה לקדם
שוויון זכויות לנשים, כשעוד לא היתה לנשים זכות הצבעה ואפשרות לכהן במשרות
ציבוריות...
כמעט 110 שנה מאוחר יותר, במפלגה לגיטימית בכנסת ישראל
(אגודת ישראל) עוד נאסר על נשים להיבחר ולהיות מיוצגות, רבנים נושאי משרות
ציבוריות שמשכורתם משולמת על ידי המדינה מסבירים עוד לתלמידיהם על נחיתותן השכלית
והרגשית של נשים, בני זוג עוד מעזים להכות ולהתעלל בבנות זוגם לאורך חיים שלמים
ואף לרצוח אותן ואת ילדיהן, נשים רבות עוד כלואות בבתיהן נידונות ללדת עוד-ועוד
ילדים, לכבס, לנקות, לבשל עד כלות כוחותיהן, בבסיסי צבא עוד נאסר על נשים לשיר או
להיכנס לחדר האוכל בשעות שחיילים חרדים אוכלים שם, כל אישה שיוצאת למרחב הציבורי
עוד חשה מאוימת ממבטים מחפיצים, הערות מיניות, נגיעות מטרידות... עוד רחוק
מאוד-מאוד היום שבו אפשר יהיה לוותר על יום האישה ולהפוך אותו לעוד יום של קניות
מיותרות בתירוץ כזה או אחר...
העלון השבוע הוא של נשים ועל נשים, מחולק ל-11 מדורים שונים
הנוגעים ישירות או בעקיפין לחיי הנשים בעין-שמר:
1. נשים בקולנוע
2. נשים בספרות
3. טיפ-טיפוח
4. נשים עושות שלום
5. חכמת נשים
6. כוח נשי
7. אמא, אמא שלי ("משמר לילדים")
8. פמיניזם
9. נשים מעוררות השראה
10. בילוי נשי
11. אישה אחת לדוגמא
מכתבי קוראים בעקבות עלון פורים
סיגל, תודה על העלון הפורימי.
במיוחד, מצא חן בעיני שירו של חנוך לוין.
למדתי אותו בעל פה ודקלמתי אותו בהטעמה לנכדיי.
זה מאוד הצחיק אותם והם פרצו בצחוק מתגלגל
כמו שרק ילדים קטנים יודעים.
שאלתי אותם: מה אתם צוחקים, הרי קרה פה אסון...?
ובין צחקוק לצחקוק הם הסבירו: "סבא אמר קקי!"
איתן ארז (שילר) – עין השופט
(אח של שלומית דקל)
משהו לפורים. לפני 65 שנים זה היה מאוד עצוב,
היום זה פשוט מצחיק.
בתאריך 5.3.1953 הלך לעולמו "שמש העמים"
החבר יוסף סטאלין.
בסוף אותו שבוע עצוב אמור היה להתקיים נשף פורים.
עקב האבל הכבד הנשף נדחה בשבוע... היו ימים...
אמציה כץ
(אח של יגאל כץ)
העלון בשבוע הבא יהיה מוקדש לכור מחצבתנו – פולין. מזמינה את
החברים להתייחס לנושא הזה בעלון במגוון היבטים: המשבר סביב "חוק השואה"
הפולני החדש (בעד ונגד), זיכרונות מהמולדת (של ההורים והסבים בעיקר), יהודי פולין,
ה"פולנים", מייסדי הקיבוץ שהגיעו מפולין, אוכל פולני...
אל תחמיצו נושא כל כך עשיר, מעניין ו... גנטי.
סיגל דקל
נשים בקולנוע
סרטה של הבמאית ההולנדית מרלין גוריס – "שושלת
אנטוניה" (1995), עוסק בקשרים ובחברויות הבין דוריים הנרקמים בין נשים. מעבר
להקשר המאוד כללי הזה, אין לו קשר דווקא לנשים בעין-שמר. ובכל זאת זהו סרט שחשוב
שכל אישה תראה, בהיותו מספר סיפור של עוצמה נשית ולא גברית כמקובל: Her-story במקום
History.
שושלתה של אנטוניה, שמתחילה עם שובה לעיירה אחרי מלחמת העולם
השנייה, היא שושלת של נשים: ראשיתה באנטוניה שיולדת בת אשר בתורה יולדת בת. התפיסה
המקובלת היא שנשים לא מקימות שושלת, הן לכל היותר תורמות את גופן ואת תכונותיהן
האימהיות להקמת שושלת גברית. לא זו בלבד שהנשים אינן שומרות על שמן לאחר הנישואים,
הן אינן הופכות לראשת משפחה או ראשת שושלת. "שושלת אנטוניה" בא לתקן את
העוול הזה ומתאר את השושלת הנשית כמסגרת חיים גמישה יותר ובעיקר מלאת עוצמה, חום
ונתינה. סיפורה של אנטוניה החולש על פני שלושה דורות לפחות, הוא הוכחה לכך שניתן
לרשום שושלת אחרת, שושלת נשית שלא רק תיטיב עם בני האדם אלא גם תחולל את ההרמוניה
שאבדה באלפי שנות מלחמה גבריות. הגיבורה הנשית רושמת במעשיה ובמחשבותיה את
ההיסטוריה שלא נרשמה, משום שהנשים נעדרו במשך שנים רבות כל כך מספרי ההיסטוריה.
לאמור האישה היתה תמיד חלק מתהליכים היסטוריים, גם אם קולה לא נשמע בספרי
ההיסטוריה.
נשים בספרות
דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדא שבפלך מינסק אשר ברוסיה בשנת
1887, ונפטרה בתל אביב בשנת 1956. אביה היה הרב אליעזר בארון. בשנת 1911 עלתה
לארץ, ועבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר". כבר בגיל 7 החלה
לכתוב סיפורים, בהם תארה בחוכמה ורגישות את דמויות הנשים בעיירה היהודית, שבאו אל
אביה הרב שיפסוק בענייניהן – נשים שבעליהן מאסו בהן, נשים שלא ילדו ובעליהן דורשים
לגרשן, נשים שנדחו לשולי החברה חסרות כל...
רבקה גורפיין ליקטה וערכה מסיפוריה העדינים והעצובים של
דבורה בארון, והוסיפה מבוא. בספרה "לאור הכתוב – סופרים ומשוררים
בישראל" (הוצ' הקיבוץ המאוחד תשל"ב) כותבת רבקה גורפיין על דבורה בארון:
"... לפנינו כישרון נשי במהותו. עד עצם היום הזה לא נוכל להצביע בספרותנו על
פרוזאיקנית ברמתה של דבורה בארון, ויש לנשיותה של היוצרת קשר רב למהות חומר החיים
המעוצב על ידיה... דבורה בארון, הסופרת-האישה, יודעת לדפוק למען גיבורותיה על שערי
הרחמים – והם נענים לה. אין היא מותירה אותן לבדן, לכודות בטבעת הייאוש. היא פורצת
למענן את שערי הגאולה". (עמ' 21-41).
טיפ-טיפוח
טיפ קטן ליום האישה ולכל יום בשנה - טיפוח חיצוני משולב עם
טיפוח פנימי: חיוך.
יש לך אותו באופן זמין, וזו ההשקעה החשובה והזולה ביותר
שתמצאי בשוק הטיפוח... לא ניתן לרכוש אותו בשום מקום, הוא מופץ חינם ועובר מאדם
לאדם. תנועת הפנים המחייכת, לוחצת על בלוטות באזור הלחיים ומשחררת אנדורפינים
(הורמוני האושר), המעניקים זוהר לעור/אור הפנים ולנשמה. חיוך גורם לתחושה טובה ותמיד מחזיר אלייך חיוכים
בחזרה המעצימים את השמחה.
תשקיעי בלק, פדיקור, קוסמטיקה ועוד... יחד עם זאת אישה
מטופחת יותר או פחות, תמיד תראה טוב יותר עם חיוך.
כל יום הוא יום האישה, פשוט היום מדברים עליו.
הדס זרטל
נשים עושות שלום
פעילות המחאה שאני שותפה לה, היא פעילות נשית במובהק, כי אנו
משתמשות בנשיות שלנו וחלקנו גם באימהות (כמי ששולחות בנים לצבא), כדי לקדם השגת
הסכם מדיני שבעינינו הוא חיוני למדינת ישראל.
תנועת "נשים עושות שלום" פועלת כבר שנתיים וחצי,
מאז מבצע "צוק איתן". אלפי נשים הצטרפו לתנועה, ויש לנו תחושה חזקה של
שותפות גורל. אנחנו מאמינות שככל שתהיינה יותר נשים, יהיו לנו יותר כוח והשפעה על
הממשלה (כל ממשלה). מניסיוני, לשותפות נשית יש עוצמות ואנרגיות מיוחדות, בהשוואה
לארגונים שיש בהם רוב גברי. בכוח הנשי יש עוצמה אבל גם רכות. יש נחישות לעבוד בלי
גבול למען השגת המטרה, אבל ללא דריסה ופגיעה באחר. בכוח נשי יש תחושת אחווה (Sisterhood) שמקרבת ומאחדת למען מטרה
משותפת. ממליצה לכל אישה להצטרף אלינו בכל דרך שמתאימה לה (צעדות, עליה לכנסת בימי
שני, ועדות שונות, מפגשים עם נשים פלסטיניות, חוגי בית, עמידה בצמתים ועוד),
ולהיות חלק מתנועה נשית מיוחדת שפועלת למען עתיד טוב יותר לנו ולילדינו.
שלומית מילמן
חכמת נשים
• "רמת האושר של אמא, לא תעלה על רמת האושר של הילד הכי פחות מאושר שלה".
(רונה רמון)
• "לא מעודדים נשים לטפל בגוף שלהן, על ידי כך שמלמדים אותן לשנוא אותו".
(לייסי גרין)
• "החברה מחנכת גברים להתנצל על החולשות שלהם, ומחנכת נשים להתנצל על החוזקות
שלהן".
(לואיס ויס)
• "ייתכן ויהיה עליךְ להילחם בקרב יותר מפעם אחת כדי לנצח אותו".
(מרגרט תאצ'ר)
• "ילדות טובות מגיעות לגן עדן, ילדות רעות מגיעות לכל מקום".
(הלן גרלי בראון)
• "אישה בלי גבר זה כמו דג בלי אופניים".
(גלוריה סטיינם)
• "הדבר שנשים עדיין לומדות הוא שאף אחד לא נותן לך כוח. את פשוט לוקחת אותו".
(רוזאן בר)
• "טרם שמעתי גבר המבקש עצה כיצד לשלב נישואין וקריירה".
(גלוריה סטיינם)
• "כשלעצמי, מעולם לא הצלחתי לגלות פמיניזם מהו; אני רק יודעת, שאנשים קוראים
לי פמיניסטית בכל פעם שאני מבטאת רגשות שמבדילים אותי מאסקופה נדרסת או מזונה".
)רבקה וסט)
• "אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה".
(סימון דה בובואר)
• "פרוצה הוא שם התואר בו מכנים אישה שהמוסר המיני שלה הוא כשל גבר".
(ננסי לין-דזמונד)
כוח נשי
דגנית חננאל השלימה בתל-אביב ביום שישי 23.2.2018 בפעם
הרביעית - חצי מרתון, כלומר רצה 21.1
ק"מ, שברה שיא אישי כשירדה משעתיים, והגיעה בקטגוריה שלה של 50+ למקום 9.
דגנית מספרת שהמון נשים בכל הגילאים משתתפות במרתון תל אביב,
במקצה של 10 ק"מ, חצי מרתון או מרתון שלם (42.2 ק"מ). מעין-שמר רצו גם
ענתי קצנלנבוגן (חצי מרתון) ועידית עזר (10 ק"מ). וגם אלעד יגודה במקצה של
מרתון שלם, אבל הוא לא אישה אז זה שייך לעלון אחר.
דגנית נדבקה בחיידק הריצה, כשצפתה באלעד מסיים את המרתון
הראשון שלו. היא זוכרת שזה היה מרגש מאוד, והאווירה היתה ממש מחשמלת. מאז כבר הרבה
שנים היא מתאמנת בריצה. בהתחלה התאמנה על הליכון בחדר כושר, ובהמשך יצאה לשטח.
כשאלעד הקים קבוצת ריצה לנשים, הצטרפה. בינתיים קבוצת הריצה' שהיתה מדהימה, התפרקה
כי כולם נפצעו, ורק דגנית ועידן יגודה ממשיכים להתאמן יחד. הם רצים פעם אחת באמצע
השבוע מוקדם בבוקר 10 ק"מ, פעם בשבוע בסופ"ש עד 18 ק"מ, ועוד פעם
בשבוע אימון בחדר כושר.
לכל אחד יש שעון שמודד מרחק, דופק ועוד נתונים, ושמים לב לא
להגזים.
הריצה עושה לדגנית טוב, כיף, מוכיחה לה שהיא יכולה לעשות מה
שהיא מחליטה ורוצה, נותנת תחושה של חוזק, בריאות וגאווה. בריצה גם עולים הרעיונות
הכי טובים, ומשתחררים במוח חומרים שעושים טוב, ונותנים כוח נפשי ופיזי.
יחד עם זה, לא מושך את דגנית לרוץ מרתון שלם. זה מעבר למידה
הנכונה לה, לא מתאים.
צריך להקשיב לגוף. אלו שמתעלפים ומתמוטטים רוצים להגיע
לתוצאה מסוימת ולא מקשיבים לגוף שלהם.
מאת הכתבות הצעירות: נעמה אייזן, אביגיל כץ-דגאי.
אמא, אמא שלי
שלום ילדי עין-שמר. השבוע לכבוד יום האישה הבינלאומי,
שאלנו ילדות במה הן רוצות להיות כמו האימהות שלהן -
גפן (כיתה א', בת של אדוה תומר): אני רוצה להיות גננת כמו
אמא שלי.
נטע (כיתה א', בת של רוני גלעד): אני רוצה להיות בשלנית טובה
כמו אמא שלי.
יעל (כיתה ב', בת של לי מרקם): אני רוצה להיות רצינית כמו
אמא שלי.
שיר (כיתה א', בת של רנה גבע): כשאהיה גדולה אני רוצה לבשל
טוב כמו אמא שלי.
מאיה (כיתה ב', בת של לימור גרוסמן): אני רוצה להיות נחמדה
כמו אמא שלי.
בר (כיתה א', בת של לילך קירמאיר-יריב): אני רוצה לעשות
בגדים יפים כמו אמא שלי.
שי (כיתה ד', בת של הדס זרטל): כשאהיה גדולה אני רוצה להיות
משקיענית כמו אמא שלי.
יעל (כיתה ב', בת של ליטל מורג): אני רוצה להיות טובה בספורט
כמו אמא שלי.
אוריין (כיתה ד', בת של איריס ארבל): כשאהיה גדולה אני רוצה
להיות זורמת כמו אמא שלי.
מורן (כיתה ה', בת של עידית עזר): כשאגדל אני רוצה לעזור
לקהילה כמו אמא שלי.
רומי (כיתה א', בת של יסמין גבע): כשאהיה גדולה אני רוצה
לקפל גרביים טוב כמו אמא שלי.
עלמה (כיתה ג', בת של תמנע כץ-דגאי): כשאהיה גדולה אני רוצה
לבשל טוב כמו אמא שלי.
אגם (כיתה ז', בת של טובית שפירא): כשאהיה גדולה אני רוצה
לדעת לבשל כמו אמא שלי.
אור (גן אורן, בת של אפרת בן-מיור): כשאהיה גדולה אני רוצה
לדעת לצייר כמו אמא שלי.
אלונה (כיתה ז', בת של ליאת תוינה): כשאהיה גדולה אני רוצה
להיות מגניבה כמו אמא שלי.
אריאל (גן אורן, בת של שני בראון-דור): כשאהיה גדולה אני
רוצה לדעת לצייר יפה כמו אמא שלי.
נוגה (גן אורן, בת של גלי יגודה): כשאהיה גדולה אני רוצה
לעבוד בגלידרייה כמו אמא שלי.
אביגיל (כיתה ז', בת של תמנע כץ-דגאי): כשאהיה גדולה אני
רוצה להיות אכפתית כמו אמא שלי.
נוגה (גן אורן, בת של אורטל אבנר): כשאהיה גדולה אני רוצה
לצייר טוב כמו אמא שלי.
ירדן ורעות (כיתה ג' וגן אורן, בנות של הגר צ'נסקי): אנחנו
רוצות לחתוך ירקות לסלט ולהכין ארוחת ערב טובה כמו אמא שלנו.
רות (גן אורן, בת של חגית ששון): כשאהיה גדולה אני רוצה
לאפות טוב כמו אמא שלי.
נעמה (כיתה ז', בת של טל אייזן): כשאהיה גדולה אני רוצה
לתרום לסביבה כמו אמא שלי.
ענבר (גן אורן, בת של עינת תומר): כשאהיה גדולה אני רוצה לגדל
כלבים כמו אמא שלי.
פמיניזם
כבר שנים רבות שאף אחד לא רוצה להודות שהוא מאמין במשהו
שנגמר ב"יזם". סוציאליזם, הומניזם, פמיניזם... יש לזה ריח מיושן של
סיסמאות ודגלים שרופים. אבל לפעמים אין ברירה, וצריך להתייצב, אז הנה: אני
פמיניסטית. הפמיניזם שלי מתחיל משחרור נשים ומאחווה נשית, ומתקדם לתפיסה כוללת של
התנגדות לחברה כוחנית והיררכית, שפוגעת לא רק בנשים אלא בכל חסרי הכוח – ילדים,
מיעוטים, מהגרים, גברים אחרים. מבחינתי, הפמיניזם של "ארבע אמהות"
ו"נשים עושות שלום" מבטא בדיוק את הקשר בין אחווה נשית לבין תפיסת עולם
הומניסטית ואנטי מלחמתית.
פמיניזם הוא כמו משקפיים צבעוניים שמולחמים לך לפנים. אם זאת
ישיבת ועדה בקיבוץ, כתבה ביומן השבוע או שיעור מתמטיקה בבית הספר – תמיד תתווסף
הפריזמה המיגדרית: כמה נשים משתתפות, מה הם מנגנוני הכוח, מה המסרים הסמויים.
החלק הכי קשה בפמיניזם נמצא בתוכנו. ברצון שלנו להיות
נחמדות, אהובות, יפות – רצון שלא כל כך מסתדר עם מאבק ומחלוקת, בין אם זו מחלוקת
פוליטית או ויכוח על מי יזרוק את הפח. מצד שני, אולי זה מה שהופך את הפמיניזם
למהפכה הכי פחות אלימה בתולדות האנושות. היא מתקדמת ברגישות, לא כל כך בנחישות,
ועם המון שאלות בדרך: האם הנשיות היא טבע או חינוך, האם יש סתירה בין נישואין
לחירות, האם גברים הם אויבים או שותפים למהפכה, האם תיתכן אחווה בין נשים ממעמדות
או מיגזרים שונים, מה לעשות עם תופעות מבלבלות כמו איילת שקד ומירי רגב, ואיך זה
שנשים בקיבוץ זכו לשוויון ונשארו במטבח...
בתחום הציבורי, אני מאמינה בכלל שניסחה פרופ' דפנה יזרעאלי,
מחלוצות הפמיניזם הישראלי: "קודם כל תִּסְפֶּרִי". כמה ילדות על הבמה,
כמה נשים בפאנל הדוברים, כמה חברות בהנהלה. רק נוכחות שוויונית של נשים במרחב
הציבורי תבטיח שהקול שלהן יישמע – גם אם הוא קול צווחני או ימני או אישי מדיי או
סתם מעצבן. כמובן שהצד השני של המהלך הזה הוא כניסה של גברים למרחב הביתי, והתגלית
המדהימה שאין הבדל גדול בין שטיפת רכב לשטיפת כלים.
באופן אישי, כל הספרים שלי מחוברים לנושא נשים ופמיניזם.
הראשון מספר על בנות בצבא, השני על תקיפה מינית בקיבוץ והשלישי על אחיות שנכנסות
להריון במקביל. בגלל שהפמיניזם הוא חלק בלתי נפרד ממני, הוא נכנס גם לספרי הילדים
שלי, הן בבחירת הדמויות, כמו אטאלנטה הלוחמת בסיפורי המיתולוגיה, או רבקה החכמה
בסיפורי התנ"ך, והן בעמדה הביקורתית לגבי כוחנות ואלימות, בין אם של גברים או
של אלוהים, או של גברים שחושבים שהם אלוהים.
כמובן שהמעבר מחיי המילים, ההוראה והמקלדת אל שולחן המזכירה
וניהול הקיבוץ סיבך לי את החיים לא מעט, בייחוד לאור המסורת הגברית של עין-שמר,
אבל את הפרק הזה עדיין מוקדם לי לסכם...
רקפת זהר
נשים מעוררות השראה
קתרין תומר בחרה בחיה חרודי
חיה נותנת לי השראה כי יש לה מקום בלב לכל משפחה ולכל
בן-אדם, שעבורם היא מארגנת את התרומות כל פסח וראש השנה. יחד איתה הרבה ילדים
ונוער בעין-שמר, נחשפים ליופי של נתינה ולאתגרים של הרבה משפחות באזורינו.
באהבה והערכה.
ענת גרוסמן בחרה באלה הוכמן
אלה היא השראה בשבילי בתחום המקצועי ובכלל כאישה מבוגרת.
היא מתנהגת את מה שהיא מדברת.
חכמה, יפה, מקבלת את עצמה ואת האחרות ללא שיפוט, בהרבה אהבה.
הדס זרטל-ברקן בחרה באִמה בקי דולב
אני באה ממשפחה ברוכת נשים, כולנו עובדות במקצועות עם נשים,
ולכולנו יש בנות...
לבחור אחת מבין הנשים שסבבו אותי בחיי זו משימה...
יש לי לקוחות שמעוררות בי השראה בכל מפגש איתן,
יש לי חברות שכל יום אני לומדת מהן משהו חדש,
יש לי אחות גדולה שאני מעריצה,
ויש לי אמא - אמא שלאורך כל חיי למדתי ממנה,
ותמיד היא הייתה שם בשבילי ונתנה לי ביטחון בכל צעד דרמטי
בחיי... ואני דרמטית:).
אמא העבירה לי מסר ברור: "את תצליחי, את מוכשרת ואני
כאן למענך".
כששאלתי אותה יום אחד: "אמא, איך אני יכולה להחזיר לך
על כל מה שנתת לי בחיים?",
היא אמרה: "תעבירי את זה הלאה לבנותייך".
אוהבת אותך אמא, את ההשראה שלי.
עלוית מרקם בחרה בסבתא אלישבע
ההשראה שלי היא סבתא אלישבע (ז״ל), שחיה 105 שנים של
אופטימיות,
ועשתה ככל יכולתה להרבות טוב בעולם.
טובה בן מיור בחרה ברונה רמון ובנאוה סמל
שתיהן נשים שכשאני פוגשת בהן דרך הכתיבה שלהן או השיחות איתן
בתקשורת,
אני תמיד לומדת מהן משהו לחיים. למשל השיר הזה של נאוה סמל:
מתי התחיל אדם הראשון לפחד?
האדם הראשון לא פחד מהנחש
ולא כאשר מגן עדן הוא גורש,
וגם מהמלאך עם החרב המתהפכת
אדם הראשון לא ממש חשש.
אפילו לא מקולו של אלוהים שרדף אחריו בכל הגן.
רק כשנולד לו ילד, אדם הראשון הפך לפחדן.
אז הוא התחיל באמת לפחד
כי בפעם הראשונה הוא הבין מה זה לאבד.
ניבה גולן בחרה ברות דיין
בגלל היכולת שלה לקבל ולהכיל ללא תנאי את הילדים שלה.
נילי תומר בחרה בבנותיה: מורן ובר, אִמה ליזי, אחותה איה
והסופרת טוני מוריסון
ארבע הנשים המאירות את שבילי עולמי הינן: בנותיי מורן ובר,
אמי ליזי ואחותי איה. אינני מתארת לעצמי את חיי בלעדיהן... אליהן מתווספת הסופרת
טוני מוריסון, שהרעידה את נימי נפשי בכל אחד מספריה. אין שנייה לה בעוצמתה ובהבנתה
את נפש האדם.
דגנית חננאל בחרה בחברות שלה
יש לי מעט חברות טובות, אבל כל אחת מהן מחזקת אותי בדרכה.
שלומית מילמן בחרה בלימה בואי
לימה היא פעילת שלום ליברית, שהנהיגה את מחאת נשות ליבריה,
והובילה להפסקת מלחמת האזרחים והפלת הרודן צ'ארלס טיילור. היא כלת פרס נובל לשלום
לשנת 2011 ועליה נעשה הסרט "לגרש את השטן". לימה היתה אורחת תנועת
"נשים עושות שלום", באירוע גדול שהתקיים בים המלח ובירושלים, והיא תומכת
ומעודדת את התנועה.
מרה אבנר בחרה בנשים של...
לצילם ובצילן
תהליך הקמת המדינה הצמיח דור נפילים שיצירתם וקורות חייהם
חקוקים בספרי היסטוריה, ממלאים מדפי ארכיונים, עיתונות ומדיה המונית. רובם, כמעט
כולם, גברים. גם עין-שמר, כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, הצמיחה במהלך הדורות
נפילים, שהם גאוות המקום. שורות אלו אני כותבת לכבוד אותן נשים, נשות עין-שמר
החלוצות, אשר תחת כנפיהן ולצילן צמחו גדולי דור, מנהיגים ואנשי רוח ומחקר, סופרים,
יוצרים ואנשי אמנות, המה אבני יסוד של התרבות הישראלית ושל עין-שמר. נשים אשר
בחייהן תמכו בבני זוגן ללא סייג, לא פעם גם על חשבון זמנן היקר וצמיחתן האישית.
נשים מיוחדות וייחודיות בדורן אשר עטפו באהבה, דאגה ופרגון ללא קץ את בני זוגן. הן
ידעו לתמוך בעת נפילה ומשבר, לחבק ולהתגאות בעת תהילה והצלחה. בעזרתן ותמיכתן, הן
היוו מקור כוח עיקרי עבור אותם גברים, גם כשהקהילה לא עודדה או הבינה את דרכם. הן
גם היוו לא פעם מקור השראה ליצירתם. הן ידעו לשמור כלביאות על בני זוגן, על סביבה
מוגנת ועל המשפחה, בזמן שאלו נצטרכו להתנתק לשם המחקר והיצירה, לשם הצלת האומה
ותכנון יום המחר, כשהגברים חגו בארץ ובעולם.
חיפשתי באינטרנט ובארכיון, אך לרוב שמותיהן לא נזכרים לצד
הגברים, לצד שותפם. לכן ראיתי לנכון לכבוד יום האישה לכתוב שורות אלו, ולפרסם
רשימת שמות חלקית ומוגבלת (שכן המידע אודותן דל וחסר). אולי יבוא יום ומישהי/ו
יראה לנכון לשאול ולחקור נשים יקרות אלו, להבין לרוחן ולכוח המניע שלהן, נשים
שבזכותן צמח כאן דור נפילים לתפארת קיבוצנו, שבזכותן גם אנחנו מי שאנחנו ולאן
שמועדות פנינו. אלו הן חלק מאותן נשים, שותפות מלאות בעיני, למפעל חיי בני זוגן:
יהודית של אדם זרטל - פרופסור בכיר לארכאולוגיה של ארץ ישראל
והמזרח הקדום באוניברסיטת חיפה.
גוטה של צבי לוריא - חבר מועצת המדינה הזמנית ומחותמי מגילת
העצמאות.
חגית של אבישי גרוסמן - מחנך ומנהל חינוכי, איש רוח שהוציא
לאור את הקבצים: "שיח לוחמים", "חברה שסועה: מבט מן השמאל
החילוני" ו"בין העצים".
מרים של אריה שמרי - משורר יידיש, עורך ומתרגם ישראלי,
ממייסדי קיבוץ עין-שמר.
שרנקה של מייטק זרטל - ממנהיגי "השומר הצעיר"
בוורשה ובארץ ישראל, מבקר ספרות, עיתונאי ועורך.
מינה של צבי ארד - משורר, סופר, עורך ומתרגם עברי פורה.
ממייסדי קיבוץ עין-שמר.
שמחה של עלי אלון - משורר ועורך, מראשוני המשוררים של דור
הבנים בתנועה הקיבוצית והקיבוץ.
ניצה של אורי חופי - אמן ישראלי, נפח ומורה בעל שם עולמי
בתחום הנפחות.
עדה של אביטל גבע - אמן שפעילותו, מראשיתה, אתגרה את תפישת
האמנות ויחסה לחברתי ולפוליטי.
מילכה של יגאל תיבון - במאי קולנוע ישראלי, תסריטאי ומפיק
עצמאי.
רבקה גורפיין של עזריאל אוכמני - ממייסדי קיבוץ עין-שמר,
משורר, מתרגם ועורך, בעל המונחון "תכנים וצורות" לספרות כללית ועברית.
שולה של רן חדוותי - ממדליקי המשואות, בעל צל"ש ממלחמת
יום כיפור, שהקדיש חייו למפעל שימור הטרקטורים שליוו את החקלאות בארץ מראשיתה.
הרשימה עוד ממשיכה, וכשאני קוראת אותה אני מתמלאת הערכה
לנשים אלו. דור הנשים החדש בעין-שמר, לשמחתי הרבה, כבר לא חי בצילם אלא בזכות
עצמן, ושמותיהן, כך אני מקווה, יחקקו בדפי
ההיסטוריה של קהילתנו ואולי אף מעבר לתחומי הקיבוץ. אך אל נא נשכח, שגם פריבילגיה
זו, ניתנה לנו הרבה בזכותן ואהבתן העוטפת של אימותינו.
בילוי נשי
לראשונה בתולדות עלון הקיבוץ, מצורף כאן קוּפוֹן מיוחד לנשות
עין-שמר בלבד. בשיתוף פעולה עם קראסט פיצה בר ואורון דנון. אתן מוזמנות לגזור
ולהשתמש להנאתכן.
אישה אחת לדוגמא –
ז'ינט (נורית) בורלס
"בגילי אני חושבת שכבר מותר לי לעשות רק
מה שאני רוצה"
ז'ינט נולדה בשנת 1930 באלכסנדריה – עיר נמל במצריים, להוריה
מרי ומקס סלמה.
מחדר ילדותה ראתה את הים.
ביסודי למדה בבית ספר צרפתי, ובתיכון בבית ספר אנגלי,
ואנגלית עבורה היא שפת אם. מצרית דיברו מעט ורק עם המשרתים.
בשנת 1949 (לאחר המתנה בצרפת) עלתה עם השומר-הצעיר לארץ
והגיעה לעין-שמר.
למדה שנה אחת ספרות אנגלית. עבדה בגן ירק, בלול ובבתי ילדים.
את שלמה הכירה בשומר-הצעיר, והם התחתנו בשנת 1949 בעין-שמר.
אמא של יאיר, אילן, חגית ועמית, וסבתא ל- 10 נכדים ו-2 נינים.
מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
אני בת 4 ואמא שלי הביאה לי במתנה ספר תמונות, ובכל דף תמונה
יפה ותחתיה כתובה שורה אחת. אני יושבת עם הספר על ברכיי ומעמידה פנים שאני קוראת
את הכתוב. מאז ועד היום תמיד יש לי ספר קריאה ביד.
מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
אבא שלי התחנך בשוויץ והיה אדם דייקן מאוד. הוא לימד אותי
שלעולם לא נכנסים לאירוע אחרי שהתחיל, ולעולם לא יוצאים ממנו לפני שהוא מסתיים. עד
היום אינני מסוגלת לאחר או לצאת באמצע. זה אצלי בדם.
מה הכיף שלך?
כשהנכדים באים ולקרוא ספרים. בעיקר ספרים באנגלית, כי ספרים
בצרפתית יותר קשה להשיג באזור שלנו. ובכל יום הולדת לקנות לעצמי מתנה.
מתי בכית לאחרונה ולמה?
אני בוכה בסרטים, ולאחרונה בכיתי במציאות דווקא מהתרגשות של
שמחה.
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
אולי מהילדים שלי, כי אני אף פעם לא מכינה ארוחות משפחתיות
לכולם.
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
4 ילדים, 10 נכדים, 2 נינים.
מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך?
לא היתה לי עבודה גרועה.
מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
להמשיך ככה.
מה אנחנו לא יודעים עליך?
אני חושבת שאני אדם פתוח ויודעים עלי הכל. אולי לא יודעים
שאני זקוקה, אוהבת ומאוד נהנית להיות לבד. עם ספר ביד.
אם לא היית גרה בעין-שמר, איפה היית רוצה לגור?
העולם גדול ויש בו המון מקומות מקסימים. קשה להחליט. יאיר גר
בקנדה, שזו ארץ מקסימה וקרה, ואני אוהבת קור.
מה את אוהבת בעין שמר?
הכל. אני אוהבת כשאני יוצאת כל בוקר להליכה, ואנשים שאני
פוגשת בדרך אומרים לי: "בוקר טוב ג'ינט". בעיקר אנשים צעירים. זה מחמם
לי את הלב.
מה היית רוצה לשנות בעין-שמר?
לזרז את הקליטה. אני לא רוצה לגור במושב זקנים.
חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם
לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ?
הכל. איכות חיים וחברים. אני מאוד מרוצה מהחיים.
ובהזדמנות זו אני רוצה לומר תודות:
לעובדות הכולבו שמסבירות פנים ותמיד מוכנות לקום ולעזור לי
למצוא דברים שהעיניים היפות שלי לא רואות,
להדס מור ומיכה שוורץ שדואגים לי לחוברות תשבצים, שאני אוהבת
לפתור עם הקפה,
לרחל זמיר וניבה גולן שיודעות תמיד מה להזמין לי,
לרעיה האולינג ומילכה תיבון שמכבסות לי,
לאחיות במרפאה, שלא נצטרך אותן, אבל הן פה 24 שעות ביממה
בשבילנו,
לצביה ויסברג ונחמה רימון שדואגות למלא לי את הארנק כל חודש,
ולכל הנכדים שלי שעוזרים לי לרוקן אותו ברצון,
למרלן אלבז ועדי גור על ידי הזהב שלהן שמטפלות בי.
בתמונה: ז'ינט עם נינתה השנייה אמה שלג-בורלס (בתם של ליאור
ושרון, נכדתו של אילן)
משתתפים באבלם של עליזה לוי ושלמה בורלס
על מותה של אחותם – רינה לוי
בפתח-תקווה
40 שנה לנפילתו של אבשלום (אבשי) בן יהודה.
ביום חמישי 15.8.18 בשעה 15:30 נעלה לקברו.
לאחר מכן החברים מוזמנים למועדון לחבר לקפה ועוגה ומפגש
חברתי.
המשפחה
במלאת שנה למותו של
גברי חרודי,
נעלה לקברו ביום שישי 9.3.18
בשעה 16:00.
המשפחה
לזכרו של עלי אלון
בשבת 17.3.18 תתקיים אזכרה לעלי אלון במלאת 30 לפטירתו.
16:30 התכנסות בבית הקברות וגילוי מצבה.
17:00 אזכרה במועדון לחבר בעין שמר (״טבור עולמו״).
מוקירי זכרו מוזמנים, המשפחה.
לוח מודעות
מוזמנים כל יום שלישי לכולבו
ל-יום שוּק
ביום זה ירדו מחירים של 8 מוצרים מובילים
במחלקת פירות וירקות
פרטים מעודכנים יפורסמו בהמשך.
מתארגנת הסעה לפסטיבל בשבת 24.3.18.
מי שמעוניין מוזמן להירשם בדף שייתלה בחדר-אוכל. אורן תירוש
להלן התשובות לחידה של עומר תומר מהעלון הקודם:
מי הן המדינות בעולם שאין בשמן אותיות אהו"י?
תשובה: בנגלדש, דנמרק, מדגסקר, סנגל, צרפת, קזחסטן, ספרד .
(חבש לא נחשבת - המדינה כבר לא קיימת, כיום
זו אתיופיה).
עומר המקסים זכה בפרס יוקרתי מהכולבו (בתמונה)
ברכות ל-רן חדוותי
לכבוד צאת ספרו: "מעשה בשימור"
המתאר כ-14 סיפורי שימור בליווי תמונות.
הספר יהיה זמין לחברים בספרייה.
הזמנה לאירוע וויסקי לייב
בימים רביעי-חמישי 14-15 במרץ, תתקיים בקומה 3 (הגג) של
קניון עזריאלי בתל-אביב, בפעם הרביעית - תערוכת וויסקי.
זו תערוכה שהיא בעצם פסטיבל, עם הרבה מציגים והרבה וויסקי.
ניתן יהיה לטעום ולהכיר גם את מיטב מותגי הוויסקי המיובאים לישראל, וגם תוצרת
ישראלית שלי ושל עוד יצרנים.
הכנתי קופון הנחה לחברי, בני ותושבי עין-שמר. צריך רק להזין
את הקוד EINSH בעת רכישת
הכרטיסים באתר שלנו - whiskylive.co.il. אלו המחירים הכי נמוכים שניתן להשיג. אשמח לראות כמה שיותר אנשים מהקיבוץ
בתערוכה.
תודה, תומר גורן
כפיים
מדור תרבות וספורט
סיכום פורים
ביום שישי האחרון נערכה בחדר האוכל כמדי שנה, מסיבת הפורים
של קיבוצנו. כהרגלם בקודש, הפליאו גם השנה החברות והחברים, להגיע בתחפושות ממיטב
יצירות הפאר שידיהם הטובות מסוגלות לטוות. המוזיקה מילאה את האוזניים, והאלכוהול
זרם כמים ועשה לכולנו את מצב הרוח לכזה שמותאם לפורים. זו ההזדמנות להודות למספר
רב של אנשים, שבלעדיהם החג לא היה שלם (אם בכלל...) –
לגלי יגודה, שלניסיון שלה אין שום תחליף, ולחיוך שלה אין שני
(ואלה לא קלישאות!). תמיד עוזרת בהכל ויודעת מה צריך, תמיד ראשונה להגיע ואחרונה
ללכת. אז תודה רבה שוב.
לאיתמר מרקם שהוא אגדה בחייו, שהיה שותף מלא בכל פן של
פורים, מבנייה ועד פירוק, משעות של כתיבה ועד שעות של תמיכה נפשית. איתמר אתה מלך!
לאורלי ונגה האולינג – האחיות המושלמות שלנו – על הפרסום
לפני והתפאורה תוך כדי. הוכחתן שאין גבול ליצירתיות ולמעוף, עשיתן מעל ומעבר, כולל
בשעות המאוחרות של אמצע השבוע. שיחקתן אותה בענק, ענק, ענק!
ועוד כמה תודות שאנחנו חייבים לאנשים שנתנו מזמנם ומגופם
לערב הזה, שציירו וכתבו, תלו ופירקו, נסעו וחשבו, הופיעו והרקידו (מקווים שלא נשכח
אף אחד): הדס זרטל, ליעד בורלס, אביעד שפירא, סטפני אברהמי, יותם מרקם, חיים
חננאל, עתר גבע, ליאור אפשטיין, שאול אברג'יל, אמיתי ששון, ענבל משיח, עידן בורלס,
נועם בורלס, יואל גרוסברג, אבנר ארבל, נווה כהן, עומר ארליכמן, דלין מקגרגור,
אילון הדר, מורן תומר, דביר בראון, זוהר מור וקרן רונן.
כל אחד ואחת מכם שווה טור שלם.
תודה רבה לכולכם ונתראה בשנה הבאה (תתחילו לחשוב על
רעיונות...)
גל ונועם גרוסמן, תרבות עין-שמר
הצעות
תוצאות סקר שביעות רצון בענף הנוי -
באחד העלונים האחרונים הוצגו תוצאות ותגובות לסקר שביעות
רצון מענפים נותני שירות לציבור, עליו אנו התושבים והחברים משלמים. חלק מהענפים
קיבלו ביקורת טובה וחלק פחות טובה, אך לשמחתי אלו ואלו הגיבו כך או אחרת תוך מגמה
לשפר. ענף הנוי אפילו לא הגיב, וגם אם יש לכך סיבה מוצדקת, עבר מספיק זמן כדי
שאפשר היה להתגבר עליה.
למיטב ידיעתי הענף נמצא תחת בקרה ופיקוח של אחד מגופי ההנהלה
של הקיבוץ. מקומם אותי שמי שמתפקידו לדרוש את התגובה ממרכז הענף, אפילו לא מגיב
במקומו ומוקיע בפומבי התנהלות שכזו. נוצר כך סוג של זלזול במוסד הביקורת ובאחריות
של נציגינו בהנהלות אלו או אחרות. אין לא נעים... יש חובה ציבורית לפני הכל.
צוות ישוב מחלוקות בנושאי בנייה בין שכנים -
הצוות המוצע מורכב (לא מבחינה אישית) מחברים המייצגים את
הוועדות מתוכן הם מגיעים, ולי ברור שעל פי רוב שיקול דעתם יהיה חופף לרוח הדיון
בוועדה. כאשר הנושאים בהם יעסקו מאוד טעונים, יש בכך חשש שטיעוניו של אחד הצדדים לא יזכו לאוזן קשבת ומספיק
אובייקטיבית. על כן אני מציע להוסיף לצוות שני "אזרחים" מהשורה, שלא
מילאו תפקיד ניהול מרכזי חברתי בשנים האחרונות. לא צריך להניח שבעל תפקיד יותר
נבון, ולחשוב במושגים של "מישהו ימשוך לנו את השטיח מתחת לרגלינו".
בקיצור, אומץ ציבורי והקשבה נוספת רק מחזקים ונתמכים על ידי ציבור יותר רחב.
העובדה שלצוות זה אין סמכויות, גם היא בעייתית. אם אין לו
סמכויות אין בצוות צורך. ליעוץ כל אחד יכול לבחור את מי שירצה.
אברהם שחם
אברהם שלום.
תוצאות סקר - אנחנו מסכימות איתך. גם אנחנו חושבות שחובתו של
מי שנושא בתפקיד ציבורי, להגיב על הסקר בצורה עניינית ומקצועית, ולנצל את הסקר על
מנת לשפר את השירות לחברים ולקדם את הענף. פניתי (אוריין) מספר פעמים לעטר שינפלד
בבקשה להגיב, ולצערי עטר לא נאות ובחר שלא להגיב.
צוות ישוב מחלוקות - התפקיד של הצוות להביא להסכמות בין
שכנים, למען שכנות טובה ארוכת שנים. על כן חשוב שחברי הצוות יהיו בקיאים בתקנונים
ובהחלטות ובעלי ידע מקצועי.
זו הפעם הראשונה שמוקם צוות מסוג זה בעין-שמר, ובמידה והצוות
יראה שנחוץ לצרף עוד חברים, נשקול את העניין. לשמחתנו אין הרבה אירועים מסוג זה.
אירית פואה ואוריין גנדלמן
תוצאות סקר שביעות רצון בעבודת הרופא
העלון בעיניי הוא מעין שופר, שהיקף קוראיו מספיק כדי שאוכל
להביע דעתי, כך שתגיע לרבים. זו הסיבה שבחרתי להעלות כאן נושא המחייב להבנתי
התייחסות של הציבור. מדובר בהתאמתו של רופא המשפחה המקומי לאוכלוסיית עין-שמר.
מספר רציני של חברים דוגל בשינוי, ואני נמנית עמו.
התבצע סקר שביעות רצון בסוף 2017, והתוצאות התפרסמו ב-16
בפברואר 2018, לפני מספר שבועות. בסעיף 'טיפול של הרופא', ציינו 60% מהמשיבים כי
הם מרוצים, כנגד 40% שלא מרוצים. נתון של
40% ... (44 איש לא מרוצים) כואב. סבורני שזו תוצאה בעייתית. קדנציה של למעלה
מעשור שבה מועסק אצלנו הרופא, מהווה די זמן להוכיח כישורים מקצועיים לשביעות רצון
רחבה. ניכר שיש התערערות אמון ברופא, על אף פניותיהם של חברים ישירות אליו ושיחות
עמו. קוראי התוצאות חייבים לתהות על משמעותן.
מה קורה בשטח? בינתיים חלק מהגמלאים וההורים הצעירים, עקב
ביקורת נוקבת כלפי הרופא, נאלצים לחפש פתרונות רפואיים בחוץ. קרוב לבית חסרה רפואה
משפחתית הולמת עבור הקהל הנ"ל. אפילו שאני מטופלת בגן-שמואל כבר מספר שנים,
עדיין החיבור לבית חשוב לי.
על סמך תשובותיהם של החברים, אוי לה למגמה המצטיירת מהסקר.
אני תקווה כי נתמודד איתה ונגיע בהצלחה לריענון.
עדינה כפיר
עדינה שלום.
כידוע לך (הוסבר בפגישה ביננו), הוועדה שאמונה על ההחלטה אם
להמשיך את העסקתו של ד"ר נגב היא ועדת בריאות בראשותה של רבקה שדה. רבקה
עודכנה ואני בטוחה שתקיים דיון מעמיק בנושא.
רק בריאות, אוריין גנדלמן
מילים אחדות על תקנון בנייה פרטית ותרבות שיח ציבורי
בעין-שמר
הגיע הזמן שנפסיק עם מנשרים נוטפי רעל, האשמות ללא אפשרות
תגובה או מענה, היוצאים ביום ההצבעה בעילום שם לתאי חברים נבחרים בלבד – אלו
שהכותב האלמוני חושב שיוכל להשפיע עליהם ולא יבררו / ישאלו / יחשבו בעצמם. חבר שמקבל מכתב כזה בתא, שיחשוב טוב מה ומי
עומד מאחוריו. אם הדאגה היתה כנה ואמיתית, היה הכותב מגיע לשיחה, שואל, מתעניין
ונותן לציבור להחליט.
ולנושא התקנון – כפי שציינתי, רובו המכריע של התקנון היה
קיים. השתנה סדר הדברים, וגובש תהליך שעוזר לחבר לגשת לפרויקט, שבדרך כלל הינו יקר
ומסובך, באופן מסודר וברור.
המסמך שהופץ לחברים מבלבל ואינו מדויק. מה שנכון, ונאמר שוב
ושוב בעבר, הוא שעד מועד השיוך בפועל, הקרקע והדירות אכן שייכות לקיבוץ. זה היה
המצב לפני התקנון והוא לא השתנה. כך גם רואים את המצב כלל הגופים החיצוניים. ללא
חתימת הקיבוץ, הועדה המקומית לא תקבל את התוכנית.
מי שבאמת מתעניין, רוצה לברר ולהבין, מוזמן לבוא ולשאול.
עמי גלעד
הצבעה חכמה האומנם?
בשבועות האחרונים הייתי עד לתסכול עמוק של חברים לא מעטים,
בגלל אי יכולתם להצביע בעזרת מחשב או טלפון. המצב שבו חבר שרוצה להצביע מנוע בגלל
קשיים טכנולוגים, אסור לו שיתקבל כתקין ומובן. גם הנימוק שכעת מצביעים יותר חברים
מאשר בשיטה הישנה אינו משכנע אותי, וחברי הנהלת הקהילה חייבים לקחת זאת לתשומת
ליבם. חבר שלא הצביע בשיטה הישנה עשה זאת
מתוך בחירה, וזה חבל אבל בסדר. אולם אין לקבל כמובן מאליו חבר שרוצה להצביע, אבל
מתקשה בגלל בעיות טכנולוגית. אני קורא לאירית פואה להרים את הכפפה. לא ייגרע
מכבודנו אם בכל הצבעה נספור גם כמה עשרות פתקים כתובים בכתב יד. בסופו של עניין ההצבעה צריכה לשקף נאמנה את
רצונם של כל החברים, ודרך ההצבעה היא רק האמצעי לכך.
יובל בן מיור
יובל שלום.
אנו רואות חשיבות עליונה בכך שמירב החברים יהיו שותפים
להחלטות הקיבוץ הנוגעות לכולנו. מאז שינוי שיטת ההצבעה, מספר המצביעים גדל פי
שלושה: מ- 50-60 מצביעים, ל- 150-180 מצביעים בהצבעות הממוחשבות.
כל מי שרצה להצביע בפתק, צריך היה להגיע לחדר האוכל להצביע.
אותם חברים יכולים גם היום להגיע לחדר האוכל ולהצביע בעזרת צוות הקלפי.
כל חידוש מסוג זה כרוך בחבלי לידה וסבלנות. אותו תהליך היה
כשהכנסנו את סידור הרכב הממוחשב, גם אז היו קשיים וחששות והיום לא ניתן לדמיין
שיטה אחרת.
כל מי שנתקל בקשיים מוזמן להגיע לקבל עזרה מצוות קלפי
ומאיתנו במשרדים, כפי שעשו מספר חברים עד היום. לא קרה שחבר ביקש להצביע ולא קיבל
עזרה מתאימה.
אנו מבקשות מכל מי ששולט באמצעים הטכניים (מחשב ונייד) לעזור
לקרוביו וחבריו.
האחריות על הזכות להצביע היא של כל אחד מאתנו.
אירית פואה ואוריין גנדלמן
משולחנות ההנהלה
ברכות חמות לששת החברים החדשים ולקיבוץ כולו